פרנסיס פולנק
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרנסיס ז'אן מרסל פולנק (Francis Jean Marcel Poulenc) (7 בינואר 1899 - 30 בינואר 1963), מלחין צרפתי.
פולנק נולד בפאריז. אמו, פסנתרנית חובבת, לימדה אותו לנגן, והמוזיקה תפסה חלק חשוב בחיי המשפחה. בשנת 1918 התגייס לצבא, אך מצא גם פנאי להלחין שלוש מיניאטורות. היה זמן, שהיצירות המוכרות ביותר במוזיקה של פולנק היו "שלוש תנועות מתמידות" (Trois Mouvements Perpetuels) משנת 1918, אבל יצירתו המצליחה ביותר היא אולי האופרה "הדיאלוגים של הכרמליטיות".
[עריכה] ביוגרפיה
פולנק ראה תמיד בפריז את ביתו האמיתי, אך בילה זמן רב ככל האפשר בנואזיי, ביתו בעמק הלואר, שם מצא את הבדידות והשקט שהיו דרושים לו לכתיבת מוזיקה. מכאן צמחה ההנחה המוטעית, שפולנק העדיף את החיים בכפר למעשה, הכפר שיעמם אותו וטיולים בטבע היו שנואים עליו.
פולנק היה הומוסקסואל בגלוי מאז מערכת היחסים הראשונה הרצינית שלו עם הצייר רישאר שאנלייר, שלו הקדיש את ה- Concert champêtre.
פולנק הושפע מאוד ממות ידידיו. אובדנו של אחד מהם, הצייר כריסטיאן בראר, בתאונת דרכים בראשית שנות ה-30, יחד עם עליה לרגל אל המדונה השחורה ברוקאמאדור, השיבו אותו לקתוליות עמוקה, שנתנה לו השראה עד סוף ימיו.
פרנסיס פולנק מת מהתקף לב בפאריז ב-30 בינואר, 1963 ונקבר בבית הקברות פר לשז בפאריז.
[עריכה] מוזיקה
כפי שאפשר לראות בתפוקתו המוזיקלית המגוונת, המוזיקה של פולנק מתאפיינת במספר רב של השפעות שונות, ויחד עם זאת, אפשר לזהות אותה ללא קושי בשמיעת תיבות אחדות. בין ההשפעות שעיצבו את דמותו כיוצר אפשר לזהות את איגור סטרווינסקי ועמנואל שברייה מכאן, ואת המוזיקה הצרפתית הפופולרית ו"מוזיקת בתי הקפה" מכאן. הוא החזיק ברשותו פרטיטורות של "אלגרו ברברו" של בלה ברטוק, "שישה קטעים קטנים" של ארנולד שנברג, כל יצירותיהם של מוריס ראוול וקלוד דביסי, ו"פולחן האביב" ו"פטרושקה" של סטרווינסקי. הוא שמע את "פולחן האביב" בשנת 1914, בניצוחו של פייר מונטה ב"קאזינו דה פארי" , ועל האידיליה של שאברייה, מתוך Pièces pittoresques כתב, "אפילו כיום אני רועד מהתרגשות כשאני חושב על הנס, שהמוזיקה הזו חוללה: עולם הרמוני נפתח לפתע לפני, והמוזיקה שלי לא שכחה מעולם את הנשיקה הראשונה, האוהבת, הזאת."
פולנק היה חבר ב"קבוצת השישה" הצרפתית המפורסמת, יחד עם ז'ורז' אוריק, לואי דיריי, ארתור הונגר, דריוס מיו וז'רמיין טאיפר. ששת החברים בקבוצה הרדיקאלית היו שונים זה מזה באישיות ובסגנון ומה שאיחד ביניהם היו זיקה לאריק סאטי וז'אן קוקטו, ידידות ורוח שנות ה-20'. סאטי וקוקטו כאחד התנגדו לאימפרסיוניזם והטיפו תחת זאת לפשטות וצלילות ולהתרחקות מכוונת, קלת-דעת, מן הרומנטיות.
פולנק היה אדם חזותי מטבעו, ואמנות חזותית השפיעה עליו ונתנה לו מהשראתה במשך כל הקריירה שלו. בחלק מן המוזיקה שלו, למשל ב"חמש פואמת של פול אלואר", ניכר מאמץ מודע לצמצם את המורכבות לקווים פשוטים וברורים, כפי שדימה לראות בציוריו של אנרי מאטיס.
Rapsodie nègre של פולנק משנת 1917, שנכתבה לבריטון, פסנתר, רביעיית מיתרים, חליל וקלרנית כתובה להברות חסרות משמעות, שחיבר לצורך זה משורר ליברי שחור. היצירה, המוקדשת לסאטי, הביאה לסילוקו מן הקונסרבטואר הפאריזאי.
יצירתו של פולנק נעה בין מוזיקה פופולרית קלה כדוגמת "טוטפות" (Cocardes) משנת 1919 ליצירות בעלות אופי דתי עמוק, מנוגדות לאסתטיקה של קוקטו. הוא אימץ לו את הטכניקות של תנועת הדאדא ויצר מלודיות, שהיו מתאימות לאולמות המוזיקה הפאריזאיים. פולנק ראה בוולגריות מקסימה תחליף נאות לרגשנות רומנטית מכל סוג שהוא.
כפסנתרן מחונן, הרבה פולנק לכתוב לכלי זה בראשית הקריירה שלו. הוא הרבה גם לשאול מחיבוריו הוא כמו גם מאלה של מוצרט וקמיל סן-סנס, בין היתר.
יצירתו "להטוטנים" Jongleurs הייתה נחשבת לראשונה, שנכתבה לכלי הקשה בלבד, אלמלא שימוש בחצוצרות סיניות בפרלוד שלה. בהמשך כתב אדגר וארז את Ionisation שלו לכלי הקשה בלבד וזכה בתואר הראשוניות.
ידידותו של פולנק עם משוררי אוואנגארד מובילים ברובע מונפארנס, כמו גיום אפולינר, מקס ז'אקוב ופול אלואר הניעה אותו לכתוב יותר מ-150 שירים אמנותיים לקול סולו, רבים מהם למילים שלהם. הוא ליווה בפסנתר לכל אורך חייו קבוצה נבחרת של זמרים, ביניהם הבריטון פייר ברנאק והסופרן הצרפתייה דניז דיוואל, שבה ראה את אחת ה"מוזות" שלו ולמענה כתב את "הקול האנושי".
פולנק כתב כמות גדולה של מוזיקה תזמורתית ויצירות כוראליות. בשנת 1936, לאחר התקרבותו מחדש לאמונה הקתולית, החל ליצור מוזיקה דתית, קודרת וחמורה יותר באופיה. רבים רואים ביצירות דת אלה את חיבוריו המשמעותיים ביותר, אם כי האטרקציה המוזיקלית העיקרית שלו באה לביטוי בכתיבת אופרות. לאופרה הראשונה שלו, שבוצעה באופרה-קומיק בפאריז ב1947, בחר ב"שדי טירסיאס" של אפולינר משנת 1917.
האופרה משנת 1957, "הדיאלוגים של הכרמליטיות", נכתבה בהזמנת ג. ריקורדי ושות' בשביל לה סקאלה והיא יצירתו הנודעת ביותר של פולנק. העלילה מספרת על הוצאת להורג של נזירות כרמליטיות בתקופת המהפכה הצרפתית ומבוססת על ספרה של גרטרוד פון לה פורט, "האחרונה על הגרדום". האופרה האחרונה של פולנק הייתה טרגדיה בת מערכה אחת מאת ז'אן קוקטו, בשם "הקול האנושי". הצגת הבכורה שלה הייתה באופרה קומיק בפאריז ב-6 בפברואר, 1959.
נוסף לשלוש האופרות שלו, חיבר פולנק כמה קונצ'רטי לעוגב, צ'מבלו ופסנתר, מיסות ומוזיקה קאמרית. יצירותיו לתזמורת מועטות. את הקונצ'רטו לצ'מבלו הזמינה אצלו ונדה לנדובסקה בשנת 1938. גם הקונצ'רטו לשני פסנתרים והקונצ'רטו לעוגב נכתבו לפי הזמנה.
פולנק נטה חיבה מיוחדת לכלי נשיפה מעץ ותכנן קובץ סונאטות לכולם, אך הספיק להשלים רק שלוש מהן: סונאטה לחליל (1956), סונאטה לאבוב (1962) וסונאטה לקלרנית (1962), יצירות המצטיינות ביופי אלגי ושלמות טכנית.
