מוטיב BACH
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
במוזיקה, מוטיב BACH הוא סדרה של התווים סי במול, לה, דו, סי בקר (סי רגיל). בסימון התווים בגרמנית הסדרה יוצרת את הצירוף B-A-C-H. איות השם Bach בצורה כזו אפשרי משום שבגרמנית B מציין את הצליל סי במול, ו-H מסמל את הצליל סי בקר.
מוטיב בן ארבעה צלילים זה שימש מלחינים רבים, בעיקר כמחווה ליוהן סבסטיאן באך. הדוגמה הראשונה לשימוש במוטיב זה, עם זאת, היא דווקא ביצירה מאת יאן פיטרזון סוולינק (שהקדים את זמנו של באך) ואפשר שהייתה זו מחווה לאחד מאבותיו של יוהן סבסטיאן, שרבים מהם היו מוזיקאים בעצמם. יתכן כי זהו רק צירוף מקרים.
באך עצמו השתמש במוטיב זה כנושא לפוגה בחלק האחרון של אומנות הפוגה רי"ב 1080 (Die Kunst der Fuge), יצירה אותה לא השלים בטרם מותו בשנת 1750. המוטיב מופיע בקטעי מעבר גם ביצירות אחרות שלו, כמו למשל בסוף הרביעית מבין הווריאציות הקנוניות לעוגב על "ממרומי השמיים", רי"ב 769, או בפרק האחרון של הפרטיטה לחליל סולו, רי"ב 1013. הופעת המוטיב בתיבה הלפני-אחרונה של מבוך הרמוני קטן, לעוגב, רי"ב 591, לא נחשבת משמעותית ויש החושדים שהוספה לשם באופן מלאכותי (נטען שיוהן דויד הייניכן הוא המחבר האמיתי של היצירה). קיימת גם פוגה מתוך פרלוד ופוגה רי"ב 898 על המוטיב, אך לא ברור אם באך אכן חיבר את היצירה. המוטיב מופיע במתאוס פסיון בחלק מס' 63, בקטע בו המקהלה שרה "באמת בן־אלוהים היה זה". במקומות אחרים ביצירותיו של באך, התווים B-A-C-H לא מופיעים בעצמם אלא בטרנספוזיציה (רצף תווים באותם מרווחים: סקונדה קטנה בירידה, טרצה קטנה בעלייה, ושוב סקונדה קטנה בירידה).
קיימת פוגה למקלדת בפה מז'ור של אחד מבניו של באך, ככל הנראה יוהן כריסטיאן באך או קרל פיליפ עמנואל באך, המשתמשת במוטיב. גם אצל מלחינים בני זמנו של באך ומעט אחריו יש שימוש במוטיב, לדוגמה ביצירתו של תלמידו יוהן לודוויג קרבס, או מספר פוגות של המלחין יוהן אנדראס זורגה.
בתחילת המאה ה-19, עת התגלה באך מחדש והעניין ביצירותיו זכה לתחייה, החלו מלחינים שונים להשתמש במוטיב באופן קבוע. ככל הנראה בשל העובדה שבאך בעצמו השתמש במוטיב בפוגה, השתמשו בו גם מלחינים אחרים בפוגות או ביצירות פוליפוניות אחרות.
להלן רשימת יצירות שבהן בולט השימוש במוטיב BACH, בסדר כרונולוגי:
- רוברט שומן - שש פוגות לעוגב, פסנתר עם דוושות או הרמוניום, אופוס 60 (1845)
- פרנץ ליסט - פנטזיה ופוגה על נושא B-A-C-H, לעוגב (1855, מאוחר יותר עובד לפסנתר)
- ניקולאי רימסקי-קורסקוב - וריאציות על BACH, לפסנתר (1878)
- מקס רגר - פנטזיה ופוגה על B-A-C-H לעוגב (1900)
- פרוצ'ו בוזוני - "פנטזיה קונטרפונטיסטיקה" לפסנתר (1910 - גרסה ראשונה, גרסאות נוספות בשנים 1912 ו-1922)
- קארל פיוטי, 1846-1902 Fest-Hymnus אופוס 20 לעוגב סולו
- ארתור הונגר - פרלוד, אריוזו ופוגטה לפסנתר (1932, מאוחר יותר עובד לתזמורת מיתרים)
- פרנסיס פולנק - אלתורי-וואלס על השם באך לפסנתר (1932)
- אנטון וברן - "רביעיית מיתרים" (1937-38) - שורת הצלילים מבוססת על מוטיב BACH
- ז'אן קולת'רד - "וריאציות על BACH" לפסנתר (1952)
- לואיג'י דלפיקולה - Quaderno musicale di Annalibera (1952)
- ארוו פרט - "קולאז' על B-A-C-H" לכלי מיתר, אבוב, צ'מבלו ופסנתר (1964)
- רודולף ברוקי - "מטמורפוזיס B-A-C-H" לכלי מיתר (1974)
- מילוש סוקולה - פסקליה כמו טוקטה על B-A-C-H לעוגב (1976)
- אלפרד שניטקה - "קונצ'רטו גרוסו מס' 3" (1985)
- רון נלסון - "פסקליה (מחווה ל B-A-C-H)" להרכב כלי נשיפה (שנות התשעים)
המוטיב מופיע גם לרגע בכמה יצירות אחרות כדוגמת "ואריאציות לתזמורת" של ארנולד שנברג (1928-1926) כמו גם ב"רביעיית מיתרים מס' 3" שלו, "הפסיון על־פי לוקאס" מאת קז'ישטוף פנדרצקי והקדנצה של יוהאנס בראהמס עבור הפרק הראשון של הקונצ'רטו לפסנתר מס' 4 מאת לודוויג ואן בטהובן.
דוגמאות נוספות למוטיבים המייצגים "חתימה":
- פרנץ שוברט – פה-מי במול-דו-סי עבור F. Schubert.
- בראהמס ושומאן שילבו בכמה יצירות שלהם את המוטו של ידידם הכנר יוזף יואכים,"Frei aber (stets) Froh" (חופשי אך תמיד שמח), או פה-לה במול-פה (F-As-F). מוטיב זה עומד במרכז הסימפוניה השלישית של בראהמס.
- ארנולד שנברג – מי במול-דו-סי-סי במול-מי-סול עבור Schönberg
- דמיטרי שוסטקוביץ' – רה-מי במול-דו-סי עבור D. Schostakowitsch
- הנ"ל מתאפשרים משום שבגרמנית מי במול הוא "Es" (נשמע כמו S).
- בלה ברטוק – סי-מי-סי-לה או סי-לה-סי-מי עבור עבור Béla Bartók
- ג'ון קייג' – דו-לה-סול-מי (CAGE)
