התקופה הרומית בארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

היסטוריה של ארץ ישראל

לוח התקופות בארץ ישראל

התקופה הרומית היא תקופה בתולדות ארץ ישראל, המתחילה בשנת 37 לפנה"ס עם עלייתו לשלטון של הורדוס, ועד שנת 324 לספירה, עם הקמתה של האימפריה הביזנטית בידי הקיסר אוגוסטינוס. במהלך תקופה זו נטבע הכינוי "פלשתינה" לארץ ישראל.

[עריכה] ראשית השלטון הרומי

למעשה השלטון הרומי בארץ ישראל החל עוד קודם לשנת 37 לפנה"ס. כבר בשנת 63 לפנה"ס נכבשה הארץ בידי פומפיוס, והורקנוס השני מונה תחת חסותו של יוליוס קיסר לכהן גדול שכונה בשם "אתנרך" (מעין "ראש העם"). אנטיפטרוס מונה לאפוטרופוס (תואר שקדם לתואר "נציב") על ממלכת יהודה. הוא התיר מחדש לבנות את חומות ירושלים והשיב לממלכה חלקים שנקרעו ממנה על ידי פומפיוס, לדוגמה, העיר יפו.

לאחר מותו של אנטיפטרוס התמנה הורדוס בנו למלך יהודה, ושלטונו נחשב ליציב ושקט במיוחד. בתקופתו עבר היישוב התפתחות מסיבית הודות לשיגעון הבנייה שלו (מבצרים כמו הרודיון ומצדה, בניית העיר קיסריה על הנמל הענקי שלה, פיתוח צור ואשקלון) ושיפוץ מסיבי של בית המקדש השני כמו גם פיתוחה של כל העיר ירושלים. השקט הצבאי והרווחה הכלכלית היו מסימני ההיכר החשובים באותה התקופה.

[עריכה] תקופת הנציבות

לאחר מותו של הורדוס החלה תקופת הנציבות (המופרדת על ידי שלטונו של אגריפס הראשון) עד שנת 70 לספירה, שבה שלטו נציבים רומאים בארץ, אך לא היה זה מספיק כדי לשלוט ללא עוררין בארץ ורוב הנציבים (בתקופה הראשונה) העדיפו שלא להתנגש עם היישוב היהודי ולתת לו לנהל את ענייניו (יוצא דופן הוא פונטיוס פילאטוס שהיה אכזרי ביותר).

בתקופת הנציבים השנייה היו הנציבים מעורבים הרבה יותר ביישוב היהודי (בין השאר כי הכוח הצבאי שהוצב שם היה רב יותר). התסיסה של התקופה זו בשילוב עם פילוג ביישוב היהודי (הקנאים ובהמשך הפרושים הצדוקים והאיסיים) הובילה למרד הגדול.

[עריכה] לאחר חורבן בית שני

לאחר המרד הגדול בשנת 66-70 וחורבן בית המקדש השני, שינתה רומא את מדיניותה והעם היהודי לא נחשב עוד לעם המנהיג בארץ אלא עוד מיעוט אתני, וכדי לעגן זאת במציאות סופחו גם צור והבשן לארץ יהודה. הפלגים היהודיים השונים (צדוקים, פרושים ואיסיים) תחת הנהגתם של רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל ביבנה. הייתה זו תקופת שיקום ביישוב היהודי (ועליית הגליל כמרכז היהודי) שנקטעה בחריפות על ידי מרד בר כוכבא, שתחילתו המדינית בהחלטת אדריאנוס להקים יישוב רומי במקום ירושלים החרבה. מרד בר כוכבא הסתיים בגזירות השמד של אדריאנוס. לאחר דיכוי המרד בצורה אכזרית על ידי הרומאים נשארו שלושה אזורים המיושבים בצורה יהודית: עמק הירדן הדרומי, בין עין גדי לגרר ובסביבת לוד, יבנה ואשדוד.

לאחר מרד בר כוכבא נדד המרכז- הנשיאות והסנהדרין, בפיקוח רומי לאזור הגליל, ובעיקר לכפר אושא. בראש ההנהגה היהודית עמד הנשיא רבן שמעון בן גמליאל, אשר דאג לשפר את מערכת היחסים עם הרומאים ובה בעת דאג לעקור מחשבות מרדניות ואף חלומות בדבר גאולה. תוך כדי גיבוש מעמדו התעמת הנשיא עם אופוזיציה עקרונית של חברי הסנהדרין, ובסופו של דבר הושג סטטוס-קוו בין שני הצדדים.

עד דיכוי מרד בר כוכבא בשנת 135 נקראה ארץ ישראל על ידי הרומאים "פרובינציה יודיאה" (מחוז יהודה). בעקבות כשלון המרד החליט הקיסר אדריאנוס לפעול לניתוק הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל. הקיסר החליף את שמה של הארץ מ"פרובינקיה יודיאה", ל"פרובינקיה פלאישתינה", על שם הפלשתים המקראיים, אשר שלטו על רוב חלקי האזור, בתקופה שנוצר המגע הראשון עם העולם האגאי-הלני.

יורשו של רבן שמעון בן גמליאל, בנו רבי יהודה הנשיא, או בקיצור "רבי", עמד בראש הנשיאות והסנהדרין בתקופה רגישה של המעבר מהמאה השנייה לספ' למאה השלישית. בתקופתו התמקם המרכז בבית שערים שבעמק יזרעאל ובטבריה הגלילית. נשיאותו של רבי הייתה חסרת תקדים בכל המובנים: בשיפור מערכת היחסים עם רומא, בחיזוק מעמדו של בית הנשיאות, בשיפור משמעותי בחיי הכלכלה, בהתקנת החיים החברתיים ובצמיחת היצירות התרבותיות, כשגולת הכותרת הייתה עריכת המשנה וחתימתה בששה-סדרים. מדובר ביצירת ענק של דיוני סנהדרין לאורך תקופה ממושכת וסיכומי תקנות והוראות בתחומים מתחומים שונים: משפט, אישות, חקלאות, מסחר, חגים ומועדים, טהרה ועוד.

פטירתו של רבי וירושת בנו (רבן גמליאל דרבי) ונכדו (רבי יהודה נשיאה) עמדו בסימן תקופת האנרכיה שבאימפריה הרומית (235-284 לספ'), ויצרה אוירת משבר כלכלי פוליטי וחברתי. עם זאת, במאמצים משותפים של הנשיאות, שהחלה לאבד מכוחה, ושל חכמי הסנהדרין, ובעיקר רבי יוחנן וריש לקיש הטבריאניים, לא פוררה התקופה את החברה היהודית, אם כי סדקה בה וצלקה בה כהוגן, ולראיה שבעידן זה הונחה התשתית לעריכתו ולחתימתו של התלמוד הירושלמי.

סופה של התקופה מתבטא בעליית כוחה של הנצרות עד שלבסוף עולה לשלטון הקיסר קונסטנטינוס בשנת 324, לאחר שהתנצר כ-11 שנים קודם לכן.