רבן יוחנן בן זכאי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| רבן יוחנן בן זכאי | |
|---|---|
| דור: | דור ראשון לתנאים |
| רבותיו: | הלל הזקן |
| חבריו: | רבי אלעזר בר צדוק |
| תלמידיו: | אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, רבי אלעזר בן ערך, רבי עקיבא |
| בית מדרש: | בית הלל
|
רבן יוחנן בן זכאי (המאה ה-1), מגדולי התנאים, מנהיג חשוב בעת חורבן בית שני והמרד הגדול ובעיצוב דמות היהדות אחריהם. חי בגליל, אחר כך בירושלים, ובשנותיו האחרונות בברור חיל.
תוכן עניינים |
[עריכה] אישיותו
רבן יוחנן בן זכאי היה מתלמידיו הצעירים ביותר של הלל הזקן, כפי שמובא במקורות חז"ל:
- שמונים זוגות של תלמידים היו לו להלל הזקן [...] הגדול שבהם יונתן בן עוזיאל והקטן שבהם רבי יוחנן בן זכאי. בשעת פטירתו נכנסו כולם והוא לא נכנס. אמר להם היכן [הוא] יוחנן. אמרו לו הרי [הוא] עומד על הפתח. אמר להם יכנס כשר הוא. כיון שנכנס אמר להם הקטן שבכם אב לחכמה ואב לדורות. והגדול שבכם על אחת כמה וכמה. אמר להם עליכם נאמר "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא" (מש' ח,כא). ועליך נאמר רבן יוחנן: "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". (אבות דרבי נתן נוסחה ב' כח וראה גם ירושלמי נדרים לט,ב [ה,ג] ומשנה אבות ב,ח).
על פי האגדה חי 120 שנה, כששליש מתוכם הוקדשו למסחר, שליש ללימוד ושליש להוראה והנהגה: "רבן יוחנן בן זכיי עסק בפרגמטיא ארבעים שנה ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה" (ספרי וזאת הברכה, שנז). ועוד נאמר עליו כי "מימיו לא שח שיחת חולין" (סוכה כח ע"א).
התלמוד אומר עליו במסכת סוכה כח ע"א:
- לא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריות (חשבונות לוח השנה), שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים, שיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן (לפי ההסבר בגמרא – תורת הנסתר וההלכה שבנגלה).
הוא עצמו אמר בענווה שלא אצל מחוכמת מלמדיו אלא מעין מה שזבוב נוטל מהים.
הדגיש את לימוד התורה: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת" (משנה אבות ב,ח). חמשת תלמידיו היו רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך.
בנו מת בחייו והוא הצטער עליו צער גדול. לבסוף התנחם כאשר המשיל לו אחד מתלמידיו משל על פיקדון יקר מהמלך בידיו של אדם. כל זמן שהפיקדון בידו הוא מודאג ומוטרד שמא יתקלקל בידיו. אף ילד הוא פקדון כזה, ואם נפטר בלי חטא, הוחזר הפיקדון טוב ושלם.
[עריכה] דרכו של ריב"ז
ריב"ז הלך בדרך רבו, הלל הזקן שגרס: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (משנה אבות א,יב). וכך אומר ריב"ז:
- רבן יוחנן בן זכאי אומר: הרי הוא אומר: "אבנים שלמות תבנה" (דב' כז,ו) – אבנים שמטילות שלום. והרי דברים קל וחומר – ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, אמר הקב"ה: "לא תניף עליהם ברזל" (שם,ה), המטיל שלום בין איש לאיש, בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, בין ממשלה לממשלה, בין משפחה למשפחה, על אחת כמה כמה שלא תבואהו פורענות. (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מס' דבחדש יא).
אמרה נוספת של ריב"ז עוסקת ביחס כלפי השלטון הרומאי: "הוא (=ריב"ז) היה אומר: אל תסתיר במותיהם (=של הגויים) שלא תבנם בידך. אל תסתיר של לבנים שלא יאמרו לך בא ועשם של אבנים" (אבות דרבי נתן נוסחה ב' לא).
[עריכה] האם היה ריב"ז כהן?
במחקר יש מחלוקת האם ריב"ז היה כהן או לא. ספראי טוען כי הוא היה כהן, על-פי המקור הבא:
- שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: פרה במה נעשית? אמר להם: בבגדי זהב. אמרו לו: למדתנו בבגדי לבן! אמר להם: יפה אמרתם, ומעשה שעשו ידי וראו עיני ושכחתי, וכששמעו אזני – על אחת כמה וכמה! לא שלא היה יודע, אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים. ויש אומרים: הלל הזקן שאלו, לא שלא היה יודע, אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים. (תוספתא פרה ד,ז וכן בספרי במדבר קכג).
מהמילים "שעשו ידי", לומד ספראי שריב"ז היה כהן. לעומתו, גדליה אלון שולל מכל וכל את הייחוס הכהני של ריב"ז, ומוכיח זאת מהמקור הבא:
- אמר רבי יהודה: העיד בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל (=מחצית השקל), אינו חוטא. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא, כי אלא כל כהן שאינו שוקל – חוטא, אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (וי' ו,טז) – הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו, האיך נאכלים? (משנה שקלים א,ד).
החוקרים הגיעו למסקנה כי לריב"ז לא היה ייחוס וכנראה גם לא היה כהן גדול, אלא שהייתה בו חכמה והיו לו קשרים עם עשירים, וכך הגיע למעמדו הרם.
[עריכה] ריב"ז בחורבן
עוד לפני החורבן נכח ריב"ז באותות מבשרי רעה. מסופר שגער בדלתות המקדש שנפתחו מאליהן והיה אומר: "יודע אני בך, שסופך עתיד להיחרב" (ירושלמי יומא מג,ג [ו,ג] וכן יומא לט ע"ב).
משהגיע המצור, הבריונים שרפו את התבואה בירושלים, כדי לחייב את העם לצאת למלחמה. מסופר שריב"ז זעק בצער, אך נאלץ לומר לראש הבריונים בן בטיח שכונה "אבא סקרא", אחיינו שהטיל עליו אימה, שהייתה זו קריאת שמחה.
מסופר כיצד ראה ברעב הנורא שעטף את העיר:
- פעם אחת היה רבי יוחנן בן זכאי מהלך בשוק. ראה ריבה אחת שמלקטת שעורים מתחת רגלי בהמתן של ערביים. אמר לה: בתי מי את? שתקה. שוב אמר לה: בתי מי את? שתקה. אמרה לו: המתן לי. נתעטפה בשערה וישבה לפניו; אמרה לו: רבי, בתו של נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי וממון של [בית] אביך היכן הוא? אמרה לו: רבי, לאו כדין מתלא מתלין בירושלים מלח ממון חסר. אמר לה: של בית חמיך היכן הוא? אמרה לו: רבי, בא זה ואבד זה. באותה שעה אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: כל ימי הייתי קורא מקרא הזה - "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן"[1] ולא למדתי מה שכתוב בו עד שבאתי היום ולמדתי מה שכתב, שנתחייבו ישראל לאומה שפלה שבאומות ולא לאומה שפלה בלבד אלא לגללי בהמתן. שוב אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר לה: הן. אמר לתלמידין: העבודה! אני חתמתי על כתובתה של ריבה זו, והיו קורין בה אלף אלפים דנרי זהב בדינרי צורי. מימיהם של בית אביה של ריבה זו לא היו נכנסים מבתיהם לבית המקדש עד שפורסין לו כלי מילת.[2]
כשראה ריב"ז את הרעב השורר בעיר, אמר: "בני אדם ששולקין תבן ושותין מימיו יכולים לעמוד בחילותיו של אספסיינוס?"[3] והחליט שאין מנוס אלא בשלום עם האויב. הוא קרא לאבא סקרא והצליח לשכנעו להושיט לו סיוע ולרקום עימו תוכנית.
בירושלים אין קוברים אדם בשל קדושת העיר. על כן גם בזמן המצור הוציאו את המתים. ריב"ז התחזה לחולה ואחר כך לנפטר. תלמידיו ששותפו בקנוניה נשאו את מיטתו. הבריונים רצו לדקור את המיטה לוודא את מותו, אולם אבא סקרא מנע זאת בעדם, באומרו: "יאמרו: 'רבם דקרו'". בקשו לדחוף אותו, כדי שאם הוא חי יזעק. אמר: "יאמרו: 'רבם דחפו'".
[עריכה] הדיינותו עם אספסיינוס
בתלמוד הבבלי[4] מסופר על פגישה שהתקיימה בין ריב"ז לבין אספסיינוס, לאחר בריחתו של ריב"ז מירושלים. על פי מקור זה ניבא ריב"ז לאספסיינוס את עלייתו לשלטון ברומא. דבריו אלו אומתו במהרה, ואספסיינוס נתן לריב"ז זכות לבקש את שירצה. בקשותיו של ריב"ז היו "תן לי יבנה וחכמיה, שלשלת של רבן גמליאל, ורופאים שירפאו את רבי צדוק".
משמעות הבקשות על פי מסורת זו היא המשך פעולת ההנהגה הרוחנית היהודית, על ידי הצלת בית הנשיא מחד, ואישור המשך קיומו של מרכז רוחני אחד לפחות, שיהווה חלופה לזה שחרב בירושלים.
אולם, קיימות מספר בעיות המעמידות בספק את אמיתותו ההיסטורית של סיפור זה:
- המצור על ירושלים התרחש בשנת 70. אספסיינוס הפך לקיסר רומא כבר בשנת 69. טיטוס, שפיקד בשלב זה על המערכה, הפך לקיסר רק בשנת 79.
- אין איזכור נוסף לכך שביבנה התקיים מרכז רוחני לפני חורבן בית המקדש.
- באבות דרבי נתן הקדום לתלמוד הבבלי, מופיעה גרסה שונה לבקשתו של ריב"ז: "איני מבקש ממך אלא יבנה, שאלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפילה ואעשה בה כל מצוות האמורות בתורה" (אבות דרבי נתן נוסח א פרק ד' מהדורת שכטר). בקשה זו, כפי שניתן לראות, אינה מתייחסת כלל לרבן גמליאל, ואף אינה מתייחסת ליבנה כאל מרכז קיים אלא כאל מקום (אקראי?) להקמת בית מדרש.
- במדרש איכה רבה מסופר כי בעת הבקשה היה ריב"ז כלוא בגופנא. לפי יוסף בן מתתיהו היו בגופנא וביבנה ריכוזים של אסירים יהודים (מעין מחנות מעצר שלאחר המרד). בהחלט ייתכן אם כך, כי בקשתו של ריב"ז הייתה להיות מועבר ליבנה, היות ושם היו כלואים תלמידים וחכמים. אפשרות נוספת היא שההעברה ליבנה לא הייתה תוצאה של בקשה, אך הקמת בית הדין שם נבעה פשוט מנוכחותו של ריב"ז.
לאור כל הנ"ל, אפשר בהחלט כי התלמוד הבבלי משקף מסורת מאוחרת יותר, המכירה כבר את המרכז הרוחני שביבנה.
[עריכה] דרכו של ריב"ז בראי הדורות
דרך פעולתו של רבן יוחנן בן זכאי, הכרה בעליונותו של הכוח הנוכרי השולט ושתדלנות מולו, הפכה לסמל להתנהגות מנהיג יהודי ריאליסטי בגולה. דרכו בהחלט לא הייתה משותפת לזרמי הפרושים כולם. עד היום מוזכרת אישיותו בוויכוח הפוליטי כדוגמה לדעות יוֹניות הבאות מתוך תפיסה מפוכחת של המצב, בניגוד להתנהגותן של דמויות כשמעון בר גיורא וכיוחנן מגוש חלב במרד הגדול. מנגד, היו שדנו לשלילה את פועלו וראו בו את מי שהעדיף להציל את התורה ולא את המדינה.
[עריכה] אחרי החורבן
מסופר שכששמע שבית המקדש חרב קרע את בגדיו. הוא הפיק לקחים מוסריים מהאסון. את סיבת החורבן הוא תלה בעבירות: "לא רציתם לשקול לשמים בקע לגולגולת, הרי אתם שוקלים חמישה עשר שקלים למלכות אויבכם".
נחמתו לעם הייתה שאומנם אבדה היכולת לכפר עוונות בהקרבת קורבנות, אך "יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים".
לאחר החורבן פעל לשיקום המרכז הרוחני ביבנה. מושבו היה בברור חיל ונראה שלא שימש במשרה רשמית וכוחו נבע מסמכותו הרוחנית.
[עריכה] תקנותיו של ריב"ז
ריב"ז התקין בסה"כ 9 תקנות (במשך זמן ארוך – למעלה מ-20 שנה), משום האופוזיציה החזקה נגדו. תקנותיו נחלקות לשניים:
- תקנות שמטרתן הנצחת בית המקדש ושימור זכרו. המושג "מהרה ייבנה בית המקדש" הוא מתקופתו.
- תקנות שמטרתן לנתק את העם מהמקדש ולרכז את הסמכויות בידי בית הדין.
תקיעה בשבת
- יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אלעזר:[5] לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין.[6]
במקור זה ריב"ז מנסה לנתק את העם מבית המקדש. המשפט "לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד" מראה שריב"ז ריכז סמכויות במקום אחד.
נטילת לולב
- בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור.[7]
תקנה זו נועדה לשמר את זכר בית המקדש בלב העם.
עדות החודש
- בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר (ישנו שיר של יום מיוחד לכל יום חול. בראש חודש ישנו שיר אחר המחליף את שיר של יום. במקרה זה לא ידעו הלויים איזה שיר לנגן); התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה – נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום.
- אמר רבי יהושע בן קרחה (שהיה באותו דור): ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי, שאפילו ראש בית דין בכל מקום, שלא יהו העדים הולכים אלא למקום הוועד.[8]
בתקנה זו כבר בית המקדש חרב ואנשים רצו ללכת להעיד בעירם, אבל ריב"ז התקין שיבואו רק ליבנה, וכך הוא מרכז את סמכויות בית המקדש בידיו, תוך כדי חזרה למנהג הקדום שהיה נהוג בבית המקדש.
ברכת כהנים
- תנו רבנן: אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזו אחד מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי.
בברכת הכהנים שהייתה לפני החרבן במקדש עלו הכהנים לברך כשהם יחפים מחשש שמא כשיעלה הכהן לברך תיקרע רצועה בסנדלו והוא לא יוכל לברך. העם שיראה זאת יחשוב שהוא לא עלה משום שהוא פסול והכהנים האחרים דחו אותו. כדי לשמור על כבוד הכהונה הוחלט שבמקדש כולם יעלו יחפים (לעומת שאר חלקי הארץ שם עלו הכהנים בסנדליהם - יען כי כל התושבים הכירו אותם ולא נצרך עניין היותם יחפים בכדי להבדילם). משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שכולם יעלו יחפים, זכר למקדש.
חובת הגר
- גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו. אמר רבי שמעון בן אלעזר: כבר נמנה עליה רבן יוחנן וביטלה מפני התקלה.[9]
ריב"ז ביטל את התקנה הקדומה להפריש כסף לקרבן. גוי שהתגייר, היה חייב במילה, טבילה וקרבן עוף, ואילו לאחר החורבן, הפרישו את הכסף לקרבן שיוקרב כאשר ייבנה בית המקדש. ריב"ז ביטל את חיוב כסף הקרבן, ולמרות שרבי שמעון בן אלעזר טוען כי זה נבע מתוך "התקלה", כלומר, שהיו משתמשים בכסף לקניות, לריב"ז הייתה גם מגמה פרגמטית – לרכז בידיו את סמכויות המקדש. חלופה לקרבן, קבע ריב"ז קבלת עול מלכות שמים.
אכילת חדש
- כשבית המקדש היה קיים היו מקריבים ביום ט"ז ניסן את קורבן העומר. לפני ההקרבה היה אסור לאכול מתבואת אותה שנה, איסור שנקרא "איסור חדש". כאשר חרב בית המקדש הותר העומר מיום ט"ז ניסן גם בלי קרבן, אך רבן יוחנן בן זכאי אסר את התבואה כל אותו היום מחשש שמא, כשיבנה בית המקדש, מי שהיה רגיל לאכול מהבוקר יעשה זאת כרגיל, בלי לדעת שצריך לחכות עד הקרבת הקרבן.
התקנה התשיעית
- יש מחלוקת מה הייתה התקנה התשיעית של ריב"ז: "ואידך (האחרת, התשיעית) - פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק. רב פפא אמר: כרם רבעי, רב נחמן בר יצחק אמר: לשון של זהורית".
לפי דעתו של רב פפא התקנה התשיעת הייתה ביטול התקנה שנגעה לכרם רבעי. לפני החרבן הייתה חובה על כל מי שגר במרחק יום הליכה מירושלים להביא את פירות הכרם רבעי שלו לירושלים ולא לפדות אותם כדי לספק לעיר אספקה קבועה של פירות. אחרי חרבן ירושלים לא היה טעם בתקנה הזאת וריב"ז ביטל אותה.
לדעת רב נחמן בר יצחק התקנה הייתה קשירת הלשון של זהורית, חציה בסלע וחציה בין קרני השעיר. בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ. הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין, התקינו שיהו קושרין אותו על פתח אולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין. התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח.
[עריכה] ההתנגדות לריב"ז
לריב"ז היו קבוצות של מתנגדים, שלכל אחת מהן הייתה סיבה שונה: הצדוקים, הכהנים, בני בתירה ותלמידי חכמים.
[עריכה] הצדוקים
ריב"ז נלחם בכת הצדוקים והרחיקה מהזרם המרכזי של היהדות. מלחמתו מובאת בכמה אמרות תלמודיות:
- אומרים צדוקים: קובלין אנו עליכם פרושים, שאתם אומרים: כתבי הקודש מטמאין את הידים וספרי הומריס אינו מטמא את הידים! אמר רבן יוחנן בן זכאי: וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד?! הרי הם אומרים: עצמות חמור טהורים ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים! אמרו לו: לפי חבתן היא טומאתן – שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות. אמר להם: אף כתבי הקדש, לפי חבתן היא טומאתן, וספרי הומריס שאינן חביבין אינן מטמאין את הידים.[10]
- מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד, שהיו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת. ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים, מנין לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים [...] ואם משה רבינו אוהב ישראל היה, למה איחרן במדבר ארבעים שנה? אמר לו: רבי, בכך אתה פוטרני? אמר לו: שוטה, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם?! כתוב אחד אומר: "תספרו חמשים יום",[11] וכתוב אחד אומר: "שבע שבתות תמימות תהיינה",[12] הא כיצד? כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת.[13]
[עריכה] הכהנים
מהמשנה שהובאה לעיל, בשקלים א,ד, נראה כי לריב"ז הייתה אופוזיציה כהנית אקטיבית. אולם, לצדה הייתה גם אופוזיציה כהנית פסיבית – תלמידי חכמים כהנים שאינם מוּכרים לאחר החורבן, נעלמים בימי ריב"ז וחוזרים בימי רבן גמליאל, אלו הם רבי חנינא סגן הכהנים, רבי צדוק (שריב"ז הציל אותו), בנו רבי אלעזר, רבי זכריה בן הקצב, יוסי בן יועזר, רבי טרפון, רבי עזריה, בנו רבי אלעזר, רבי שמעון אחי עזריה, רבי יוסי הכהן ושמעון בן נתנאל (שניים מחמשת תלמידיו לפני החורבן!). תלמידי חכמים אלו התרחקו מריב"ז לאחר החורבן. גדליה אלון מסביר שההתנגדות הייתה בשל ייחוסו של ריב"ז. בתקופה שלאחר החורבן, התחבא רבן גמליאל בלוד; כאשר לא היה נשיא מבית דוד, מחליפו הוא הכהן. כך היה מאוחר יותר כאשר רבי אלעזר בן עזריה החליף את רבן גמליאל. כך גם רבי טרפון שבא לאחר מותו של רבן גמליאל. כיוון שכך - הכהנים סברו שריב"ז נטל את השררה שלא כדין.
[עריכה] בני בתירה
בני בתירה היו בניהם של אנשים שהורדוס גייס מבבל כדי להילחם בשודדים שתקפו שיירות. בראש הקבוצה עמד זמרי, והורדוס נתן להם את אזור בתיר בדרום סוריה, ועל שם המקום הם נקראו "בני בתירה".
בני בתירה התנגדו לנשיאותו של ריב"ז – כך רבי יהודה בן בתירה מנציבין שבבבל, וכך רבי יהושע.
בני בתירה היו ממונים על הלכות שבת בבית המקדש. כל הלכה שקשורה בשבת ובבית המקדש, הייתה צריכה לעבור דרכם. אולם לאחר שנחרב בית המקדש, לא ראה ריב"ז צורך לשמר הלכות אלו, אך חשש מכוחם של בני בתירה. לכן ריב"ז פנה אל בני בתירה בשאלה הלכתית לאחר החורבן:
- תנו רבנן: פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת (לאחר החורבן), והיו כל הערים מתכנסין. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה: נתקע (כדי להשוות את יבנה לביהמ"ק). אמרו לו: נדון (=נתווכח על כך). אמר להם: נתקע ואחר כך נדון. לאחר שתקעו אמרו לו: נדון! אמר להם: כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה.
ריב"ז יודע כי הוא חייב להתחשב בדעתם של בני בתירה, שהיו מופקדים על הלכות ביהמ"ק, אולם הוא משטה בהם כאשר מבטיח להם שקודם יתקעו ואחר כך ידונו בדבר, ולאחר התקיעה הוא טוען כי התקיעה היא תקדים הלכתי ואין לבטלו. מאוחר יותר יבטל רשב"ג את התקנה משום שהתקבלה בדרך פסולה.
[עריכה] תלמידי חכמים
היו חכמים שהתנגדו לריב"ז, לא בשל ייחוסו, אלא משום שנתפס בעיניהם כבוגד. ריב"ז נתפס בראייה היסטורית כגיבור, משום שחזה את ההתפתחויות המדיניות, אך בימיו הוא נחשב בוגד, וחכמים התרחקו ממנו, כשם שהרחיקו את יוסף בן מתתיהו, שנחשב בוגד, ובמהלך המלחמה כשניסה לדבר עם העם, הם קראו לו בוגד וזרקו עליו אבנים. יבנה של אותם ימים לא הייתה מרכז של חכמים, אלא כלא של הרומיים לשבויים שמסרו את עצמם ונכנעו מרצונם.
[עריכה] פטירתו
בסוף ימיו (כנראה בשנת 96 לספירה) עבר ריב"ז מיבנה לברור חיל, כפי שמובא בגמרא: "תנו רבנן: "צדק צדק תרדף"[14] – הלך אחר חכמים לישיבה [...] אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל".[15]
נראה שריב"ז נפטר בשנת 100 לערך. בשעת פטירתו כינו אותו תלמידיו: "נר ישראל, עמוד הימני, פטיש החזק" ושאלו למה הוא בוכה. השיב להם שיש לפני שתי דרכים – של גן עדן ושל גיהנום, ואינו יודע באיזה מוליכים אותו. כשביקשו שיברכם אמר להם: "יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בני אדם", הם תהו, וכי די בכך, והוא אמר להם: "ולוואי!"
במשנה נאמר: "משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החוכמה".
כשמת ריב"ז עברו תלמידיו לרבן גמליאל ביבנה, כפי שנמסר: "חמשה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי, כל זמן שהיה קיים – היו יושבין לפניו, כשנפטר – הלכו ליבנה".[16]
מעניין לציין שההיסטוריון החשוב של התקופה, יוסף בן מתתיהו, אינו מזכיר כלל את רבן יוחנן בן זכאי.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| דור אחרון של תקופת הזוגות: הלל הזקן , שמאי הזקן , מנחם , עקביא בן מהללאל
דור ראשון: רבן גמליאל הזקן , רבן שמעון בן גמליאל הזקן , רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול , רבן יוחנן בן זכאי , יונתן בן עוזיאל , בבא בן בוטא , רבי חנינא בן דוסא, רבי חנינא סגן הכהנים דור שני: רבן גמליאל דיבנה , רבי יהושע בן חנניה , רבי אליעזר בן הורקנוס , רבי אלעזר בן ערך , רבי נחוניה בן הקנה , נחום איש גמזו , רבי חנינא בן עקביא דור שלישי: רבי עקיבא , רבי טרפון , רבי יהודה בן בבא , רבי ישמעאל , רבי אלעזר בן עזריה , רבי יוסי הגלילי , רבי חנינא בן תרדיון , רבי יוחנן בן ברוקה , בן זומא , בן עזאי , אונקלוס , רבי חנינא בן אנטיגנוס , חנניה בן חכינאי , אלישע בן אבויה דור רביעי: רבן שמעון בן גמליאל, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי מאיר (ואשתו ברוריה), רבי שמעון בר יוחאי , רבי אלעזר בן שמוע דור חמישי: רבי יהודה הנשיא , רבי יוסי ברבי יהודה , רבי ישמעאל ברבי יוסי , רבי אלעזר ברבי שמעון , רבי נתן , רבי שמעון בן אלעזר |
[עריכה] הערות ומקורות
- ^ שיר השירים א,ח
- ^ אבות דרבי נתן נוסחה א' יז
- ^ איכה רבה א
- ^ גיטין נו, א-ב
- ^ אולי צ"ל: אליעזר
- ^ משנה ראש השנה ד,א; גדליה אלון טוען שהמשפט "אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין", הוא תוספת מאוחרת.
- ^ משנה ראש השנה ד,ג
- ^ משנה ראש השנה ד,ד
- ^ ראש השנה לא ע"ב
- ^ משנה ידים ד,ו
- ^ ויקרא כג,טז
- ^ ויקרא כג,טו
- ^ מנחות סה,ע"א-ע"ב
- ^ דברים טז,כ
- ^ סנהדרין לב, ע"ב; וראו גם בתוספתא מעשרות ב,א
- ^ קהלת רבה ז,ב
