יוסף לישנסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יוסף לישנסקי (1890 - 16 בדצמבר 1917), מראשי ארגון ניל"י, מייסד ומנהיג ארגון המגן.

תוכן עניינים 1 חייו 1.1 ילדות ונעורים 1.2 השומר 1.3 המגן 1.4 ניל"י 2 דמותו 3 הערות שוליים 4 לקריאה נוספת 5 קישורים חיצוניים

[עריכה] חייו

[עריכה] ילדות ונעורים

יוסף לישנסקי נולד בשנת 1890 בעיירה בפלך קייב שבאוקראינה. עוד כשהיה בגיל רך ידעה משפחתו אסונות: אמו של לישנסקי, איידיל, מתה בדליקה, וכמעט כל אחיו ואחיותיו נספו אף הם. יוסף עלה עם אביו ארצה, כנראה ב-1896. בארץ התגוררו השניים בביתו של ישראל לישנסקי, אחיו של יוסף, במטולה. באחד הימים נסע אביו של יוסף ירושלימה, ומאז לא שב. לא נודע מה עלה בגורלו. יוסף נותר לגור בבית משפחת אחיו. לאחר שהצטיין בלימודיו נשלח ללמוד בסמינר בירושלים, אך לימודיו הופסקו, כעבור כשנתיים, עקב אי יכולת לממן את לימודיו. הוא נסע למצרים, שם ניהל חווה חקלאית. כעבור שנתיים שב לארץ. בשנת 1910 נשא לאשה את רבקה ברושקובסקי, בת איכרים מבית גן. לזוג נולדה בת, עבריה, ובן, טוביה.

[עריכה] השומר

לישנסקי, שעסק בשמירה באופן פרטי, ניסה להצטרף ב-1912 לארגון "השומר". בארגון זה היה נהוג כי המתקבלים לשורותיו עוברים פרק זמן של מועמדות, ורק אז מוחלט האם לקבלם או לדחותם. הוא הוצב לשמור בראשון לציון, לאחר מכן בבן שמן ולבסוף במנחמיה. כשהתקיפו ערבים את מנחמיה, בפברואר 1915, ירו השומרים והרגו את מנהיג המתפרעים. מדיניות "השומר" הייתה להמנע ככל האפשר מהרג ערבים, כדי להמנע מהסתבכות בנקמת דם, ולישנסקי הואשם בכך שהרג את הפורע ללא הצדקה מספקת (ככל שניתן לקבוע, הייתה זו האשמה לא מוצדקת; עדי ראייה סיפרו כי היורה היה שומר אחר). הוא הוברח למקום סתר למשך זמן קצר, מפחד נקמת הדם. בעקבות התקרית נדחתה קבלתו כחבר בארגון השומר, אף שהצטיין בשמירה ונודע כרוכב מעולה. סיפור זה היה רק העילה לדחייתו; למעשה נבעה הדחייה מהבדלי השקפה משמעותיים בינו לבין חברי וראשי השומר: הם, בני העלייה השנייה, היו מושפעים מן הרוח הסוציאליסטית וחשו כי הם המעמד המקביל למעמד הפועלים ברוסיה. לישנסקי לא הרגיש כמוהם ולא החזיק באידאולוגיות מסוג זה. בנוסף, הוא חלק על הגישה שהייתה מקובלת ב"השומר", לפיה יש לפגוע רק בפורעים הערבים עצמם ולא בבני כפרם. גם בעיות אישיות היו בעוכריו. ישראל שוחט, מאנשי "השומר", כתב מאוחר יותר: "במשך תקופה ארוכה מאוד היה יוסף לישנסקי מועמד לחברות ב'השומר'. הוא היה שומר טוב, ידע להשתמש בנשק; היה בקי במנהגי הסביבה ובשפה הערבית - ואף על פי כן לא נתקבל כחבר ל'השומר', ואף הורחק מהשמירה, משום שגילה חולשת אופי, נטייה להרפתקנות ושחצנות".

[עריכה] המגן

ערך מורחב – ארגון המגן

לאחר עזיבתו את "השומר", נפגש לישנסקי במושבה כנרת עם קבוצת שומרים, חלקם דחויי "השומר", והוחלט להקים ארגון שמירה מתחרה, בשם "המגן". כיוון שלא היה ברצונם להתחרות ב"השומר", שפעל בעיקר בגליל באותה עת, הוחלט לפנות למושבות הדרום, ולכבוש את השמירה מידי הערבים ששמרו בהן. לישנסקי, שנבחר כמנהיג הארגון, נשלח לשאת ולתת עם מושבות הדרום כדי לקבל את השמירה. "המגן" קיבל את השמירה בכמה יישובים, ובהם רוחמה, באר טוביה ועקרון. כעבור חודשים מספר זכה בשמירה גם בגדרה. למרות סעיף מפורש בתקנון "המגן", ולפיו לא יקיים המגן שמירה היכן ששמר בעבר "השומר" (אף אם עזב את השמירה זה מכבר), הפעיל "השומר" לחץ כדי להביא לפירוק "המגן". "השומר" נכשל במאמציו אלו, ו"המגן" הוסיף להתקיים. לישנסקי היה עסוק בארגון השמירה ובענייניה עד יציאתו למצרים מטעם ניל"י, בינואר 1917. כשיצא, לא סיפר לחברי "המגן" את דבר השתייכותו לניל"י, והיעלמותו עוררה חשד וטרוניה כלפיו. לאחר שחזר ארצה, לקראת פברואר, הפנה את מרצו לעבודת הריגול של ניל"י (ראו להלן), ואף גייס מאנשי "המגן" לניל"י. פעילותו ב"המגן" כמעט פסקה, ובעקבות זאת התפרק "המגן" ואנשיו פנו איש איש לדרכו. בשיא כוחו היו בו כעשרים שומרים, מהם קבועים ומהם ממלאי מקום.

[עריכה] ניל"י

לניל"י הצטרף לישנסקי בראשית דרכה, כאשר היה לאנשי ארגון הריגול צורך בפעיל בנגב. היה זה כאשר נעצר אבשלום פיינברג בחשד לריגול, בדצמבר 1915. פיינברג הוחזק בכלא בבאר שבע, ועל מנת לשמור על קשר עמו, השתמשו אנשי ניל"י בלישנסקי, בין השאר, כדי להעביר פתקים שהוברחו מן הכלא אל בני משפחת אהרנסון אשר ישבו בעתלית. בשנת 1916 לא התרחשה כמעט פעילות בניל"י, למעט ניסיונות של מייסדיה ליצור קשר עם הבריטים, ועל כן המשיך לישנסקי להשקיע את עיקר מרצו בענייני "המגן", ולא ביצע פעילות מטעם ניל"י.

בראשית 1917, החליט אבשלום פיינברג לרדת למצרים כדי לחדש את הקשר עם הבריטים, שנותק. הוא יצא לדרך עם לישנסקי, שהתגורר בדרום והכיר את הנגב והמדבר. במהלך מסעם, ב-20 בינואר, הותקפו בידי בדואים. פיינברג נהרג ולישנסקי נפצע, ונאסף, מאוחר יותר, בידי משמר אוסטרלי שהשתייך לצבא הבריטי. הוא הועבר לבית מלון בפורט סעיד, ואחר כך נלקח לבית חולים בקהיר. חמישה ימים אחרי ההתקלות נודע לאהרון אהרנסון, אשר שהה במצרים, כי לישנסקי שוכב פצוע בפורט סעיד. הוא נפגש ושוחח עמו, וכך נודע לו על נפילת פיינברג. הייתה זו העדות היחידה על אשר קרה במדבר, ודבר זה עורר, בהמשך, חשד כי לישנסקי היה זה אשר רצח את פיינברג בעצמו ובדה את דבר ההתקפה הבדואית. היו אף שמועות, על פי הן היה זה על רקע מאבק על לבה של שרה אהרנסון. לאחר מלחמת ששת הימים גילה רס"ן שלמה בן אלקנה את מקום קברו של פיינברג, וחקר את זקני הבדואים באזור. הם העידו כי הוא נרצח, ודבר זה הפריך לחלוטין את החשד כלפי לישנסקי. מחקר יסודי מעלה, כי ככל הנראה פגש לישנסקי את שרה אהרנסון ככל היותר פעם אחת, בחטף, לפני המסע מצרימה, ועובדה זו שוללת את הטענות על קשר רומנטי ביניהם. בפברואר, לאחר שהחלים מפצעיו, חזר לישנסקי לעתלית באונייה הבריטית "המנגם".

מאותה עת היה למְרכז פעילות ניל"י בארץ, יחד עם שרה אהרנסון^[1]. ניסיונו בניהול "המגן" והיכרותו המעמיקה את נבכי הארץ סייעו בידו לשמור על קשר רציף עם הפעילים. עתים ישב בעתלית, "בסיס" ניל"י, ועתים יצא וסבב בארץ, בין סוכני הריגול השונים, ואסף מהם דו"חות. את הדו"חות שהגיעו מן הסוכנים היה מעתיק בכתב ידו, ושולח למצרים באמצעות אוניית הקשר הבריטית. הוא ניהל ופיקח גם על העברת הכספים ממצרים.

באפריל 1917 יצא למצרים, על דעת עצמו, באוניית הקשר הבריטית. עובדה זו גרמה לו לחיכוכים עם אהרון אהרנסון, מנהיג ניל"י שפיקד עליה ממצרים. בין השאר, נשלח לישנסקי למצוא את עצמות אבשלום פיינברג, וחזר, כשהוא מספר שגילה את המקום, אך אחד הצבאות הלוחמים בנה שם ביצורים ופסי רכבת, ואי אפשר יהיה להוציא את העצמות. במצרים אומן לישנסקי גם בחבלה, במטרה לפוצץ גשרים בארץ. הרעיון נגנז לבסוף, כדי לא לסכן את עבודת הריגול. ביוני, לאחר התלבטות, שב ארצה, והמשיך בריכוז פעילות ניל"י.

בראשית ספטמבר 1917 תפסו העות'מאנים יונת דואר שנשאה מסר מוצפן, ונתבסס חשדם כי בין יהודי הארץ ישנם מרגלים. בניל"י התעורר פולמוס, האם להמשיך בעבודת הריגול או להמתין עד יעבור זעם. לישנסקי, וגם שרה אהרנסון, תמכו בהמשך את העבודה, וכך הוחלט.

באוקטובר, כאשר עלו התורכים על הרשת, הוקפה זכרון יעקב. לאנשי ניל"י נודע דבר בואם של התורכים זמן מה לפני כן, ולישנסקי הספיק להמלט, כשהוא נושא עליו אקדח, סכום כסף, כיכר לחם ומעט מים. עשרים ימים נדד בדרכי הארץ. הוא הגיע עד מטולה בצפון ועד ראשון לציון בדרום ולבסוף נתפס. במהלך המרדף נפל לישנסקי לידיהם של אנשי "השומר", שהיו יריביו וחבריו לשעבר. לאחר התלבטויות והיסוסים, החליט ועד "השומר" להוציא אותו להורג ולמסור את גופתו לתורכים. הם ירו בו, והוא נפצע ונמלט. הוא נתפס שנית בידי ערבים מהם ניסה לגנוב גמל, והוסגר לידי התורכים. (להרחבה בנושא בריחתו, המרדף אחריו וניסיון ההתנקשות בחייו ראו המרדף אחר לישנסקי).

לישנסקי הועבר לירושלים ומשם נלקח לכלא בדמשק. לא ברור אם במהלך חקירתו סיפר פרטים רבים או מועטים, אם שתק או פתח את פיו. ישנן עדויות סותרות על כך. לפי ד"ר משה ניימן, שהיה עם לישנסקי בכלא ושוחח עמו, "על האגודה ("השומר") בכלל אמר, שהיא אגודה סודית ומסוכנת למולדת. לכל חבר ישנו תפקיד מיוחד, ואיש אינו יודע מתפקיד חברו. מתכוננים להתקוממות ולמטרה זו מוכנים אצלם הרבה נשק וחמרי שריפה". עדות אחרת מסר איתן בלקינד, ששמע מפיו של לישנסקי ש"הוא לא הלשין על איש בחקירות... אפילו לא על אנשי 'השומר'. מתוך רצון לנקום בהם אמר רק שהוא עצמו השתייך לאגודת 'השומר'". קשה לקבוע אם אמנם הלשין לישנסקי על אנשי השומר או לא. על עניין הברחת הכספים לארץ ישראל בזמן הרעב שהיה בימי המלחמה, סירב לישנסקי להעיד, ובכך הציל כמה עסקנים עבריים שהיו מעורבים בכך. אף על פי כן, כשנחלצו עסקני היישוב להגיש עזרה לכלואים - ביניהם היו רבים שלא היה להם קשר לריגול - נמנעו מלסייע ללישנסקי, מתוך רגש נקמנות ושנאה.

במשפט שנערך לו בין כותלי הכלא, נגזר על לישנסקי עונש מוות בתלייה. הוא ביקש להימלט מכלאו על ידי שוחד, אך מאיר דיזנגוף סירב להעביר לו את הכסף הדרוש, זאת על אף שקיבל מניל"י כסף רב בשעתו ועל אף שסירובו של לישנסקי להעיד הציל אותו מעונש.

ימיהם האחרונים של לישנסקי ונעמן בלקינד עברו עליהם בדיכאון. בהזדמנות אחת ביקש לישנסקי מד"ר משה ניימן, אחד מאנשי ניל"י הכלואים שעימו היה מיודד, רעל, כדי להמית את עצמו. ניימן לא מילא את בקשתו.

בלילה שבין ה-15 בדצמבר ל-16 בדצמבר, בשעה שלוש לפנות בוקר, נלקחו יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד מתאם אל הכיכר המרכזית בדמשק, אל עמודי התלייה. איתן בלקינד סיפר:

"אף שהתאים היו נעולים והאסירים היו כלואים על מסגר, שררה התרגשות רבה בחאן. לפתע פרצה זעקתו של יוסף: 'שלום, יהודים! הנני הולך למות!' הקצין התורכי, שליווה את ישנסקי הרגיעו, כי מעבירים אותו לחאלב. לישנסקי גער בו: 'העודך מהתל בי! כלום תחשבני לאשה?' נעמן כשל בהליכתו... בהיפרדם פנו אלי, ושניהם יחד קראו: 'ניל"י!', עניתי להם: 'נצח ישראל לא ישכחכם'. רק אז פרצתי בבכי".

בכיכר המרכזית נשא לישנסקי נאום אנטי-עות'מאני בערבית לאוזני קהל ערבי. דיבשה ארליך, עדת ראייה, מסרה את דבריו:

"אין אנו בוגדים; לא בגדנו במולדת, שהרי בטרם הבגידה חייבת להיות אהבה. אנחנו מעולם לא אהבנו את מולדת ה"פאלאקה" וה"בקשישים"... שנאנו אותה תכלית שנאה... אנחנו, חברי ניל"י, בראשותו של היהודי הגדול [הכוונה לאהרן אהרנסון], חפרנו לך קבר גדול, עות'מאניה הבזויה!.. בשעה שאתם עוסקים בתלייתנו, נכנסים צבאות בריטניה הגדולה לעיר הקדושה שלנו, לירושלים, וצבאותיכם נסים מן העיר ללא קרב [הבריטים כבשו את ירושלים ימים אחדים קודם לכן, ב-9 בדצמבר]".

כשתורגם נאומו לתורכית, הבין התליין את רוח הדברים וציווה להפסיק לתרגם. בלקינד ולישנסקי שוחחו לפני מותם עם שליחו של החכם באשי של דמשק, שהיה מורה לעברית בבית ספר אליאנס.

לאחר מכן נתלו יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד. גופותיהם הורדו מהחבל בשעה תשע בבוקר, והועברו לקברם.

גופותיהם של לישנסקי ובלקינד הועברו, בשנת 1919, לבית הקברות בראשון לציון. להלוויה שנערכה להם אז, הגיעו פחות מעשרים איש: היה זה פחות משנתיים לאחר שנתפסה ניל"י, והיישוב בארץ החרים את אנשיה. השנאה אליו (ראו להלן) אף הביאה לכך שקברו, בראשון לציון, חוּלל פעמים מספר. באוגוסט 1979, כפרי המאבק ציבורי לטיהור שמו, הועברה גופתו - בטקס ממלכתי-צבאי - להר הרצל, בסמוך לקברו של אבשלום פיינברג.

[עריכה] דמותו

בשנות חייו ובתקופה הסמוכה למותו, הייתה דמותו של לישנסקי שנויה במחלוקת עמוקה. ישנן עדויות סותרות מן התקופה לגבי אישיותו: יש מהן המציגות את אישיותו באור שלילי, ויש המציגות אותה באור חיובי. הוא תואר כהרפתקן וכרוכב יוצא מן הכלל, וסופר שהערבים, עמם בא במגע, כיבדו אותו ופחדו מפניו. המחלוקת לגבי אישיותו הייתה קשורה בקשר הדוק למחנאות שפילגה את היישוב העברי בארץ ישראל באותם הימים, ובמחלוקת שבין ארגוני השמירה "השומר" ו"המגן".

משה סתוי, איש "המגן", סיפר:

"יוסף לישנסקי היה אהוב ונערץ על כולנו... הייתה לו נפש פיוטית; הוא כתב שירים עבריים, ואם גם היו אלה שירי-בוסר שהעידו על נטייתו לשירה. הוא עשה עלינו רושם מצוין... היה בו ביוסף משהו מן ההרפתקנות (...) הוא היה בעל אופי מסוער, אבל בעל מעלות יתירות היה, הכיר את הסביבה והערבים, היטיב לרכוב והיה עשוי לבלי חת".

לעומת זאת, הוא הואשם בשחצנות ובהרפתקנות מיותרת.

השנאה כלפיו באותה עת הייתה עזה, עד כדי כך שירמיהו יפה, בנו של הלל יפה, סיפר: "באותו יום מר שהוקפה זכרון... הייתי בבית הכנסת, כשהוצאו כל ספרי התורה מן הארון ונרות עטופי שחורים הודלקו בעצם היום, ונתקע בשופר, והוטל חרם על יוסף לישנסקי... ואלה לא היו דברים סתם, שנאמרו רק כדי לשכך את חמת התורכים. רובם המכריע של הקהל קיבלם כפי שנאמרו, שכן אין תוקעים בשופרות, ואין נשבעים לשקר בפני ספרי תורה". (מתוך עיתון הארץ, 8 ביוני 1944).

במהלך השנים, עברה דמותו של יוסף לישנסקי שינוי מהותי בעיני הציבור. בתחילה נחשב, בעיני הציבור הרחב, לדמות שלילית. בהצגה "שומרים" מאת עבר הדני, שהועלתה על ידי הבימה בשנת 1937, סולפו עובדות באופן שיציג את לישנסקי כדמות שלילית. ההצגה הורדה לאחר מחאתה של רבקה, אלמנתו. על ההצגה כתבה בתהייה עבריה, בתו של לישנסקי: "...[האם לאנשי השומר] הייתה כוונה נסתרת לסירוס האמת מתוך רצון לחפות על מצפון המכביד אוכפו עליהם בעוון טפילת אשמה על אדם שעד היום טרם הופיע איש לתבוע את עלבונו?".

גם לאחר שנים רבות הייתה פרשיית לישנסקי וניסיון הוצאתו להורג על ידי "השומר" טעונה. ב-1962, הוכן עבור קול ישראל תסכית הרדיו "מרדף", אך בהוראת משרד ראש הממשלה, נאסר שידורו. כנראה היה זה בשל חשש לעורר פרשייה כאובה, שבה היו מעורבים אנשים הקרובים לשלטון (וביניהם רחל ינאית בן צבי, אשת הנשיא). רק מקץ שלוש שנים, בנובמבר 1965, הותר שידורו, בעקבות לחץ ציבורי.

לאחר מלחמת ששת הימים, כשנתגלה מקום הירצחו של אבשלום פיינברג, טוהר שמו של לישנסקי לחלוטין מן ההאשמות ברצח. אלמנתו וילדיו של לישנסקי פנו לראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, וביקשו ממנו כי יועברו עצמות אביהם להר הרצל. אשכול השיב, כי הוא סבור שאין זה עניין של ממשלת ישראל. מאוחר יותר הוקם "הוועד הציבורי לרהטביליטאציה של יוסף לישנסקי" בראשות יוסף נדבה, שבין חבריו היו גם אורי צבי גרינברג, רחבעם זאבי ושלמה בן אלקנה. חודשים מספר לאחר המהפך הפוליטי בישראל ובעקבותיו, החל הוועד במסע ציבורי, אשר בסופו הועברו עצמות לישנסקי להר הרצל בטקס ממלכתי-צבאי בהשתתפות נציגים רשמיים של מדינת ישראל.

בשנת 1997 יצא הספר "מרדף" מאת אפרים רחמן, שתיאר את עשרים ימי בריחתו של לישנסקי מן התורכים, ואת הוצאתו להורג. דמותו של לישנסקי בספר מתוארת תוך כוונה לשמור על אובייקטיביות. נראה כי המחלוקת על דמותו, כמו המחלוקת על דמותה של ניל"י כולה, הוכרעה, וכיום אין רואים בו דמות שלילית אלא אדם שניסה לעשות את הטוב בעיניו.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ בתו העידה בסרט שהוכן על ידי חמ"ן שכשבאה לחוות הנסיונות להזהירו מפני הטורקים, ראתה בחדר את בגדיה של שרה, והדבר לא הפתיע אותה.

[עריכה] לקריאה נוספת

• יוסף נדבה (עורך), יוסף לישנסקי איש ניל"י, הדר, 1977.
• יוסף נדבה (עורך), יוסף, איש ניל"י - אחרית דבר, אגודת חשמונאי, מרכז לחינוך ולתרבות, 1986.
• אלכסנדר אהרנסון, שניים שנתלו בדמשק, אחיאסף, תש"ג.
• אליעזר ליבנה, ד"ר יוסף נדבה, יורם אפרתי, ניל"י - תולדותיה של העזה מדינית, שוקן, 1961 (מפתח בערכו).

[עריכה] קישורים חיצוניים

• סיפור חייו של יוסף לישנסקי, באתר "נזכור את כולם" של משרד הביטחון