נקמת דם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

נקמת דם (או גאולת דם) הינו מנהג קדום, לפיו מוטלת זכות ואף חובה על קרוב משפחה לנקום את דמו של איש שנהרג או נרצח, על-ידי הריגת ההורג או הרוצח. מנהג זה נוהג עד ימינו אלו בקהילות שונות ברחבי העולם, בעיקר במדינות מוסלמיות.

הפעולה על פי מנהג נקמת הדם גורמת למריבות שקשה מאוד לסיימן בין משפחות (חמולות).

[עריכה] נקמת דם במקרא

המקרא נותן לגיטימציה לנקמת דם תחת תנאים מוגבלים. לגיטמציה זו יונקת את תפישתה מהאמור בספר בראשית (פרק ט', פסוק ו'): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם - דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם:". קרוב המשפחה של הנהרג, המכונה במקרא גואל הדם, היה יכול להרוג לאחר משפט את מי שהרג את קרובו במזיד ובהתראה. (ספר דברים פרק י"ט ב'). תפיסה זו, לפיה קרוביו של אדם שמת אחראים לגאולתו, באה לידי ביטוי גם במצוות היבום.

רק במידה שאדם היה הורג אחר בשוגג, "בִבְלִי דַעַת הִכָּה אֶת רֵעֵהוּ וְלֹא שׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם", רשאי היה לברוח לאחד מששת ערי מקלט. ערים אלה הוקמו במטרה לתת מחסה לרוצחים בשגגה, והיו בחסות הלויים (במדבר פרק ל"ה ו').

לאחר ששמעו זקני העיר את טיעוניו, והרשו לו להכנס בשערי עיר המקלט, היה ההורג תחת חסותם, והיה אסור לכל איש לבצע בו את נקמת הדם. ההורג חייב היה לשהות בעיר המקלט עד מותו של הכהן הגדול אשר היה בימיו, ורק לאחר מכן רשאי היה לשוב לעירו. במידה והיה יוצא מהעיר לפני תום הזמן, יכול היה גואל הדם להורגו ללא משפט.

בספר יהושע (כ' א'-ט') מסופר שישראל הקדישו את קֶדֶשׁ, שְׁכֶם, קִרְיַת אַרְבַּע, בֶּצֶר, רָאמוֹת, וגּוֹלָן להיות ערי מקלט.

בכמה מקומות נעשה שימוש מטפורי במושג נקמת הדם. בספר תהילים (פרק ע"ט י') מבקש המחבר מאלוהים לנקום את נקמת דמו השפוך של ישראל. "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֶלֹהֵיהֶם, יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ". במקום אחר מופיע האל היהודי כ"אל נקמות ה', אל נקמות הופיע".

המשורר חיים נחמן ביאליק עשה שימוש במושג זה בשירו "על השחיטה" מאייר תרס"ג, שנכתב לאחר פוגרום. שם הוא כותב את המשפט המפורסם: "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן".

על פי קאסוטו מבטאת התורה מחאה כנגד מנהג נקמת הדם, ושואפת להגביל ולצמצם אותו באופנים שונים (כגון ערי המקלט) ולהפוך את גואל הדם לשליח בית-הדין. כך הוא רואה בסיפורם של קין והבל מעין אב-טיפוס לתפישה המקראית, שאין לנקום נקמת דם ספורדית, בכך שאלוהים מבטיח "וַיֹּאמֶר לוֹ יְהֹוָה לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם..." ומטיל אות על מצחו של קין שחושש מנקמת דם ("וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי", בראשית פרק ד' י"ד). האות נועד למנוע מאחרים לבצע בקין נקמת דם.

נראה כי במקביל לתפישה שהשתרשה בעולם, שאל לו לאדם הפרטי לעשות את הצדק בעצמו ועליו להותיר דבר זה לסמכות המשפטית, וכנראה גם בשל אוזלת היד של היהודים להגן על עצמם על רקע הפוגרומים הרבים שנעשו בהם, נעשה שימוש רב בתפילה "אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך". וכן התואר "הי"ד" ( "השם יקום דמו") המוענק ליהודי שנרצח, רק בשל העובדה שהינו יהודי.