מהומות מנהרת הכותל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

מהומות מנהרת הכותל הוא הכינוי של שלושה ימי לחימה בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים שנערכו ב1996 מה-24 בספטמבר ועד ה-27 בספטמבר. המהומות החלו בעקבות פתיחתה של מנהרת הכותל לביקורי תיירים, על-פי החלטתו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, וקריאתו של יאסר ערפאת לעם הפלסטיני להגיב באלימות לצעד זה.

[עריכה] רקע למהומות

ב-24 בספטמבר 1996 החליט ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לפתוח פתח בצידה השני של מנהרת הכותל, מנהרה העוברת לאורך הכותל המערבי בירושלים אחד מקירות התמך של הר הבית. המנהרה היא למעשה תוצאה של הרחבת הר הבית מימי הורדוס ואילך והיא נוקתה מהאשפה שהצטברה בה עוד בתחילת שנות השמונים ונפתחה לתיירות בסופם. הפתח שנפתח, שיציאתו עברה דרך חנות ברובע המוסלמי בעיר העתיקה, איפשר לתיירים לצאת ממנהרת הכותל במקום לחזור את כל הדרך חזרה במעבר הצר בזמן שקבוצות אחרות נכנסות פנימה.

לפני פתיחת הפתח סיכמה ישראל עם הואקף המוסלמי על פתיחת הפתח בתמורה להסכמת ישראל להקמת מסגד ב"אורוות שלמה" שבהר הבית. הסכמה שלא הייתה מתואמת עם הרשות הפלסטינית שהן ישראל והן הווקף (שנשלט בעיקרו על ידי תומכי ירדן) התנגדו למעורבתה בהר. ההסכמה הייתה בלתי רשמית, עובדה שנוצלה בהמשך על ידי הווקף להתנערות ממנה.

יאסר ערפאת, יו"ר הרשות הפלסטינית, הגיב בקריאה לעם הפלסטיני להגיב על מעשה זה באלימות. בין השאר כלל נאומו את המשפטים הבאים המצוטטים מן הקוראן:

"אלוהים קנה מהמאמינים את נפשם ורכושם, כי הם ירשו את גן עדן ויילחמו למען עמם.. יהרגו וייהרגו..."

כתגובה יצאו אלפי פלסטינים לרחובות ופתחו בשורה של הפגנות אלימות ברחבי יהודה ושומרון שמוקדן היה בחברון ובירושלים. נתניהו בתגובה, הגיב ש"מי שביקר במנהרה, אינו יכול שלא להתרגש עד עמקי נפשו, אנו נוגעים שם בסלע קיומנו".

[עריכה] מהלך המהומות

יום למחרת, ב-25 בספטמבר, חלה החרפה בהפגנות שהפכו למהומות והחלו להתרחש קרבות ירי בין חיילי צה"ל לבין שוטרים של הרשות הפלסטינית. במהלך יום זה התרחשו מהומות בכל ערי הגדה המערבית ורצועת עזה וקרבות ירי התרחשו בקבר רחל, ברמאללה, בכפר דרום ובמחסום ארז.

ב-26 בספטמבר חל היום הקשה ביותר במהלך המהומות, שבמהלכו נהרגו 11 חיילים ישראלים ו-69 פלסטינים. במהלך היום הוכרז מצב חירום בשטחים, צה"ל קירב טנקים למרכזי הערים הפלסטיניות והזרים כוחות רבים למוקדי העימות. הקרבות הקשים ביותר נערכו בסביבות כפר דרום ובשכם, במתחם קבר יוסף. במהלך הקרב בקבר יוסף צרו מאות פלסטינים חמושים על הכוח הצה"לי הקטן שהיה במקום. במהלך הניסיון הישראלי להכניס כוחות תגבור לכוח זה, נהרגו חמישה חיילים.

המהומות הסתיימו ב-27 בספטמבר כאשר הורה יאסר ערפאת לשוטרים הפלסטינים לנצור את נשקם, בעקבות שיחת טלפון שקיים עם נתניהו. לטענת נתניהו בשיחה איים על ערפאת כי יורה על כיבוש מחדש של שטחי הרשות באם לא יפסקו המהומות, אולם לדברי מקורות מסוימים השיחה נשאה דווקא מסר של הבטחה לרגיעה, ולא הסלמה [1].

במהלך יום המהומות האחרון נפל חלל סגן מפקד אוגדת עזה, אלוף משנה נביה מרעי.

[עריכה] תוצאות המהומות

המהומות גבו חיים של עשרות אנשים משני הצדדים, ביניהם 16 חיילי צה"ל והביאו לפציעתם של מאות.

כתגובה לההתנגשות בשטחים הכריזה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל על שביתה כללית ועל קיומם של עצרות ותהלוכות מחאה. בערים נצרת, יפו, לוד ורמלה התפתחו הפרות סדר ובמהלך העימותים בין משטרת ישראל למפגינים הערבים נפצעו עשרות אנשים.

נשיא ארצות הברית דאז, ביל קלינטון מיהר לקרוא לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפותו של חוסיין מלך ירדן. הפסגה הביאה להפסקת האלימות וסללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים שבהם קיימים בתים המאוכלסים במתנחלים יהודים. הנסיגה בוצעה עוד באותו חודש, אולם לאחר מכן נכנסו היחסים עם הפלסטינים לקפאון עמוק והתחדשו רק בועידת וואי בסוף 1998.

ב־21 באוקטובר הדיח הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק את מח"ט שכם בעקבות הליקוים הרבים בפעילות הכוחות שפעלו בגזרת שכם במהלך האירועים. המהומות והלקחים שהופקו בהם תרמו רבות להערכת המצב של צה"ל את מהות העימות הבא עם הפלסטינים וגיבוש הדרכים להגיב לו.