הרדמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

הרדמה (או אלחוש; בלועזית: אנסתזיה) היא פעולה מכוונת של עירפול חושים או חוסר הכרה הנגרמת בדרך-כלל על-ידי מתן תרופות נרקוטיות, אשר פועלות לדיכוי מערכת העצבים, זאת בכדי לאפשר טיפול בחולה או בפצוע ללא גרימת כאב, תוך שמירה על תפקוד תקין של מערכות הגוף.

ביצוע ההרדמה יכול להתבצע בעזרת תרופות נרקוטיות, דיקור, היפנוזה רפואית או שילוב של כמה מן השיטות.

[עריכה] היסטוריה

השימוש הראשון בטכניקת ההרדמה באמצעות מתן חומרים כימיים בהרדמה כללית נעשה ב־1834 על ידי סר ג'יימס יאנג סימפסון מאדינבורו, סקוטלנד. סימפסון טיפל במיילדות בעזרת החומר כלורופורם. טיפול זה נעשה נפוץ כשהמלכה ויקטוריה הורדמה בעזרת חומר זה בעת לידת בנה השביעי. ב־10 בדצמבר 1842 הציג לעולם פרופסור גרדנר קולטון את השימוש בגז תחמוצת החנקן (נייטרוס), הידוע יותר בכינויו "גז צחוק".

השימוש הראשון בהרדמה כללית במהלך ניתוח בארצות הברית התרחש בשנת 1842 כשהחולה הורדם בעזרת אתר, ומשנת 1846 הוכנס האתר לשימוש קבוע. האלחוש המקומי הראשון בוצע בשנת 1884 בעזרת החומר הנרקוטי קוקאין, ומשנת 1930 הוכנס לשימוש החומר פנטוטל (תיופנטל סודיום).

השימוש במשככי כאבים בלידה נחשב על-ידי הנצרות כמנוגד לפסוק בתורה: "בעצב תלדי בנים", ולכן אסרה הכנסייה הקתולית את השימוש באמצעים אלו. כמרים אף הוציאו להורג בשריפה שתי נשים שהשתמשו בכלורופורם בלידה. רק בשנת 1949 הודיע האפיפיור על סילוק התנגדותו להרדמה בעת לידה.

לפי הערכות שונות, כיום (2005) בארצות הברית לבדה, מתבצעות מדי שנה קרוב ל־20 מיליון הרדמות, ובישראל שנחשבת כאחת המדינות שבהן ניתנת הרדמה בבטיחות גבוהה יחסית לחולה, מתבצעות כ־400 אלף הרדמות מדי שנה.

[עריכה] טרום הרדמה והרופא המרדים

את ההרדמה מבצע רופא מרדים - רופא אשר התמחה במשך 5 שנים בתחום זה בתום לימודי הרפואה. לאחר הכרות עם החולה, העבר הרפואי שלו וסוג הניתוח שהוא עתיד לעבור, קובע הרופא המרדים את סוג ההרדמה וחומרי ההרדמה שינתנו למטופל. בטרם הניתוח מתחיל מוחדרים למטופל חומרי הרדמה, ובמהלך ולאחר הניתוח מערכות הגוף החיוניות מנוטרות על-ידי הרופא המרדים בעזרת אמצעי ניטור משוכללים. בסיום הניתוח מוער החולה.

בנוסף להרדמה בזמן ניתוחים, עוסקים ברפואת כאב, שהיא ענף ברפואה העוסק בשיכוך של כאבים חריפים וכרוניים.

[עריכה] סוגי ההרדמה

ישנם 3 סוגי הרדמה: מקומית, אזורית וכללית. לעתים יתכן שילוב של סוגי הרדמה שונים כמו כללית עם אזורית, אזורית עם מקומית, או שילוב של שתי הרדמות אזוריות (הרדמה אפידורלית וספינלית).

[עריכה] הרדמה מקומית

מתן תרופה המשככת ו\או מבטלת כאבים במקום הניתוח או האבחון. הרדמה זו מתבצעת על-ידי הזרקת תכשירים לקרבת האזור המנותח. פעולה זו מתבצעת בדרך-כלל על-ידי המנתח עצמו, ללא צורך ברופא מרדים. הרדמות מקומיות משמשות לעתים קרובות גם בטיפולי שיניים.

[עריכה] הרדמה אזורית

מתן תרופה המשככת ו\או מבטלת כאבים באזור הניתוח. הרדמה זו מתבצעת על-ידי הזרקת חומרים נרקוטיים אל עצבים או סביבם וגורמת לאלחוש של אזור מסוים בגוף. להרדמה אזורית יכולות להיות תופעות לוואי וסיבוכים אפשרים: תחושת אי-נוחות, לחץ, אי-תחושה, הגבלה בתנועה ושיתוקים חולפים באזור ההזרקה, זיהום מקומי, התפתחות מורסה, כאבי גב, כאבי ראש חדים או ממושכים ובמקרים נדירים - פגיעה קבועה בגפיים ובכיס השתן.

[עריכה] הרדמה כללית

גרימת שינוי הפיך ומבוקר של מצב ההכרה, כך שהמטופל אינו מגיב לכאב ולגירויים חיצוניים. הרדמה זו מתבצעת על-ידי הזרקת חומרים נרקוטיים למערכת הדם או החדרתם של גזי הרדמה למערכת הנשימה בעזרת קנה נשימה (טובוס) ו\או מסכה. פעולה זו גורמת לירידה ברמת ההכרה, הרפיית השרירים והורדת תחושת הכאב. להרדמה הכללית יכולות להיות תופעות לוואי וסיבוכים: כאבי גרון, אי-נוחות בבליעה, בחילות והקאות, נזק לשיניים ולקנה הנשימה כתוצאה מהחדרת המיכשור הנחוץ להרדמה, תגובה אלרגית חריפה, תסמונת החום הממאיר, הפרעות בתפקודי מערכות חיוניים ובמקרים נדירים אף מוות.

[עריכה] מטרות ההרדמה ותפקידי הרופא המרדים

לתהליך ההרדמה 3 מטרות עיקריות: א. מניעת כאב בזמן הניתוח ולאחריו (שיכוך כאבים, אנלגזיה) ב. מניעת תזוזה של המנותח בזמן הניתוח ג. הרפיית שרירי המנותח, על מנת לאפשר למנתח לחתוך שרירים

לא כל המטרות יכולות להיות מושגות על ידי כל שיטות ההרדמה בכל החולים. למשל, כדי למנוע תזוזה של מבוגר בניתוח קטן בעור, מספיק לבצע הרדמה אזורית. אולם, כדי למנוע תזוזה של תינוק בניתוח זהה, יש לבצע לרוב הרדמה כללית או לפחות על ידי טשטוש.

בנוסף למטרות שלשמן מתבצעת ההרדמה, הרופא המרדים אחראי בראש וראשונה על בטיחות המנותח, ועליו מוטלת ההתמודדות המיידית עם מצבי חירום המתרחשים בזמן הניתוח או מיד לאחריו, כמו למשל תסמונת חזה אויר.

[עריכה] התאוששות

בתום הניתוח מפסיק הרופא המרדים את מתן תרופות ההרדמה. תהליך ההתעוררות נמשך מספר דקות עד שעות. חלקו הראשון, בדרך כלל עד שהמנותח מתחיל לנשום בכוחות עצמו, מתקיים בחדר הניתוח וחלקו השני, עד לחזרה למצב ההכרה המלא, מתקיים לרוב ביחידת ההתאוששות. במידת הצורך ניתנות לחולה תרופות משככות כאבים ו\או נוגדי הקאה. לאחר ההתאוששות עובר החולה במידת הצורך להמשך השגחה וטיפול במחלקות אחרות.