רבן שמעון בן גמליאל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
- ערך זה עוסק ברשב"ג השני, בנו של רבן גמליאל דיבנה. לערך העוסק בסבו, שנקרא גם הוא בשם זה, ראו רבן שמעון בן גמליאל הזקן.
| הנשיאים מזרע הלל הזקן |
|
הלל הזקן |
רבן שמעון בן גמליאל השני (רשב"ג) - נשיא הסנהדרין לאחר מרד בר כוכבא.
תוכן עניינים |
[עריכה] ייחוסו
רבן שמעון בן גמליאל השני היה נצר לשושלתו של הלל הזקן, שהחזיקה בנשיאות מאז הלל עצמו. סבו, רבן שמעון בן גמליאל הזקן, היה מנהיג הפרושים בתקופת המרד הגדול. הוא היה מתומכי המרד וממנהיגיו, אם כי מהמחנה המתון יותר - הפרושי ולא הקנאי. אביו, רבן גמליאל השני, ירש את הנשיאות מקודמו, הנשיא הזמני שלאחר המרד הגדול, רבן יוחנן בן זכאי, מייסד המרכז הסנהדראי ביבנה. רבן גמליאל היה מתון בדעותיו הפוליטיות, ולמעשה היה פרגמטיסט בכל הנוגע למערכת היחסים עם הרומאים. רבן גמליאל זכה, כך דומה, להכרה רומית של נשיאותו, לפחות דה-פקטו, והנהיג את הסנהדרין בתקופה די סוערת, מהשתקמות החברה היהודאית לאחר המרד הגדול, אל תוך מרד התפוצות בתקופת הקיסר טריאנוס. מידת השתתפות יהודה במרד זה, מה שידוע במקורות חז"ל כ"פולמוס של קיטוס" (על-שם המצביא הרומי לוקיוס קווייטוס, מדכא המרד במסופוטמיה, אשר התמנה לנציב יהודה מיד אחר-כך) אינה ברורה והיא מעורפלת. בכל מקרה בית הנשיאות לא תמך במרידה. רבן גמליאל השני נפטר סמוך לדיכוי המרידה, בשנת 117 לסה"נ.
[עריכה] ילדותו ונערותו
בשעה שנפטר רבן גמליאל השני, בשנת 117 לסה"נ, היה רשב"ג תינוק עול ימים, ומשום כך לא פעלה בשנות העשרים של המאה השנייה לסה"נ ביהודה נשיאות כלשהי, מוכרת במלואה או בחלקה. ברם, סביר להניח שלאור הוואקום השלטוני שנוצר צמחה איזושהי הנהגה באותה תקופה ביהודה, אך מי עמד בראשה אין לדעת. זאת ועוד, לאור המתיחות ששררה בין האופוזיציה בסנהדרין, שהובלה על ידי רבי יהושע בן חנניה, לבין נשיאותו של רבן גמליאל, ושהובילה להדחתו הזמנית של רבן גמליאל, בוודאי שלא הוסיפה למידת היציבות הפוליטית ששררה לאחר מות הנשיא. אמנם ידוע מן המקורות התלמודיים (בבלי ברכות כ"ז), כי רבי אלעזר בן עזריה הוא שמילא את מקומו של הנשיא רבן גמליאל לאחר הדחתו, אך אין לדעת אם הוא נטל את ההובלה גם בתקופה שלאחר מות הנשיא.
מן התלמוד עולה, כי נודעו חכמי סנהדרין מובהקים ומפורסמים כגון רבי עקיבא, אשר זכו לתמיכה רבה בקרב הציבור, אך אין לדעת האם שימשו בנשיאות ולו דה-פקטו. תיפקודם של נשיאים ביהודה שירת במידה רבה את האינטרסים הרומיים מן הטעם הפרגמטי של מידרג סמכויות, כשהנציב הרומי אינו צריך להתעסק בזוטות, כגון הטיפול ביהודים, ולצורך כך הוסמך הנשיא, מי שהיה כתובת רשמית מקומית עבור הרומאים. נתונים אלה מעלים את ההשערה שהיורש, הינוקא רשב"ג, פעל בחסות אחד החכמים, וזה שימש לו אפוטרופוס עד אשר יגיע לבגרות.
[עריכה] רשב"ג בתקופת המרד
בתקופת מרד בר כוכבא נעלם בית הנשיאות, ובזיקה לסיום המרד, בשנת 135 לסה"נ, מעיד על עצמו רשב"ג, שהיה אז עלם צעיר, כי התחנך באחד ממאות בתי המדרש שפעלו בביתר, מעוזו המבוצר של בר כוכבא, ונשבע, יחד עם חבריו, כי בבוא הרומאים יתנפלו עליהם וב"מכתובים" ("עטים"=חרטים) שבידיהם ינקרו את עיני האויבים. לבסוף, כך מתוודה רשב"ג, "מכולם לא נשתייר אלא אני".
שהותו של רשב"ג בביתר הפכה אותו מיידית לפרסונה נון-גראטה ולמבוקש בעיני הרומאים בעוון מרידה.
 |
יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
[עריכה] רומא ויהודה לאחר המרד
תוצאות מרד בר כוכבא היו קשות ליהודים מכל הבחינות – פוליטית, כלכלית, יישובית, דתית-תרבותית וחברתית. מרכז הכובד היהודי עבר מיהודה החרבה לגליל, מיבנה לאושא, וקיימת סבירות גבוהה כי מהלך זה נבע לא רק מהעובדה שהגליל כמעט ולא מרד, אלא גם, כך דומה, כמו שיבנה הפכה למרכז בהיותה כפופה לשליטה רומית סמוכה, כך גם המרכז באושא, שהיה סמוך לפיטרול צבאי רומי. תופעה זו, אגב, מוצאת ביטוי ברחבי האימפריה הרומית כולה. היו מצפים כי המרכז של הסנהדרין יעבור לאחת משתי בירות הגליל, טבריה או ציפורי, אך לא כך היה הדבר: סנהדרין לא עברה לערים אלה אלא מאוחר יותר. בנוסף לכך, מעמדם של היהודים שב להיות "דדיטיקיי", היינו נתינים כמעט מחוסרי זכויות, בדומה למעמדם לאחר המרד הגדול. יתר על כן, הרומאים הכריזו לאחר המרד מלחמה כנגד המסגרות הארגוניות, הפוליטיות והמשפטיות של היהודים, ומתוך כך חרשו את ירושלים כדי למחוק לה כל סימן וזכר ואסרו על מילה, סמיכת זקנים, לימוד תורה וכו'. גזירות אלה ומעמד נחות זה שהוטל על היהודים החזיק עד סוף כהונתו של הקיסר הרומי אדריאנוס, שבשל כך מכונה במקורות "אדריאנוס שחיק-עצמות".
עוד קודם למרד בר כוכבא השתכן באזור הלגיון הששי "הברזלי" אשר הפך להיות לגיון של קבע לאחר המרד, לבד מהלגיון העשירי ששוכן בירושלים (אשר שמה שונה עתה על ידי הרומאים ל"איליה קפיטולינה") מלאחר המרד הגדול. הלגיון התמקם בבסיסו הקבוע ליד מגידו בכפר עותנאי, בלגיו (היום לג'ון) והרומאים סללו כביש שחיבר את המחנה הנ"ל עם ציפורי, מהמרכזים היהודים שבגליל. ללגיון זה הייתה משימה כפולה: להגן על המבואות המזרחיים והצפוניים של קיסריה, המרכז המינהלי הרומי, וליצור חסם מפני אופציית המיתקפה מן הגליל, כתוצאה ממרדנות יהודית. פרט ללגיון הששי והעשירי פעלו בארץ יחידות של חיל עזר ושל פרשים, הכפופות לנציב. יהודה הפכה מפרובינקיה פראייטורית לפרובינקיה קונסולרית, כלומר כזו שהנציבים עליה הגיעו מן העמדה הבכירה ביותר במשטר הרומי, קרי הפרו-קונסולים, הקונסולים לשעבר.
[עריכה] הנשיאות לאחר המרד
דמותו של רשב"ג נעלמת לאחר סיום מרד בר כוכבא. אחד ממקורות התלמוד (מסכת תענית) מספר על הסתתרותו של רשב"ג מפני הרומאים. הללו חיפשוהו בשל סמיכות נוכחותו למרכז המרד בביתר, ואף גזרו כנגדו מיתה: "... בא הגמון אחד (פקיד רומי בכיר) ועמד בבית המדרש ואמר: 'בעל החוטם מתבקש! בעל החוטם מתבקש!' שמע רבן גמליאל אזל וטשא". לדעת חוקרים מדובר ברשב"ג, או שהיה בעל חוטם (אף ארוך), או שהביטוי הלטיני "חוטם" (nasus) קרוב בהגייתו למילה "נשיא". בכל מקרה הקריאה הבהילה את רשב"ג והוא נמלט משם.
מקורות חז"ל מספרים על התכנסויות לא מעטות של חכמים בגליל, ובכלל זה באושא, ובהן לא נמצא זכר לנוכחותו של רשב"ג. מפורסמת הפגישה בין רבי יהודה בר אילעי, רבי יוסי בן חלפתא ורבי שמעון בר יוחאי. הללו דנים ביניהם אודות המלכות, הקיסרות הרומית, ומפעלותיה ביהודה, ומוצגות שם שלוש דעות שונות: אחת תומכת, אחת מתנגדת ואחת נייטראלית (שותקת). החכמים עוסקים למעשה במידת חוקיות השלטון הרומי ומוסריות נוכחותו, והעדרו של רשב"ג מדיון כה חשוב הינה בולטת.
במפגשי חכמים נוספים נזכרים שמות מאוד מובילים כגון רבי יהודה, רבי יוסי, רבי מאיר, רבי שמעון ועוד. הללו, שבעה במספר, מתכנסים בבקעת בית רימון כדי לעבר את השנה, ואין כל סימן וזכר לרשב"ג. העדרותו של זה משמעותית בהתייחס לנושא האמור – עיבור השנה. העיבור נחשב לזכות בלעדית של הנשיא שהוקפד עליה קלה-כחמורה, ועל כן היעדר הנשיא ממיפגש זה הינה בעלת משמעות. עדויות אחרות מספרות על "זקני הגליל" והתכנסותם ללא הנשיא.
[עריכה] רשב"ג ממונה לנשיא
כעבור מספר לא קטן של שנים מגיח רשב"ג, כאילו מאי-שם, ונוטל את ההובלה הנשיאותית. מה קרה בינתיים? המקורות אינם מסייעים לנו בנידון. ניתן לשער כי הזמן עשה את שלו וכי מערכת היחסים בין היהודים לבין הרומאים הותקנה והוסדרה, ממש בדומה למצב שלאחר המרד הגדול. אך לא רק לזמן הפתרון: את הקיסר אדריאנוס החליפה שושלת חדשה ברומא, משנת 138 לספ' ואילך, ושמה השושלת האנטונינית. שני הקיסרים שבאו לאחר אדריאנוס היו אנטונינוס פיוס (161-138 לספ') ומרקוס אורליוס (161-180 לספ'). הללו נחשבו לסטואיקנים-פילוסופים, סובלניים, מגלים הבנה ואף משיכה לדתות המזרח, מתחשבים בפרובינקיות ואינם להוטים לצאת למלחמות. יתרה מזו, בתקופתם הופך מזרח האימפריה לבעל משקל רב יותר בעיני הקיסרים שברומא. אנטונינוס פיוס ביטל את גזירות אדריאנוס, הכיר בזכויות היהודים ובחידוש הסנהדרין. וזהו כנראה הרקע להכרתו בנשיאות רשב"ג. אביו, רבן גמליאל השני "הלך ליטול רשות מההגמון שבסוריא" כדברי מקורות חז"ל, ומקובל לראות בכך ביטוי להכרת הרומאים, דרך הנציבות שבסוריה, בנשיאותו. רשב"ג מעיד על "קולאר" (קבוצה) של אנשים שעשו דרכם מקיסריה לאנטיוכיה, כנראה לבית דינו העליון של הנציב. יכול להיות שעדותו האישית מלמדת על נסיעה רשמית, בדומה לזו שערך אביו בשעתו – הגעה לאנטיוכיה וקבלת הכרה בנשיאותו מהנציב הרומי שבסוריה.
מקור מדרשי, ספרי דברים, פיסקה שמ"ד, מספר לנו על "וכבר שלחה המלכות שני סרדיטאות ... הלכו להם אצל רבן גמליאל לאושא". אם מקור זה מצטרף לאותם סיפורים המעידים על פקידים רומיים שבלשו אחר רבן גמליאל ביבנה, כנראה כדי לבחון את טיבו וטבעו קודם שיכירו בו כנשיא, הרי אין לו ערך לענייננו, אבל אם זהו רשב"ג, בשל איזכור המקום (אושא), מגבה המקור, בפרשנותו, את הבסיסי לחידוש ההכרה הרומית בנשיאותו של רשב"ג.
אי הבהירות בנושא ההכרה הרומית בנשיאותו של רשב"ג, הותירה, ללא ספק, את מעמדו של הנשיא בעמדת צליעה. זאת ועוד, העובדה שלאביו הנשיא, רבן גמליאל השני, ולבנו הנשיא – רבי יהודה, היו נכסי קרקע רבים, ואילו לו, לרשב"ג, כלל לא היו נכסים קרקעיים, החלישה לא מעט את תשתית כוחו. קיים קשר בין העדר עושרו הכלכלי של רשב"ג לבין בעייתיות התמיכה הרומית בו ובנשיאותו.
בכל מקרה, יש מן ההיסטוריונים שטוענים כי בשעה שנטל רשב"ג את שרביט נשיאותו, הייתה הנהגת הסנהדרין מפוצלת בין שלושה בעלי-תפקידים: הנשיא, אב בית הדין, כאחראי על השיפוט והמשפט, שבמעמדו כיהן רבי נתן, וחכם – רבי מאיר. מצב זה לא מצא חן בעיני רשב"ג, ועל כן הוא חולל מהפכה שקטה בנוהג זה. הוא המתין עד שיכול היה לגבש סביבו תמיכה של חברי סנהדרין ואו-אז דאג להתקין את הנוהל הבא, שהעצים את מעמדו ויוקרתו: "כשהנשיא נכנס כל העם (חברי הסנהדרין) עומדים (מפניו) ואין יושבים עד שאומר להם: 'שבו'. כשאב בית דין נכנס, עושים לו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן עד שישב במקומו. כשחכם נכנס, אחד עומד ואחד יושב, עד שישב במקומו". מטרת התקנה הייתה לחזק את מעמד הנשיא ולקצץ ממעמדם, טקסי ככל שיהיה, של שאר החכמים ובמיוחד הפונקציונרים האחרים כאב-בית-הדין.
[עריכה] ניסיון הדחה
על פי מקורות אלו, מהלכו הנ"ל של הנשיא לא עבר בשתיקה בקרב חברי הסנהדרין, והנה כמו חזר האירוע שפקד את אביו, רבן גמליאל, אף הוא בעקבות חוסר הסכמה עם חברי הסנהדרין. עכשיו כאז נוצרה חבירה סנהדראית לביצוע צעד מהפכני – להדיח את הנשיא המכהן. רבי נתן ורבי מאיר חברו יחד, בגיבוי חבריהם בסנהדרין, והביאו כמעט להורדת הנשיא רשב"ג מכהונתו. מסופר כי בסופו של דבר נכשל הניסיון כתוצאה מהתערבות גורם המקורב לנשיאות, אך כמו לאזן את הדבר נמנעה גם האפשרות שביקש הנשיא לאחוז בה: להעניש את גורמי המרידה בהרחקתם מבית המדרש. חברי הבית ניצבו כאיש אחד מול הנשיא ואף איימו בפרישה אם יעמוד זה על דרישתו הקשה. הפרשה לא נרגעה ולא שככה, שהרי הנשיא התעקש למנוע מרבי מאיר לכהן כאב-בית-דין בציפורי, בירת הגליל המרכזי. הנשיא חשש, כך דומה, שרבי מאיר יתבלט בציפורי, עיר שהייתה גם מטופחת על ידי הרומאים, ויאפיל במידה מסוימת על המרכז הנשיאותי שבאושא, או אולי אף תתנתק ממנה. בסופו של יום כיהן רבי מאיר בציפורי, אך מי שהמליץ עליו, רבי יוסי בן חלפתא, ישב כפוף לפני הנשיא.
באחד הטקסטים התלמודיים (ירושלמי מועד קטן) מסופר על ניסיון לנדות את רבי מאיר, אולי בעקבות מהלכיו מול הנשיא. לא התבייש רבי מאיר, קם ממושבו והתריס כנגד המנסים כדלקמן: "איני שומע לכם עד שתאמרו לי את מי מנדין, ועל מה מנדין ועל כמה דברים מנדין". התרסה זו מקורה בהתמודדות בין הנשיא לבינו, שהרי לנשיא הייתה שמורה זכות הנידוי. בסופו של דבר זכה רבי מאיר בגיבוי ולא נודה.
כאן המקום לשוב ולהזכיר כי על פי רבים מהחוקרים, סיפור ההדחה אינו התיאור המקורי של ההתרחשויות בסנהדרין אלא ניסוח בבלי של עימות שכלל לא נגע ליחסים שבין הפונקציונרים השונים.
[עריכה] הנשיא והסנהדרין
דומה שלפנינו תמונת מצב אחת, מעין תחנה במערכת היחסים בין הסנהדרין לנשיא, שימיה כימי הנשיאות מאז תקופתו של הלל. מערכת זו ידעה גלי סער ותקופות של שקט. לעיתים הנשיא הפגין את מעמדו ומשל בסנהדרין, ואז, אגב, היו מציינים את מספר חברי הסנהדרין כשבעים (הנשיא לא נכלל בה כפונקציונר בעל סמכות ומעמד). לעיתים כפף הנשיא ראשו לפני הסנהדרין ואז נזכר מניין החברים כשבעים ואחד, ובכללם הנשיא כיו"ר טכני.
על מעמדם המיוחד של החכמים מעידים מקורות חז"ל בנוסח של: רבי יוסי שמורה הלכה לנשיא וכמותו אף רבי יוחנן הסנדלר, ובכלל מתגברת התופעה שחכמים מצטטים את חבריהם ופחות את הנשיא. במשנה אנו מוצאים שרשב"ג מברר בשאלת בכורות אצל חכמים, והם מבחינתם מורים לו הוראה. היות שנושא זה, הלכות בכורות, נתפס מאז ומעולם כפררוגטיבה של הנשיאות, מקבלת העדות הנ"ל במשנה ממד מאוד מיוחד מבחינת גידול כוחם של החכמים. בתלמוד הירושלמי (בבא בתרא פ"י יז ע"ד) נשאלת מעין שאלה סתמית: "ולמה אמרו בכל מקום הלכה כרשב"ג? שהלכות קצובות היה אומר מפי בית דינו". "בית דינו" בא במשמעות של התדיינות הנשיא עם חברי הסנהדרין, ולא כנובע מהתדיינות בינו לבין עצמו.
נראה שהתפתח מאבק בין הנשיאות לסנהדרין בתקופת רשב"ג והושגה לבסוף מעין פשרה שאף רשות אינה עולה על חברתה. זו הושגה בתיחכום ובעורמה, וכפי שרשב"ג גם מעיד על עצמו, שהיה "שועל יותר מאריה". סמכותו של הנשיא הורחבה, ומול הגבלת סמכויות הסנהדרין נמסרו לו המינויים למשרות שונות. וכך מעיד התלמוד הירושלמי במסכת סנהדרין (פ"א יט ע"א): "בית דין (והכוונה לסנהדרין) שמינה שלא לדעת הנשיא, אין מינויו מינוי, ונשיא שמינה שלא לדעת בית דין – מינויו מינוי". העצמה סמכותית זו התבטאה גם בטקסיות. למשל, כשאביו הנשיא, רבן גמליאל השני, הודיע על העיבור בנוסח של "בפני ובפני חברי", ואילו רשב"ג מודיע: "בפני" בלבד.
משהו מעין העימותים בין אביו של רשב"ג, רבן גמליאל, לבין רבי יהושע בן חנניה, האופוזיציונר הקלאסי שלו, שב ומתחדש בימי הבנים. התלמוד הירושלמי והבבלי, מציגים במסכת סנהדרין את האירוע הבא: חנניה, שהיה בן אחיו של רבי יהושע, עיבר שנים מחוץ לארץ ישראל, בגולת בבל. בתגובה שיגר הנשיא שלוש אגרות בידי שלוחיו, רבי יצחק ורבי נתן. הללו היו משובצות ברמזי איום כלפי מהלכו של חנניה וניסיונו נכשל. מול ניסיון עצמאי ומרדני זה מסופר על רבי מאיר שהגיע לאסיה כדי לעבר בה את השנה. בין אם מדובר באסיה הקטנה, בעיר חוף שבסוריה, או בעציון גבר הדרומית, אין לדעת האם נשלח מטעמו של הנשיא, כדי לחזק דווקא את הקשרים עם קהילות יהודיות בחו"ל, או שמא אף כאן מדובר במהלך מרדני, שהרי ידענו מהי טיב מערכת היחסים בינו לבין הנשיא. בכל מקרה לא ננקטה כל סנקציה כלפי רבי מאיר.
רשב"ג מחדש את הנוהג של רבן גמליאל אביו, קודמו בנשיאות, לצאת בליווית חכמי סנהדרין לתפוצה היהודית, כדי לחזק מחד את הקשר בין המרכז באושא לבין התפוצות ולהפגין נוכחות שלטונית-נשיאותית מול התפוצות. ואכן אנו מוצאים את הנשיא יוצא לצידון, לכזיב, לעכו ואולי אף ללודקיא (לאודיקיאה). מול מסעות אלה נודעו מסעותיהם של חכמי סנהדרין לחו"ל, ללא הנשיא, כגון רבי שמעון שיוצא לצידון, רבי יוסי לנציבין שבבבל ועוד.
[עריכה] הנשיא והסנהדרין מול כוחות מתחרים
הנשיא רשב"ג, כקודמו, ואף הרבה יותר ממנו, בשל רגישות מעמדו של הנשיא, מתמודד עם התופעה המדאיגה, אך הטבעית והמובנת, של קיום מסגרות שיפוטיות מחוץ לסנהדרין. הסנהדרין שאפה, הן מטעמים מהותיים-אידאולוגיים, אך גם מנימוקים פוליטיים וכלכליים, שכל הדיינים יהיו מוסמכים מטעמה, כלומר שחכמים יסמיכו את תלמידיהם, והללו ייצגו את תפיסת עולמם השיפוטית בקהילות היהודיות ברחבי הארץ. אולם המציאות הייתה שונה ויהודים נזדקקו, מטעמים שונים, להתדיין בבית המשפט של הנציב, או של עיר הפוליס (מתוך בחירה ולא אילוץ), או של דיינים מקומיים, הלניסטיים או יהודיים, ולעיתים מול גורמים נבררים שיפסקו במריבה בין שני צדדים (בוררות). הסנהדרין כינתה, ממרירות ומקנאה, את חלק מבתי דין אלה, שזכו, אגב, לפופולריות, בשם "בתי דינין של הדיוטות", ובקשה להילחם, כמעט ללא הצלחה, מול תופעה זו. הסנהדרין השמיצה אותם, התריסה נגדם ואף לחצה על יהודים שלא להיזדקק להם בדרכים מדרכים שונות. בהקשר זה ראוי להישמע התראתו של רבי יוסי בן אלישע כדלקמן: "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו, צא ובדוק בדייני ישראל, שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל (בגלל) דייני ישראל". אחרים כינו את היושבים על כס המשפט שלא בסמכות הסנהדרין בשם "עמי ארצות". מיתקפה זו מלמדת עד כמה נכשלה הסנהדרין בניסיונותיה לכפות מרות וסמכות, וזאת, בין השאר, בשל מיתקפותיה משולחות הרסן. תופעת בתי הדין שלא היו כפופים לסנהדרין הלכה איפוא וגדלה.
[עריכה] קברו של רבן שמעון בן גמליאל
הקבר מצוי בכפר כנא, אשר בגליל, אם באים לשם מדרום מצד שמאל ליד הכניסה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- רבן שמעון בן גמליאל השני, באנציקלופדיה יהודית "דעת".
| דור אחרון של תקופת הזוגות: הלל הזקן , שמאי הזקן , מנחם , עקביא בן מהללאל
דור ראשון: רבן גמליאל הזקן , רבן שמעון בן גמליאל הזקן , רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול , רבן יוחנן בן זכאי , יונתן בן עוזיאל , בבא בן בוטא , רבי חנינא בן דוסא, רבי חנינא סגן הכהנים דור שני: רבן גמליאל דיבנה , רבי יהושע בן חנניה , רבי אליעזר בן הורקנוס , רבי אלעזר בן ערך , רבי נחוניה בן הקנה , נחום איש גמזו , רבי חנינא בן עקביא דור שלישי: רבי עקיבא , רבי טרפון , רבי יהודה בן בבא , רבי ישמעאל , רבי אלעזר בן עזריה , רבי יוסי הגלילי , רבי חנינא בן תרדיון , רבי יוחנן בן ברוקה , בן זומא , בן עזאי , אונקלוס , רבי חנינא בן אנטיגנוס , חנניה בן חכינאי , אלישע בן אבויה דור רביעי: רבן שמעון בן גמליאל, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי מאיר (ואשתו ברוריה), רבי שמעון בר יוחאי , רבי אלעזר בן שמוע דור חמישי: רבי יהודה הנשיא , רבי יוסי ברבי יהודה , רבי ישמעאל ברבי יוסי , רבי אלעזר ברבי שמעון , רבי נתן , רבי שמעון בן אלעזר |
