קנאים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה שניתנה לכך היא שיש צורך בוויקיזציה + חוסר בNPOV. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
הקנאים היו אחת מחמש קבוצות קיצוניות שפעלו בירושלים בתקופת המרד הגדול ברומאים. הקנאים ראו במעשה פנחס בן אלעזר המקראי, ובעקבותיו קנאותו של מתתיהו החשמונאי, דמויות ראשיות להזדהות.
קבוצת הקנאים, בראשה עמד אלעזר בן שמעון, התייחסה ליהודה הגלילי, מקים תנועת "הפילוסופיה הרביעית", כאביה הרוחני. הקנאים נטלו חלק פעיל במלחמת האחים בירושלים הנצורה.
תוכן עניינים |
[עריכה] הגדרה
אחד המונחים היותר בעייתיים בזיקה לנסיבות התפרצותו של המרד כנגד הרומאים (66 לספ'), להתנהלותו ולסיומו הדרמטי, הינו הביטוי "קנאים". המונחים "קנא" ו"קנאים" מופיעים במקרא מזה ובספרות התלמודית מזה.
היחשפותם בהקשר ההיסטורי של המרד המדובר נבעה מתירגומו של י.נ. שמחוני את הספר "תולדות מלחמות היהודים כנגד הרומאים" של יוסף בן מתיתיהו. שמחוני מציג חמש קבוצות שפעלו במהלך המרידה: קבוצת יוחנן מגוש חלב, קבוצת שמעון בר גיורא, הקבוצה האדומית, הסיקאריים והקנאים, שביניהן, ובעיקר בשתיים הראשונות ובשתיים האחרונות, פעלו קווים משותפים של אידאולוגיה, אמונה דתית, משיחיות, מצג אסכטולוגי, מסר חברתי ומאבק חסר פשרות ברומאים ובסיעות המתונות של יהודי ירושלים.
[עריכה] השתלשלות הקנאות
ראש וראשון לקנאים היה פנחס בן אלעזר המקראי, שדקר למוות את זמרי בן סלוא, שביצע מעשה ניאוף בפרהסיה, ובכך השיב את חמתו של ה'.
פינחס איפוא נלחם את מלחמת האל בעבריינים וכיפר על עוון ישראל, בקנאות פיזית ורעיונית-נפשית, וכתוצאה מכך הובטח לו ולזרעו ברית של כהונה נצחית.
דמות קנאית אחרת הייתה אליהו, שנלחם כנגד כוהני הבעל ושחט מהם על מורדות הכרמל, בנחל קישון, 450 איש.
הקנאות מתגלגלת למתתיהו החשמונאי, מחולל המרד כנגד אנטיוכוס הסורי-סלאוקי וגזירותיו בשנת 167 לפנה"ס. ספר מקבים א, ב, 24 ואילך מתאר את תגובתו של מתתיהו לעובדה שאחד היהודים במודיעים ניגש לבמה האלילית וביקש לזבוח שם זבח בזו הלשון: "וירא מתתיהו ויקנא וישתונן כליותיו וישלח חרונו כמשפט וירץ ויזבחהו (את המתיוון) על הבמה, ואת איש המלך המאלץ לזבוח המית בעת ההיא ואת הבמה הרס. ויקנא לתורה, כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא. ויקרא מתתיהו בעיר בקול גדול: כל המקנא לתורה, העומד בברית ילך אחרי!".
לפנינו גשר היסטורי בין מעשה פנחס למעשה מתתיהו, כשהאחרון שואב אומץ ולגיטימציה ממעשהו של הראשון. במקום אחר, בספר מקבים ד' מוכתר פנחס המקראי במפורש בתואר של "קנאי". שני האירועים, יודגש, קשורים באמונה ובפולחן, בניהול מלחמת האל ובהתמודדות עם גורמים לא יהודיים. בהמשך, יצויין, מזכיר מתתיהו את העובדה כי אליהו המקראי זכה לעלות השמיימה כתוצאה מקנאותו, בבחינת סיסמת מדרבנת ומשלהבת את חסידי מתתיהו הקנאים.
[עריכה] הקנאות בתקופה הרומית
אין לנו הוכחות מפורשות לכך, אך הקנאות המקראית (מעשה פנחס) והחשמונאית (מעשה מתתיהו) כנראה הפכה במרוצת השנים, ולפחות בקרב קבוצות מסוימות באוכלוסייה, לזיכרון קולקטיבי ולרעיון שיש להטמיעו, להנציחו וליישמו.
הקנאות הייתה רדומה, כך דומה, מראשית השלטון הרומי ביהודה (63 לפנה"ס ואילך), ואולי פרצה מדי פעם בזיקה לניסיונות המרדנות כנגד השלטון הרומי על ידי השושלת החשמונאית (יהודה אריסטובולוס השני, אלכסנדרוס ועוד), אלא שהעדר היסודות האמוניים והמשיחיים במהלכם המרדני, מקשה עלינו לייחס למרדנותם אופי קנאי.
ובדומה לכך נתקשה לייחס תופעת קנאות לפעולותיו של המורד חזקיה הגלילי בשלטונו של הורדוס. בשנת 6 לספ', בעקבות ניסיון הקנסוס (שמאות הקרקע והנכסים) על ידי הנציב הרומי קוויריניוס, הביאה לתקומתה של קבוצה קיצונית, אנטי רומית מובהקת, בהנהגתו של יהודה הגלילי, וכינויה, על-פי כתבי יוסף בן מתתיהו: "הפילוסופיה הרביעית". קבוצה זו, אם כי אינה מכונה בשם "קנאים", בקשה להסיר את השלטון הרומי מיהודה ולהשתית בארץ את שלטון האל.
יהודה הגלילי ברוב קיצוניותו הפך, ובמידה מסוימת בעקבות המסר של פנחס המקראי מזה ושל מתתיהו החשמונאי מזה, את ההתנגדות לרומאים לחובה דתית, למלחמת קודש. תנועה קיצונית זו הניבה לימים את הקבוצות המרדניות ברומאים, לקראת שנת 66 לספ', ובעיקר את קבוצת הסיקאריים הרצחנית, שחוללה בירושלים מרחץ דמים סהרורי.
[עריכה] הקנאים אצל יוסף בן מתתיהו
המושג קנאים מופיע אצל יוסף בן מתתיהו ביוונית – "זאלוטאי" (zelotai). המקור הלשוני הקלאסי הינו "זאל" (zel), והוא בא מ"זאו" (ze'o), שמשמעו לרתוח, להאדים מחום, להאביל, ולעיתים במשמעות של קנאה. ב"תרגום השבעים" הוא מופיע תמיד כ"קנא", וכך הוא מתורגם בזיקה לאמור בספר שמות כ, 5: "אל קנא" כ"תאוס זאלוטאס" (te'os zelotes). במקרא מתקיימת זיקה בין הקנאות של ה' לבין הגאולה והשיבה מן הגלות. זו עולה גם מן ההקשר למרד החשמונאי ומודגשת במגילות ים המלח ובחיבור המפורסם "מגילת מלחמת בני אור בבני חושך", המיוחס לאיסיי, שם הסמיכות בין קנאות וקדושה בולטת.
כאמור, אנו מתקשים לא פעם במתיחת קווי ההבדל בין הסיקאריים לבין הקנאים, ובעיקר מבחינת הרעיון היסודי, המרכזי של שתי התנועות. עם זאת יש להבליט כי ראשית – חוג הקנאים היה מורכב בחלקו לפחות מכוהנים והנהגתו הייתה כוהנית, בשונה מההנהגה הסיקאריית. היסוד הכוהני מצביע על הזיקה בין אבי הקנאות, פנחס הכהן, לבין צאצאיו המאוחרים; שנית – הקנאים מעולם לא פיתחו, בשונה מהסיקאריים, זיקה כלשהי למשפחה מסוימת, לשושלת מנהיגים, ולא הכריזה על מי מראשיה כעל מלך; שלישית – תנועתו של יהודה הגלילי – "הפילוסופיה הרביעית" – הייתה בראשיתה ובהמשכה תנועה בעלת אופי מהפכני-חברתי, מה שמודגש פחות בתנועה הקנאית, אם כי הם שאפו לצמצם את השפעתה של האוליגרכיה הכוהנית במקדש; רביעית - בסיס הסיקאריים היה בגליל ובסיס הקנאים – בירושלים.
[עריכה] צמיחת קבוצת הקנאים
הקנאים מופיעים לראשונה כקבוצה מגובשת, אידאולוגית, קיצונית ומרדנית בשנת 66 לספ', שנת פרוץ המרד ברומאים. יוסף בן מתתיהו מציין כי כעבור שנה מאז פרוץ המרד, כאשר מדכאים הרומאים את ההתנגדות היהודית הרופפת בגליל ומדרימים לכיוון שפלת החוף וירושלים, מתחילה התנועה הקנאית להתארגן מתוך מיזוג בין כמה קבוצות כפריות שבסמוך לירושלים, אשר עקרו לעיר ובקשו לנהל מתוכה את המלחמה ברומאים. בנו של יהודה הגלילי פרץ לירושלים, המית את חנניה הכהן הגדול, והיה לשליט עריץ וצמא דם. לבד מאמונתו בכוחו הפיזי ובצדקת דרכו עטה על עצמו מנחם בגדי מלכות, ואולי גם בשל נטיותיו המשיחיות, וכך עלה למקדש להתפלל לאלוהיו. מנחם הקיף עצמו בקבוצה של קנאים מזויינים, הן בכדי להגן על חייו והן כדי לבטא את סימני שלטונו.
קבוצת הקנאים נראתה מסוכנת מאוד בעיני חנן בן חנן הכהן הגדול, מאחר שמעורבותה ביוזמת המרידה עלולה הייתה להמיט שואה על ירושלים ותושביה. על כן גמלה בלבו החלטה להניאם ממחשבת המרד, אך לשווא. ועל מעיד יוסף בן מתתיהו בחיבורו "מלחמות היהודים" כדלקמן: "וגם אנשי המעלה בין הכהנים הגדולים, יהושע בן גמלא וחנן בן חנן, הרבו להוכיח את העם על רפיון ידיו ועוררו אותו בעצרותיו לקום על הקנאים, כי בשם הזה קראו לעצמם אנשי הזדון, באומרם, כי הם מקנאים למעשים טובים (לשם שמים), ולא כן הדבר, כי קנאו רק בעלילות רעות והתמכרו להוסיף עוד עליהן" (מלח' ד' ג' ט').
[עריכה] מעשי הקנאים
יוסף בן מתתיהו מגולל בציוריות רבה את אכזריות הקנאים בירושלים ואף מחוצה לה. הוא מכתיר אותם בתואר הנקלה של "שודדים" ("ליסטאי") ובכלל עלילותיהם: השליכו לבור הכלא את אנטיפס ממשפחת המלוכה היהודית, ועימו חבריו הפרנסים. לאחר מכן הטילו על איש חרב מיומן שכינויו "בן האילה", על שום יעילותו ומהירותו, לרצוח את כל האסירים ולציבור ספרו כי הללו היו בוגדים ששיתפו פעולה עם הרומאים. צעדם הבא היה לבטל את הנוהל המסורתי של בחירת הכהנים הגדולים "והקימו להם כהנים בני בלי שם וחשכים, למצוא בהם עוזרים למעשי תועבותיהם" (מלח' ד' ג' ו'). הקנאים הפכו את המקדש למבצר עריצים וזרעו פחד ואימה ברחובות ירושלים.
בהמשך חפצו לבחור כהנים גדולים לא על פי נוהל הירושה אלא על פי גורל כדי לתפוש בשם השינוי בהליך הטכני את השלטון על המקדש ועל העיר. אחד הכהנים שעלה בגורל היה כפרי חסר כל מעלות ותכונות של הנהגה. הלה נגרר לירושלים, הולבש בבגדי הקודש והיה לצחוק ולקלס. "למעשה תעתועים ולצחוק ילדים הייתה הנבלה הזאת בעיניהם", כותב על כך יוסף בן מתתיהו (מלח' ד' ג' ח').
חנן בן חנן, הכהן הגדול, ביקש לקומם את העם בירושלים כנגד הקנאים. הראשונים עלו אמנם במספרם על האחרונים, אך נפלו מהם בכלי נשקם. בין שני הצדדים התלקחה מלחמה של ממש ורבו הפצועים וההרוגים, ולבסוף דחק העם את הקנאים לכיוון חצרות המקדש. הקנאים נמלטו אל החצר הפנימית של בית המקדש ונסגרו מאחורי השערים. מהלך זה הביא לכך שחנן הורה להפסיק את המירדף בשל החשש לנהל את המלחמה בתוככי המקדש.
[עריכה] הקנאים מזעיקים את האדומים
בהקשר זה חושף יוסף בן מתתיהו את מנהיגי הקנאים: אלעזר בן שמעון וזכריה בן אמפיקלוס, שניהם ממשפחת הכהנים, ויתכן שהשני הוא זכריה בן אבקולס הנזכר בספרות חז"ל, כמי שהפסיק את המינהג להקריב קורבן לשלום הקיסר במקדש כאות וסימן להתפרצות המרידה. הקנאים החליטו להזעיק לעזרתם את האדומים. לאדומים נשלחו שני שליחים שהצליחו לשכנעם לסייע לקנאים.
כעשרים אלף אדומים התייצבו חגורי חרב וכידון וחדרו לעיר לאחר שהקנאים הצליחו לפתוח עבורם את השערים. בכוחות משותפים איפוא ערכו הקנאים והאדומים טבח נורא בעיר ומאזן הנשחטים הגיע ל-8,500 כדברי יוסף בן מתתיהו, וביניהם הכהן הגדול חנן, נשואי העדה ומנהיגיה ואנשים אמידים לרוב. נערכו גם מעשי שוד וביזה והתעללויות בבני אדם. הקנאים הקימו בתי-דין עממיים, וכך גזרו על רבים וטובים עונשים כבדים מנשוא, ובכללם דיני נפשות.
בחלוף זמן קצר הבינה קבוצה קטנה מן הקנאים, כי המהלך האחרון שעשו – הזעקת האדומים – היה טראגי ומיותר לחלוטין, והיה מי שביקש אותם לעזוב את העיר. לבסוף השתכנעו ושבו לבתיהם. תושבי ירושלים קיוו כי בכך ישרור שקט בעיר, אלא שתקוותם נגוזה.
הרומאים שצרו על העיר נהנו ממלחמות האחים. בתוך ימי התופת הללו נתגלעה תופעה חדשה – עריקת תושבים מן העיר וכניעתם לרומאים. הללו ברחו בעיקר הקבוצות הקיצוניות, אשר ניהלו מלחמת הכל-בכל בעיר ירושלים, ובכללן - הקנאים.
היציאה מן העיר הייתה קשה ומסוכנת, מכיוון שהקנאים הציבו שומרים בפתחי העיר, וכל מי שנחשד בכוונה להימלט ממנה נשפט במקום והוצא להורג. מאידך, כל מי שידו הייתה משגת סכומי כסף שיחד את הקנאים ויצא מן העיר ללא פגע. תמונת מצב זו מתאשרת גם בספרות התלמודית, במסכת התלמודית "אבות דרבי נתן", אלא ששם היא מיוחסת לקבוצת הסיקאריים. במסכת זו מתגוללת פרשת יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה, כשהוא מעמיד עצמו פני מת.
אלה שהוצאו להורג, העניים מן הסתם, נחשבו לבוגדים ונאסרה קבורתם.
בשנה השלישית והרביעית למרד התנהלו בירושלים מלחמות-אחים בין הקבוצות הקיצוניות, אשר כוחן לדעת יוסף בן מתתיהו היה כדלקמן: רבבה תחת פיקודו של שמעון בר גיורא, מי שחלש על העיר העליונה, ונחשב בכלל למושל העיר; ששת אלפים איש תחת הנהגתו של יוחנן אשר השתלט על הר הבית; חמשת אלפים אדומים ואלפיים וחמש מאות קנאים, שבראשם עמדו אלעזר בן שמעון ושמעון בן ארי.
[עריכה] עמדת חז"ל כלפי הקנאות
ספרות חז"ל – המשנה, התוספתא, התלמודים והמדרשים – כמעט ואיננה עוסקת או דנה באירועים שנקשרו במרד ברומאים של שנות 73-66 לספ', למעט התייחסויות מסוימות למצבה של ירושלים ערב המרד ולאחריו.
עמדת חז"ל מסתברת כהתרסה וביקורת שלילית כלפי המרד, כל מרד ברומאים, וזאת מהטעמים הפרגמטיים, הריאל-פוליטיים. גישת חברי הסנהדרין נבעה מהכרת יחסי הכוחות בין שני הצדדים, מכישלון המרידה, מתוצאותיה הנוראיות ובעיקר מהעדר היגיון פריצתה. הקנאים נתפסים אצל ספרות חז"ל כרצחנים, כביריונים ומחוסרי היגיון, כגון פעולת שריפת אוצרות המזון בירושלים בעיצומו של המצור הרומי הכבד, או בדיקת שומרי השער בירושלים בעזרת דקירות פיגיון, האם המתים המוצאים אל מחוץ לירושלים אכן מתו.
במסכת סנהדרין שבמשנה מצויה משנייה קדומה התמוהה על פניה: "הקונה את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית – 'קנאין פוגעים בו. הלכה היא ואין מורין כן" (סנהדרין ט' ו'). ה"קסוה" הינו ספל מכלי המקדש, ו"המקלל בקוסם" פירושו, כנראה, המקלל את האל בשם אליל, או המקלל בכלל בשם קדושה פגאנית. "הבועל ארמית", עניינו יחסי מין עם אשה שאיננה מבנות ישראל. אלא שאין הדבר תמוה, שכן במשנה זו נרמז למעשהו של פנחס, שאמנם נאמר עליו ש"קינא לה' אלוהיו", וקבוצת הקנאים ראתה בו דמות ראויה לחיקוי. אך אין למעשה כל קשר בין פנחס בנו של אהרון הכהן לבין קבוצת הקנאים הידועה מן המרד הגדול. המעשה המתואר במשנה הוא המעשה של הרג כזבי בת צור (נסיכת מדין) וזמרי בן סלוא (מראשי השבטים) על-ידי פנחס, עקב חטאם, שהיה קיום יחסי מין באיסור, ועבודת אלילי מדין. אולם ממשנה זו ניתן ללמוד משהו לגבי יחסם של חז"ל למעשי קנאות (כמובן, לא אותם מעשי קנאות שנעשו על-ידי הקנאים במרד הגדול, אלא מעשים כזה של פנחס): מן הדין הוא שמי שחוטא באחד משלושת הנ"ל, ייהרג בידי אדם שמקנא לאלוהיו (ואותו קנאי עושה, לשיטתם, מעשה נכון), אלא שאסור ללמד את העם הלכה זו. (בכך יש מעין הסתייגות מהמעשה- רק במקרים מאוד קיצוניים, כשהקנאי הוא אדם שבקי מעצמו בהלכה, ומכיר את ההלכה הזו [שהרי לא מספרים עליה לכלל העם], יש פתח לעשיית מעשה כזה).
