תרבות ישראלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

תרבות ישראלית הוא השם המקובל לתרבות ולאמנות שנוצרה בישראל החל מסוף המאה התשע עשרה ובמיוחד אחרי שנת 1948, בה הוקמה מדינת ישראל. כתוצר של חברת מהגרים, משלבת התרבות הישראלית בתוכה מגוון רחב ועשיר של השפעות ויצירה תרבותית, השאוב מהמדינות והתרבויות מהן הגיעו אליה המהגרים. מקור השפעה חשוב נוסף הוא התרבות היהודית, שהייתה תרבותם הראשית, המשנית או הרקעית של רוב מכריע מבין המהגרים. מקור השפעה משמעותי שלישי קשור בהיותה של ישראל מדינה שמספר תושביה קטן יחסית, דבר הנותן עידוד תכוף לייבוא תרבותי ממדינות אחרות, כדי לספק את מגוון הצרכים התרבותיים.

תוכן עניינים

1 התפתחות כרונולוגית
2 התרבות הישראלית היום
3 גורמים משפיעים
- 3.1 כור ההיתוך
- 3.2 ביקורת על כור ההיתוך
4 ראו גם

[עריכה] התפתחות כרונולוגית

התפתחותה של התרבות הישראלית היא במובנים רבים התפתחות ההגירה אליה ממדינות שונות בעלות רקע תרבותי שונה. בשנות ההתיישבות הראשונות בישראל, הושפעה התרבות שנוצרה ביישוב בעיקר מהוויית העיירה היהודית ממנה באו רוב המהגרים, וכן מתרבות צרפת וגרמניה, שזכו לעידוד בזכות תרומותיהם של מצנטים יהודיים כמו הברון רוטשילד.

השפעה דומיננטית במיוחד הייתה בתקופה זו ועד לשנות החמישים לתרבות הרוסית, שהתבטאה בהשפעה רבה על השירה והמוזיקה וכן על חיי הבימה והתיאטרון. משוררים כרחל, נתן אלתרמן, לאה גולדברג או אלכסנדר פן, אנשי בימה כחנה רובינא, או שמעון פינקל ומוזיקאים כסשה ארגוב ביטאו השפעה זו באופן בולט. תיאטרון "הבימה" שנוסד ברוסיה היגר לישראל וכונן תיאטרון שהושפע במידה ניכרת מהתרבות הרוסית וכן מתרבות תיאטרון היידיש. השפעה מסוימת, בעיקר על הבימה הקלה, הייתה אחר כך גם למופעי וודוויל וכן לתיאטרון הקברט החדשני שהתפתח בברלין.

החל משנות השלושים וביתר שאת בשנות הארבעים של המאה העשרים, החלה מתפתחת בישראל תרבות ישראלית "אותנטית", שמקורה בילידי הארץ. תרבות זו שאבה תכנים מהתרבות הפלסטינית הערבית, במיוחד בהווי, לבוש, ריקוד, דיבור ואופני התנהגות שונים. השפעה מורכבת יותר, במיוחד במוזיקה, הייתה לאימוץ אלמנטים מזרחיים וסולם מעין-מזרחי בשירים. השפעה כזו, עם מידות כאלו ואחרות של הכלאה עם השפעות אחרות אופיינית למוזיקה של יוצרים כנחום נרדי, דוד זהבי וידידיה אדמון.

השפעה בולטת בשנים אלו הייתה גם לשלטון המנדט הבריטי, שאלמנטים מתרבותו ואורחות חייו אומצו על ידי חלקים מן הבורגנות העשירה בישראל. מקור השראה חשוב נוסף הייתה תרבות גרמניה, במיוחד כפי שיובאה לארץ על–ידי מהגרים מאותה מדינה. כך, לדוגמה, רבים מבתיה של תל–אביב וכן תכנון שדרותיה נוצרו בהשראת תנועת הבאוהאוס וכחיקוי לשדרותיה הראשיות של ברלין.

השירה והספרות העברית של שלושת העשורים הראשונים למדינה נחשבת על ידי רבים בין הישגיה הראויים לשבח של התרבות הישראלית, במיוחד זאת של שנות החמישים והשישים, שהציגו יצירה מודרנית בעברית מדוברת, בניגוד לשירה שנכתבה קודם לכן, כמו זאת של נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי וולאה גולדברג או לסגנון הספרותי של אחד מגדולי היוצרים בעברית, חתן פרס נובל ש"י עגנון. הדמויות המרכזיות של השירה המודרנית של העשורים הראשונים (דור המדינה) היו יהודה עמיחי, נתן זך וודוד אבידן. בתחום הספרות בלטו אנשי "דור המדינה" משה שמיר ואהרון מגד ולאחריהם עמוס עוז, א"ב יהושוע, מאיר שלו ועוד.

אחרי קום המדינה בשנת 1948 נהרו לישראל מהגרים ממדינות רבות, אך השפעתם על התרבות הישראלית התרחשה רק בהדרגה ולשיעורין. בשנות החמישים היו ההשפעות הבולטות על ישראל שאובות במיוחד מתרבות אנגליה, צרפת וארצות הברית. החל בשנות השישים וביתר שאת בשנות השבעים, החלו להופיע השפעות נוספות דומיננטיות. בתיאטרון, נחלשה בהדרגה הדומיננטיות הרוסית והחלו מחלחלות השפעות אחרות, במיוחד של תיאטרון אירופי ברכטיאני. במוזיקה, למרות התמשכות ההשפעה הצרפתית, אם ישירות (למשל בערב ברסנס של יוסי בנאי) או דרך הופעות להקות כמו ה"קומפניון דה לה שנסון" ו"פררה ז'ק", ואם בעקיפין (דרך חלק משיריה של נעמי שמר באותה תקופה) החלו נחלשות. את מקומה תפש מגוון רחב יותר של השפעות, החל במוזיקה בריטית (ובמיוחד זו של "החיפושיות") ומוזיקה יוונית (אריס סאן, טריפונס, ז'ורז' מוסטקי, מיקיס תיאודורקיס) וכלה בהתמשכות השפעתה של התרבות הרוסית העדכנית יותר.

השפעת תרבותם של העולים מארצות ערב, ובמיוחד עולי המגרב על התרבות הישראלית הייתה ניכרת, אך עד לסוף שנות השבעים היא הוגשה בדרך כלל באמצעות "מתווכים". כך, לדוגמה, מייצגים בולטים של תרבות המזרח על הבימה היו שלישיית "הגשש החיוור" ואילו סרטי הקולנוע שעסקו בעולמם של המזרחים ("סרטי בורקס") בוימו כמעט תמיד על ידי במאים שאינם מזרחים (אפרים קישון, בועז דווידזון, מנחם גולן) וכיכבו בהם כוכבים וכוכבות שאינם מזרחים (גילה אלמגור, יהודה ברקן, חיים טופול, שייקה אופיר).

התרבות המזרחית שלא תווכה, או שלא הוגשה על–פי טעמו של הקהל הלא מזרחי, נחשבה ברוב המקרים לנחותה בעיני מובילי התרבות בישראל. בחלק מהמקרים, כמו בזה של זוהר ארגוב, זכו היצירות להכרה בדיעבד. בחלק מהמקרים הייתה ההכרה המאוחרת מלווה גם בלעג, כמו במקרה סרטיו של זאב רווח, שהפכו ל"קאלט" אך עדיין נחשבים דלים מבחינה תוכנית וקולנועית. בחלק אחר של המקרים, כמו לדוגמה סרטיו של ג'ורג' עובדיה (רובם העתקות מדרמות אירניות, טורקיות והודיות) לא הייתה הכרה מאוחרת באיכותם.

החל מאמצע שנות השמונים, הפכה הזירה התרבותית בישראל פתוחה ומגוונת בהרבה מכפי שהייתה בשנים קודמות. בתחום המוזיקה, ובמיוחד המוזיקה הפופולרית, נשאבו ההשפעות העיקריות מבריטניה, אירופה ודרום אמריקה ולצידן, ובהדרגה באופן בולט ומודגש יותר, מוזיקה טורקית, יוונית וערבית; בתחום האמנות הפלסטית הייתה ההשפעה אמריקנית בעיקרה; בתחום אמנויות הבמה התקיים מגוון רחב של השפעות, עם מקום מיוחד להשפעה רוסית מחודשת, בעקבות הגירה משמעותית מרוסיה. השפעה מסוימת הייתה גם ללגיטימציה המחודשת לתרבות האידית, שהובילה להעלאת דרמות עממיות בסגנון התיאטרון האידי; בתחום הספרות הייתה השפעה ניכרת ליוצרים כמו גבריאל גארסיה מרקס, אך גם לכותבי סיפורים קצרים כמו קרבר. תופעה בולטת במיוחד כאן הייתה הופעתם של סיפורי דרמות על רקע חיי דת.

שינוי גדול נוסף התחולל בעקבות עלייתו לאוויר של ערוץ טלוויזיה מסחרי, "ערוץ 2". התפתחות זו הובילה לפריחה משמעותית מאוד, מספרית ואיכותית, בדרמה וביצירה הטלוויזיונית בישראל. הטלוויזיה הישראלית, שנשלטה מראשיתה בעיקר על–ידי דרמות, קומדיות וסדרות עלילתיות מיובאות מאנגליה ובמיוחד מארצות הברית, פיתחה בתוך שנים ספורות יצירה מקומית, שדחקה את רוב היצירות המיובאות משעות השיא של הצפיה בערוצים המרכזיים אל ערוצי הגומחה ואל הכבלים והלוויין.

[עריכה] התרבות הישראלית היום

התרבות הישראלית היא יצור הטרוגני, דינמי, חי ולא קל להגדרה. חלק ניכר מהיצירה התרבותית החילונית נמצא באזור תל אביב, אף שרבים ממוסדות התרבות הממלכתיים נמצאים בירושלים. אך ללא ספק שרוב התרבות הישראלית מתחוללת באזורים אלה, עם דגש על תל אביב. בזכות אוכלוסייה המורכבת מעולים מחמש יבשות ומ־100 מדינות ויותר, ובשל תתי-תרבויות משמעותיות כמו הפלסטינית, הרוסית והחרדית, שכל אחת מהן מונה כמיליון איש שמחזיקים קהילות עצמאיות, הכוללות עיתונים ורשתות להפצת תוצרי תרבות, התרבות הישראלית מצטיינת בעושר ומגוון רב.

עם השנים, ממשלת ישראל תומכת פחות ופחות באומנויות. אחוז התמיכה נמוך מהנהוג במדינות המערב ומגיע להרבה פחות מחצי אחוז מהתקציב. התזמורת הפילהרמונית הישראלית מופיעה ברחבי המדינה ולעיתים קרובות גם מנגנת בחוץ לארץ. הסימפוניה הירושלמית, התזמורת של רשות השידור הישראלית, גם כן עורכת לעיתים קרובות סיבובי הופעות ברחבי העולם, כמו גם להקות מוזיקליות אחרות. לרשויות מקומיות רבות ישנן תזמורות קטנות, שנגניהן מגיעים פעמים רבות ממדינות ברית המועצות לשעבר. ישראל נחשבת למעצמה בתחום המחול מודרני, עם להקות כמו בת שבע ובת דור, שמופיעות בכל העולם. הבימה, הקאמרי, בית לסין, גשר (ברוסית), תיאטרון חיפה ותיאטרון באר שבע נחשבים לתיאטראות החשובים בישראל. רפרטואר ההצגות מכסה מגוון מחזות דרמה הקלאסית ומודרנית, וכמו כן מחזות של מחזאים ישראלים. התיאטרון הלאומי הוא הבימה, אשר נוסד בשנת 1917.

מושבות אמנים נמצאות בצפת, ביפו ובעין הוד, אך נחשבות לאטרקטיביות פחות היום. ציירים ופסלים ישראלים מציגים ומוכרים את עבודותיהם ברחבי העולם. בערים תל אביב, הרצליה וירושלים ישנם מוזיאונים לאמנות, ובהרבה ערים וקיבוצים ישנם מוזיאונים קטנים יותר. מוזיאון ישראל לאמנות בירושלים מאכלס בתוכו את מגילות ים המלח כמו גם אוסף מקיף של אומנות יהודית דתית ואומנות עממית. ישראלים הינם קוראי עיתונים להוטים. העיתונים היומיים הגדולים הינם בעברית, ערבית, רוסית ואנגלית. ישנם עיתונים קטנים יותר בצרפתית, פולנית, יידיש, רוסית, הונגרית וגרמנית. כמו כן קיימים מקומונים בערים רבות וכתבי עת לתרבות.

מאז שנות השמונים, התפתחה בישראל תרבות ישראלית אלטרנטיבית מפותחת, בתחומי המוזיקה, המחול, הקומיקס, השירה, האמנות, הפרינג' ובתחומים אחרים.

[עריכה] גורמים משפיעים

[עריכה] כור ההיתוך

ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון, הוביל מגמה למזג את העולים הרבים שהגיעו בשנותיה הראשונות של המדינה, מאירופה, מצפון אפריקה ומאסיה בכור היתוך אחד, שלא יבדיל בין תושביה הוותיקים של המדינה, ובין העולים מהגלויות השונות. הכוונה הייתה לאחד את העולים עם הישראלים הותיקים ליצירת תרבות ישראלית אחידה, על מנת לבנות עם חדש בארץ.

שני הכלים המרכזיים שיועדו למטרה זו הם צה"ל ומערכת החינוך.

צה"ל - באמצעות הפיכתו ל"צבא העם", שיהווה מכנה משותף בין כל אזרחי המדינה באשר הם.
מערכת החינוך - תחילה בדרך של החינוך האחיד, ובהמשך באמצעות ביטול שיטת הזרמים בחינוך ואיחוד מערכת החינוך תחת חוק חינוך ממלכתי, על מנת שילמדו יחדיו בבתי הספר ילדים מעדות וממגזרים שונים.

בתהליך הדרגתי הפכה החברה הישראלית לפלורליסטית יותר ו"כור ההיתוך" נשחק עם השנים.

[עריכה] ביקורת על כור ההיתוך

יש הרואים ב"כור ההיתוך" כאמצעי שהיה הכרחי בשנותיה הראשונות של המדינה על מנת שניתן יהיה לבנות חברה משותפת. כיום הם טוענים כי אין צורך בזה יותר ויש לאפשר לחברה הישראלית לבטא את השוני ואת הייחודיות של כל פלג ומגזר. השקפה אחרת רואה את הצורך לשלב את הפלורליזם החברתי, בו כל עדה משלבת את תרבותה הייחודית, עם אלמנטים של "כור היתוך"', בעיקר בתחום החינוך, כדי שהחברה הישראלית תהיה מאוחדת ולא תתפורר לגמרי.

אחרים, בעיקר בקרב עדות המזרח ובקרב חלק מניצולי השואה מאירופה, ביקרו קשות את תהליך "כור ההיתוך" שנאלצו לעבור בשנותיה הראשונות של המדינה. לטענתם, הכריחו אותם לוותר או להצניע את המורשת והתרבות שהביאו עמם מארצות מולדתם ולאמץ תרבות חדשה, "צברית", שפעמים רבות התנכרה לתרבותם ולשורשיהם.