הרשות הפלסטינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הרשות הפלסטינית السلطة الوطنية الفلسطينية
(בפירוט) (בפירוט)
יבשת	אסיה, המזרח התיכון
שפה רשמית	ערבית
עיר בירה - מוצהרת - למעשה	ירושלים רמאללה
ראש המדינה - נשיא - ראש ממשלה	נשיא אבו מאזן (מחמוד עבאס) איסמעיל הניה
שטח - סה"כ - % מים	לא מדורגת, אך אם הייתה מדורגת:163 6,236 ~3.52%
אוכלוסייה - סה"כ - צפיפות	לא מדורגת, אך אם הייתה מדורגת:132-123 כ-3-4 מיליון[1]
מטבע	דינר ירדני (JOD) שקל חדש (ILS)
אזור זמן	UTC +2/+3
סיומת אינטרנט	.ps
המנון לאומי	ארצי ארצי (בילאדי, בילאדי)
1. ^ הנתונים הפלסטינים (3.9 מיליון תושבים בערך) שנויים במחלוקת בישראל. ב1997 נערך מפקד בפיקוח דני שלא כלל את מזרח ירושלים ולכן תוצאותיו חלקיות ולא מדויקות.

הרשות הפלסטינית (ערבית: السلطة الوطنية الفلسطينية - "הרשות הלאומית הפלסטינית", מכונה גם רש"פ על ידי כוחות הבטחון הישראליים) היא ישות מדינית אוטונומית למחצה החולשת על רוב האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. הרשות הוקמה במסגרת הסכמי אוסלו בין מדינת ישראל ובין אש"ף - הארגון לשחרור פלסטין. הסכמי אוסלו לא עסקו במפורש בעתידה של הרשות, אך הייתה הבנה בין הצדדים שהקמת הרשות היא צעד בדרך להקמתה של מדינה פלסטינית במסגרת הסדר הקבע של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

במסגרת הסכמי אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

• שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
• שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של ישראל.
• שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל.

באינתיפדת אל-אקצה נפגע קשות מעמדה של הרשות הפלסטינית. ישראל טענה שהרשות נכשלה, עקב חוסר פעולתה למלחמה בטרור ואף נטלה חלק פעיל באינתיפאדה. ב-2002 כבש צה"ל מחדש במבצע חומת מגן את הערים שבשטחי A ביהודה ושומרון ובמהלך הקרבות פגע בתשתיות של הרשות הפלסטינית ועצר עשרות מפעיליה שהיו מעורבים בטרור.

כיום השליטה הביטחונית של הרשות ביהודה ושומרון מעורערת, למרות ניסיונות שנעשו לתת להם אחריות בטחונית על צפון השומרון, על טול כרם, על יריחו ועל רמאללה. ברצועת עזה, בה קיימת שליטה בטחונית פורמלית של הרשות הפלסטינית ורוב מנגנוני הביטחון לא נפגעו בלחימה עם ישראל, איבדה הרשות חלק ניכר מהשליטה, והרצועה נתונה לפרצי אנרכיה וכאוס של כנופיות שונות.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 העם הפלסטיני עד הסכמי אוסלו 1.1.1 1948-1967 1.1.2 1967-1993 1.2 מהסכמי אוסלו ועד 2006 1.2.1 הסכמי אוסלו 1.2.2 אחרי ניצחון החמאס 2 פוליטיקה 2.1 מנגנוני הבטחון 2.2 נושאים שנויים במחלוקת בין הרשות הפלסטינית לישראל 3 גאוגרפיה 4 דמוגרפיה 5 ראו גם 6 לקריאה נוספת 7 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] העם הפלסטיני עד הסכמי אוסלו

[עריכה] 1948-1967

מקום מדינת ישראל ועד מלחמת ששת הימים חי העם הפלסטיני במפוזר: חלקו הגדול בגדה המערבית תחת שלטון ירדני, חלק קטן יותר ברצועה תחת שלטון צבאי מצרי, חלק קטן עוד יותר תחת ממשל צבאי ישראלי, וחלק נוסף מפוזר בארצות ערב ומדינות העולם המערבי. ההנחה הכוללת של מנהיגי ערב והערבים בכלל הייתה כי מדינת ישראל היא דבר זמני, שלא יחזיק עוד זמן רב. ב-1967 ניסו מצרים, ירדן וסוריה להשמיד את מדינת ישראל אחת ולתמיד, ויצאו מובסות- שטחה של מדינת ישראל כמעט הוכפל על חשבונן וצבאותיהן נפגעו קשות.

[עריכה] 1967-1993

את הפלסטינים הנהיגה תנועת אש"ף. התנועה ניסתה להשתלט על ירדן, אך המלך חוסיין טיהר את ארצו ולא נתן יד לאש"ף. ב-1974 הוכר אש"ף כנציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני על ידי מדינות ערב. באותה השנה זכה אש"ף להכרה עולמית רחבה, שהתבטאה בהחלטות או"ם שונות. ב-1978 נחתמו הסכמי קמפ דייוויד, בהם הכירה ישראל בזכות הפלסטינים להשתתף במו"מ שידון בעתידם. אישים פלסטינים שונים סירבו לקבל את הצעת האוטונומיה הישראלית-מצרית. אחרי שנפתחה מלחמת שלום הגליל, ברחו ראשי אש"ף לתוניסיה, שם נותרו עד ששבו לרשות הפלסטינית. הפסדה של עיראק במלחמת המפרץ וכן התפוררות ברית המועצות גרמו למיתון בעמדות אש"ף. ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר, לעומת זאת, עדיין סירבה לדבר עם אש"ף, והסכימה לדבר רק עם משלחות פלסטיניות-ירדניות משותפות, וזאת אם בכלל. ב-1992 ניצח יצחק רבין בבחירות והשמאל כולו זכה לרוב בכנסת לראשונה מאז מהפך 1977.

[עריכה] מהסכמי אוסלו ועד 2006

[עריכה] הסכמי אוסלו

ערך מורחב – הסכמי אוסלו

ב-13 בספטמבר 1993 נחתמו הסכמי אוסלו בין אש"ף וישראל. ההסכמים היו תוצר של שיחות בין סגן שר החוץ הישראלי יוסף ביילין ונציגי אש"ף באוסלו בירת נורבגיה. כמו כן החליפו ראש אש"ף יאסר ערפאת וראש ממשלת ישראל יצחק רבין מכתבים של הכרה בזכויות העמים (היהודי והפלסטיני) למדינה משלהם ממערב לירדן.

במאי 1994 פינתה ישראל את רצועת עזה ואת יריחו במסגרת הסכם עזה ויריחו, ובאזורים אלו הוחלו שלטונות פלסטיניים עצמאיים, לראשונה בהיסטוריה. בהדרגה החלו להעביר שטחים נוספים לידי הפלסטינים. ההתנחלויות הישראליות התמעטו לאור חוסר ההשקעה הכספית מצד הממשלה, אם כי לא פונו ונותרו על מקומן. הוקמו גופים כלכליים שונים שהוכרו על ידי ישראל, וכן הוקמה המשטרה הפלסטינית על מנת שיאוכף הסדר באזורי הרשות. ישראל המשיכה להגן על איומים חיצוניים ועל הישראלים שגרים בהתנחלויות.

תהליך השלום נמשך גם אחרי רצח רבין ב-1995, והמשיכו בתהליך בנימין נתניהו ואהוד ברק. המו"מ התפוצץ בשנת 2000 ופרצה אינתיפאדת אל אקצה. בעקבות האינתיפאדה, הורע מאוד מצבה של הרשות, וישראל שבה לשלוט (בפועל) בגדה.

באוקטובר 2004 נפטר יאסר ערפאת ובמקומו מונה מחמוד עבאס. באוגוסט 2005 בוצעה תוכנית ההינתקות ופונו ההתנחלויות ברצועת עזה.

[עריכה] אחרי ניצחון החמאס

מסוף שנות השמונים ואילך גדלה תנועה איסלאמית קיצונית בשם חמא"ס. התנועה ביצעה פיגועי טרור רבים לאורך כל שנות התשעים ושנות האלפיים.

ב-25 בינואר 2006 התבצעו בחירות ברשות הפלסטינית. בבחירות ניצח החמאס ב-76 מושבים לעומת 48 מושבים של הפת"ח.

חמאס הרכיב את הממשלה, אם כי בעקבות חטיפת החייל גלעד שליט ב-26 ביוני 2006 עצרה ישראל שרים וחברי פרלמנט מטעם החמאס כקלפי מיקוח. הוחלט על הקמת ממשלת אחדות או ממשלת טכנוקרטים, כאשר המאמצים מקבלים דחיפה מצד הגוש המתון של מדינות ערב ונכון לנובמבר 2006 עוד לא הוקמה ממשלה כזו.

[עריכה] פוליטיקה

בראש הרשות עמד מאז הקמתה יאסר ערפאת, אשר ב-20 בינואר 1996 נבחר רשמית כנשיא הרשות הפלסטינית (בישראל רבים משתמשים במונח "ראיס", או יושב-ראש בשביל להמנע מהשימוש במילה המפורשת "נשיא"). ב-19 במרץ 2003 מונה מחמוד עבאס, הידוע בשם אבו מאזן, לראש הממשלה הראשון של הרשות הפלסטינית. הוא התפטר מתפקידו בספטמבר 2003, על רקע קריסת ה"הודנה", הפסקת האש שהוכרזה על-ידי ארגוני החמאס והג'יהאד האיסלאמי. עם מותו של ערפאת ב-11 בנובמבר 2004 החליף אותו באופן זמני יושב ראש המועצה המחוקקת רווחי פתוח, אם כי מילא את התפקיד רק באופן רשמי. ב־9 בינואר 2005 נבחר מחמוד עבאס לראשות הרשות ואחמד קריע מונה לראש הממשלה.

השלטון מתנהל בצורה חצי-דמוקרטית. בכהונתו, הכריז אבו מאזן כי ינסה ליצור האחדה של המנגנונים הצבאיים והורדת הלהבות, אך לא עשה זאת באופן שסיפק את ישראל. כמו כן, השחיתות והאנרכיה ברשות התגברו. ברשות הפלסטינית, ובמיוחד ברצועת עזה, רבים המקרים של חטיפת אזרחים זרים ואף תקיפת מבנים ומשרדים של הרשות והמשטרה הפלסטינית, זאת במקביל להמשך התקפות הטרור על מדינת ישראל בכמות קטנה הרבה יותר והטלת טילי קסאם על היישובים הישראליים הסמוכים לרצועת עזה.

ב־25 בינואר 2006, לאחר שנדחו מספר פעמים, נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, בחירות שניות לגוף זה מאז הקמת הרשות הפלסטינית. הסוקרים הפלסטינים ושירות המודיעין הישראלי צפו נצחון דחוק של תנועת הפת"ח. העיתונות דיווחה כי ישראל מסייעת לפת"ח בבחירות ואף הקלה על מעצרו של מרואן ברגותי והתירה לו להתראיין ולקרוא לאזרחים לבחור, כדי לעצור את ארגון החמאס הנחשב קיצוני יותר. אף על פי כן, ארגון החמאס הפתיע וזכה ברוב גדול. מתוך 132 מושבים, תנועת החמאס קיבלה 76 מושבים לעומת 48 של הפת"ח; החזית העממית זכתה בשלושה מושבים; קואליציית השמאל "בדיל" (אלטרנטיבה) זכתה בשני מושבים; מפלגת השמאל "פלסטין העצמאית" בראשות ד"ר מוסטפא ברגותי זכתה בשני מושבים; ו"הדרך השלישית" בראשות שר האוצר הפלסטיני לשעבר, סלאם פיאד, קיבלה שני מושבים גם היא. על אף התחזיות, הבחירות היו שקטות ואושרו על ידי נציגות בינלאומית כדמוקרטיות.

ממשלת חמאס, שסירבה להכיר בישראל, נקלעה מהר מאוד למשבר כספי. הפגנות של פעילי פת"ח ושוטרים פלסטינים נגד הלנת שכרם ואי-תשלום משכורתם התפתחו לעימותים אלימים בהם נהרגו פעילי פת"ח ופעילי חמאס. ביולי נגמרה הפסקת האש בין חמאס לישראל, כאשר חמאס וועדות ההתנגדות העממית חטפו את החייל גלעד שליט והרגו עוד 2 חיילים ישראלים. ישראל בתגובה פתחה במבצע גשמי קיץ בו נהרגו למעלה מ-200 מחבלים, הרבה מהם פעילי חמאס. במקביל, גברו האנרכיה והעימותים האלימים בין פת"ח לחמאס. מגעים להקמת ממשלת אחדות פת"ח-חמאס כשלו ואבו מאזן שקל לקיים משאל עם שיביא לסופה את ממשלת חמאס.

[עריכה] מנגנוני הבטחון

• המשטרה הפלסטינית
• הביטחון המסכל
• המודיעין המסכל
• המשטרה הימית
• המודיעין הימי
• כוח 17

[עריכה] נושאים שנויים במחלוקת בין הרשות הפלסטינית לישראל

בין הנושאים השנויים ביותר במחלוקת בין ישראל לפלסטינים:

• בעיית הפליטים - הטיפול הכלכלי, ההומני וקליטת הפליטים הפלסטינים במדינות שונות. הפלסטינים טוענים לקיומה של זכות השיבה של הפליטים למקומות מגוריהם, הן בתחומי מדינת ישראל והן בתחומי הרשות. מדינת ישראל כופרת בקיום "זכות" כזו.
• ירושלים - סוגיית שייכותה של העיר ירושלים והאתרים הקדושים לדתות השונות.
• חלוקת השטח - בין המדינות ושאלת הרצף הטריטוריאלי.
• בעיית המים - אילו מקורות מים יעברו לרשות הפלסטינית ואיך יתנהל משק המים של המדינות.
• הצבא הפלסטיני - אם יוקם, מה תהיה מתכונתו ואילו כלי נשק יותר לו להחזיק.

[עריכה] גאוגרפיה

[עריכה] דמוגרפיה

[עריכה] ראו גם

• מדינה פלסטינית
• המנון הרשות הפלסטינית

[עריכה] לקריאה נוספת

• רונן ברגמן, והרשות נתונה, הוצאת משכל.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• מאמר על ספרי הלימוד של הרשות באתר המחלקה לשיחות השלום של אש"ף
• מיסט, אתר סיכומי מאמרים ומידע של תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב.
• היסטוריה פלסטינית הרצאות מאת ד"ר עמי איילון, מיסט
• תולדות התנועה הלאומית פלסטינית הרצאות מאת פרופ' אשר ססר, מיסט
• ממר"י - המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון.