המשפט בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הממשל בישראל

נשיא המדינה משה קצב

ממשלת ישראל ראש הממשלה אהוד אולמרט ממלאת מקום ראש הממשלה ציפי לבני היועץ המשפטי לממשלה הממשלה ה-31

הכנסת - משכן הכנסת יושב ראש הכנסת דליה איציק חבר כנסת ועדות הכנסת חוקי יסוד

בתי המשפט בישראל בית המשפט העליון בג"צ המשפט בישראל

הבחירות בישראל מפלגות בישראל

שיטת הממשל בישראל פוליטיקה בישראל הפרדת רשויות בישראל

פורטל - הממשל בישראל

מדינת ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית בעלת שיטת משפט עצמאית, המושפעת מן המשפט המקובל, אך עם זאת בעלת מאפיינים ייחודיים משלה. לצד שיטת המשפט הישראלית מכיר הדין הישראלי במעמדו המיוחד של המשפט העברי כמו גם במעמדן של שיטות משפט דתיות אחרות, במיוחד בתחום דיני משפחה. במדינת ישראל אין חוקה פורמלית, ועקרונות הבסיס של השיטה, במיוחד לאחר המהפכה החוקתית, נלקחים מקובץ חוקי יסוד שחקיקתם טרם נשלמה, כמו גם מפרשנות החוק על פי מושגי יסוד בסיסיים הנובעים מעצם היות המדינה מדינה יהודית ודמוקרטית. במדינה נהוגה הפרדת הרשויות.

בשנת 1967 כבשה מדינת ישראל את שטחי חצי האי סיני, רמת הגולן, רצועת עזה ויהודה ושומרון, אך לא החילה עליהם את המשפט הישראלי. על מזרח ירושלים הוחל החוק הישראלי באמצעות שילוב של דבר חקיקה של הכנסת וצו של הממשלה עוד בשנת 1967, ואילו על רמת הגולן הוחל המשפט הישראלי בחוק רמת הגולן שהתקבל בשנת 1981. בשטחים שעודם מוחזקים על ידי מדינת ישראל, וטרם הוחל עליהם החוק הישראלי, נהוג ממשל צבאי ברוח אמנת ז'נבה הרביעית. שיטת המשפט הנהוגה בהם היא זו שהייתה קיימת טרם הוחזקו על ידי ישראל, בכפוף לצווים שמפרסם המושל הצבאי מדי פעם. לתושבי השטחים האלה יש זכות לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק, כיוון שזכות זו נתונה לכל אדם שיש לו עניין משפטי עם רשויות מדינת ישראל, ולאו דווקא לאזרחים או תושבים ישראלים.

תוכן עניינים 1 מקורות המשפט הישראלי 1.1 המשפט העותומני 1.2 המשפט הבריטי 1.3 הקמת המדינה 1.4 מקורות המשפט 2 המשפט הישראלי והמשפט הבינלאומי 3 שיטת המשפט הישראלית 3.1 המשפט המקובל מול המשפט הקונטיננטלי 3.2 השיטה בישראל 4 מבנה המערכת המשפטית הישראלית 4.1 בתי המשפט 4.2 בתי דין 5 מעמדו של המשפט העברי 5.1 המעמד האישי 5.2 חוק יסודות המשפט 6 חוקה ומשפט חוקתי ישראלי 7 הפרדת הרשויות 8 המשפט ביהודה שומרון, ורצועת עזה 9 לקריאה נוספת

[עריכה] מקורות המשפט הישראלי

[עריכה] המשפט העותומני

עד לשנת 1917 שלטה בשטחה של ארץ ישראל האימפריה העותומנית. לשיטות משפט קדומות יותר שהיו נהוגות בטרם השתלטה האימפריה העותומנית על שטחי ארץ ישראל אין זכר במשפט הישראלי.

ארץ ישראל לא הייתה יחידה אוטונומית במסגרת האימפריה העותומנית, כי אם מחוז שהיווה חלק בלתי נפרד מן האימפריה, שהשתרעה על פני שטחים נרחבים באירופה, באסיה ואף באפריקה. מכיוון שכך, לא הייתה נהוגה בארץ ישראל חקיקה נפרדת, והמשפט שהיה נהוג באימפריה העותומנית היה נהוג אף בארץ ישראל.

המשפט העותומני היווה שיטת משפט מקיפה, בעלת סממנים מודרניים, אם כי במובנים רבים מפגרת אחר שיטות משפט מתקדמות. את הדין המהותי האזרחי הסדיר דבר חקיקה הקרוי המג'לה, וכמו כן נהוגים היו חוקים עותומניים שהסדירו את המשפט הפלילי, דיני הראיות, ההוצאה לפועל, המשפט הדיוני, ושאר התחומים המשפטיים.

כיום עדיין נהוגים במשפט הישראלי מספר הסדרים שלידתם בחוק העותומני, כגון סיווג הקרקעות. סעיפים 80 ו-81 לפקודת הפרוצדורה האזרחית העותומנית שרדו את כל גלגולי החקיקה, ועודם נהוגים במשפט הישראלי כיום. סעיפים אלו עוסקים בשאלות ראייתיות מתחום הדין האזרחי - מעמדה של טענה בעל פה אל מול מסמך בכתב, ואיזה עסקאות יש להוכיח באמצעות מסמך בכתב.

[עריכה] המשפט הבריטי

עם כניסת המנדט הבריטי על ארץ ישראל לתוקף, נחקק סימן 46 לדבר המלך במועצתו על ארץ ישראל, 1922, ובו נקבע כי כל החוקים העותומניים שעמדו בתוקף ב-1 בנובמבר 1914, הוא היום שבו נכנסה תורכיה למלחמת העולם הראשונה, ימשיכו לעמוד בתקפם, אך זאת "בהתאמה לתנאי הארץ ולתושביה".

עם זאת, קבע סימן 46 גם כי במקרה שאינו מוסדר בחקיקה התורכית, ישפטו בתי המשפט בהתאם למשפט המקובל ודיני היושר האנגליים. עד מהרה החלו ענפים שלמים של המשפט לשאוב מצינור זה של סימן 46 את ההסדרים המשפטיים האנגליים המתקדמים. במקביל, החל הנציב העליון לחוקק פקודות חדשות אשר הסדירו אף הן תחומים רבים של המשפט האזרחי, כגון פקודת השטרות, או פקודת הנזיקין. (השם "חוק" מתייחס לדבר חקיקה שחוקקה הכנסת. השם "פקודה" מתייחס לדבר חקיקה שנחקק על ידי גורם אחר, כגון הנציב העליון. המדובר בנורמות משפטיות בעלות תוקף שווה).

מאפיינים רבים של שיטת המשפט הישראלית לעתיד נקבעו בתקופה זו. כך למשל היעדרו של חבר מושבעים מן הדין הפלילי, מעמדו של התקדים המשפטי המחייב, ומאפיינים רבים נוספים. המתאר הכללי של מערכת בתי המשפט ובתי הדין הקיימת במדינת ישראל כיום, יסודו בתקופת המנדט. ניתן לומר שהשפעתה של שיטת המשפט הבריטית על המשפט הישראלי היא הרבה ביותר, אם כי בעשרות השנים שחלפו מאז הקמת המדינה, נעשו מאמצים מודעים להתנתק משיטת משפט זו בתחומים רבים.

[עריכה] הקמת המדינה

עם הקמת מדינת ישראל קם הצורך בהסדרת שיטת משפט ישראלית. לקראת סיומו של המנדט הבריטי הוקמה מועצת העם כתשתית להקמת גוף שלטוני למדינת ישראל העתידה לקום. מועצה זו לא נבחרה, כי אם מונתה בהסכמה בין הוועד הלאומי ובין הסוכנות היהודית תוך שהיא מייצגת את גוניו הפוליטיים של היישוב. ב-14 במאי 1948 הכריזה "מועצת העם" על הקמת המדינה, ובמעמד זה שינתה את שמה ל"מועצת המדינה הזמנית". מעמד הכרזת המדינה יצר ישות משפטית חדשה, הקרויה "מדינת ישראל", וישות זו לא הייתה קשורה בכל קשר מחייב לשלטון שקדם לה.

על מנת שלא להותיר את המדינה הצעירה ללא משפט מחייב, פורסם במעמד הכרזת המדינה "מנשר". המנשר, שהיווה את הבסיס עליו ניסתה המדינה החדשה לבסס את משפטה, קבע כי מועצת העם הינה הרשות המחוקקת, וכי המשפט שהיה קיים ערב הקמת המדינה נותר על כנו, בכפוף לחריגים מסוימים. בכך אימץ המנשר את המשפט הבריטי, אך קבע את הדרך לשינויו - בדבר חקיקה של הרשות המחוקקת, אשר לימים תיקרא הכנסת.

ב-19 במאי 1948 החליפה את המנשר "פקודת סדרי השלטון והמשפט", אשר חוקקה מועצת המדינה הזמנית. פקודה זו קבעה בסעיף 11:

"המשפט שהיה קיים בארץ ישראל ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) יעמוד בתקפו, עד כמה שאין בו משום סתירה לפקודה זו או לחוקים האחרים שינתנו על ידי מועצת המדינה הזמנית או על פיה, ובשינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה".

[עריכה] מקורות המשפט

מאז הקמת המדינה חוקקה הכנסת חוקים אשר החליפו את החקיקה הבריטית כמעט בכל תחומי המשפט (חריגים בולטים הינם פקודת הראיות, פקודת הנזיקין ופקודת השטרות, אך גם לאלו ניתן ניסוח ישראלי מודרני בשפה העברית). חקיקה נרחבת נוספת חוקקו מחוקקי המשנה (ובמיוחד משרדי הממשלה), וכיום ניתן לראות במרבית תחומי המשפט כתחומים המוסדרים בדבר חקיקה ישראלי מקורי ועצמאי.

בתי המשפט הישראליים יצרו תקדימים אשר סייעו במתן האפיון הישראלי לחקיקה, הן לחקיקה המנדטורית והעותומנית שנותרה בתוקף, והן לחקיקה הישראלית שלאחריה. כך למשל, על המבנה הבסיסי של הוראות הרשלנות המופיעות בפקודת הנזיקין, שהינה חיקוק מנדטורי משנת 1928 המבוסס על חקיקה קפריסאית, יצר בית המשפט העליון את מבנה העל הישראלי המודרני של "חובת זהירות מושגית" ו"חובת זהירות קונקרטית" בסדרת פסקי דין שתחילתה בשנות השבעים. ההסתמכות על התקדימים האנגלים שהייתה רבה מאוד בשנותיה הראשונות של המדינה, פסקה כמעט, וההסתמכות על שיטות משפט זרות (כגון המשפט האנגלי והמשפט האמריקני) הינה לצורך השוואה בלבד, ולא כמקור מחייב.

מעמד מיוחד כמקור משפטי מחייב ניתן למשפט העברי בחוק יסודות המשפט, שהתקבל בשנת 1980. בכך ידון ערך זה בהמשך.

המשפט הישראלי מכיר במקרים מסוימים אף בתוקפן של הוראות מן המשפט הבינלאומי, הכלולות, בין היתר, באמנות בינלאומיות אשר ישראל הינה צד להן.

המקורות מהם שואב המשפט הישראלי את תכניו הם אם כן דברי החקיקה של הכנסת ושל מחוקקי המשנה, תקדימי בתי המשפט הישראלים, דינים מנדטוריים ועותומניים שעודם בתוקף, וכן המשפט העברי, וכללי המשפט הבינלאומי במידה והמשפט הישראלי הפנימי מכיר בהם.

[עריכה] המשפט הישראלי והמשפט הבינלאומי

מדינת ישראל, כחברה בקהילה הבינלאומית ובארגון האומות המאוחדות, מכבדת אף את כללי המשפט הבינלאומי המנהגי (כללי המשפט הבינלאומי הנהוגים והמוכרים על ידי כל מדינות העולם, בניגוד למשפט הבינלאומי הפומבי המסתמך על אמנות בינלאומיות, החל רק על המקבלים אותו מרצונם) ואלו חלים בשטחה, אף מבלי שיאומצו בדבר חקיקה של הכנסת.

על מנת להחיל בשטח המדינה כללים חדשים במשפט הבינלאומי יש לאמצם בדבר חקיקה נפרד. מכאן שבמישור הבינלאומי, כלפי גורמי חוץ, מחויבת מדינת ישראל על פי כל האמנות שהיא צד להן, אך במישור הפנימי חלים רק כללי המשפט הבינלאומי המנהגי, וכן כללים שאומצו בחקיקת הכנסת. מכאן שקיימות אמנות בינלאומיות שישראל היא צד להן, אך אין להן תחולה מבחינת המשפט הישראלי הפנימי.

דוגמה לתחולת המשפט הבינלאומי המנהגי היא הכרת המדינה באמנת האג לעניין הלוחמה היבשתית משנת 1907 המוכרת והנאכפת בשטחה של מדינת ישראל, אף מבלי שתאומץ בדבר חקיקה של הכנסת.

דוגמה לתחולת המשפט הבינלאומי ההסכמי הינה הכרת המדינה באמנת האג לעניין החזרת ילדים חטופים משנת 1980. אמנה זו, העוסקת במקרים בהם חטף הורה את ילדו אל מדינה זרה במסגרת סכסוך על משמורת עם ההורה השני, וקובעת הסדרים להשבת הילד אל המדינה ממנה נחטף, הינה דבר חקיקה בינלאומי חדש. ישראל הצטרפה אל האמנה, וצירפה אותה למשפטה הפנימי בחוק של הכנסת משנת 1991. בתקופת הביניים שבין הצטרפות ישראל לאמנה ובין קבלתה על ידי הכנסת, לא הייתה לאמנה תחולה במשפט הפנימי הישראלי.

דוגמה לדבר חקיקה בינלאומי הסכמי, שישראל הינה צד לו, אך אינו חל במשפט הפנימי של המדינה, הינו אמנת רומא אשר נכנסה לתוקף בשנת 2002 והקימה בית דין בינלאומי פלילי. על אף שישראל הייתה בין יוזמות האמנה ואף חתמה על האמנה, לא אישררה הכנסת את האמנה, ומאוחר יותר ישראל אף הודיעה כי אין בכוונתה לאשררה.

[עריכה] שיטת המשפט הישראלית

[עריכה] המשפט המקובל מול המשפט הקונטיננטלי

המשפט המנדטורי הבריטי, אשר היה המשפט הנוהג במדינה עם הקמתה, פעל על פי עקרונות המשפט המקובל. עיקרם של עקרונות אלו הוא כי השופט הוא לבה של המערכת המשפטית. השופט מיישם את הגיונו ואת היכרותו עם המערכת המשפטית ליצירת תקדים. התקדים הוא לבה של שיטת המשפט המקובל, ובתי המשפט באנגליה רואים עצמם כפופים לתקדימי בית המשפט העליון באנגליה. חקיקה של הפרלמנט יכולה לשנות או להפוך את התקדים, אך התקדים הינו הבסיס למערכת המשפטית, והינו חובק כל.

כך, למשל, אין באנגליה חוק של הפרלמנט האוסר על רצח, מכיוון שהמדובר בעבירה מן המשפט המקובל, שמקורה הינו סמכותו החוקית של בית המשפט הנובעת מהחלטותיו מקדמת דנא. אך בעוד שהעונש על פי המשפט המקובל על עבירה זו הינו עונש מוות, הרי שחקיקה של הפרלמנט קבעה כי העונש על עבירה זו יהיה מאסר עולם.

שיטה זו נהוגה, בשינויים מסוימים (אם כי רבי משמעות) בארצות הברית ובמדינות דוברות אנגלית נוספות, כמו גם במדינות שהיו תחת השפעה בריטית חזקה.

אל מול מערכת משפטית זו קיימות מערכות משפטיות המבוססות על המשפט הקונטיננטלי הנהוג במדינות אירופה כצרפת וגרמניה. המשפט הקונטיננטלי מייחס לתקדים חשיבות פחותה, והמקור הראשוני בו מוצא השופט הקונטיננטלי את התשובה לשאלה המשפטית העומדת בפניו הוא קובץ חוקים הקרוי "קוד", האמור בשל פרוטו הרב לספק תשובה למרבית השאלות, בדומה לתקדים הבריטי.

שוני נוסף בין שיטת המשפט המקובל ובין שיטת המשפט הקונטיננטלי, הינו כי ארצות המשפט המקובל נוקטות בשיטה האדברסרית בה אין לשופט כל תפקיד במציאת העובדות. השופט הוא פסיבי, ועליו להסתפק בראיות אותן מביאים הצדדים בפניו כבסיס להכרעתו. בניגוד לכך, במדינות המשפט הקונטיננטלי קיימת השיטה האינקוויזיטורית, לפיה לשופט (הקרוי לעיתים "שופט חוקר") חלק במציאת הראיות, ותפקיד פעיל בהרבה במהלך המשפט.

[עריכה] השיטה בישראל

שיטת המשפט הישראלית אינה שיטת משפט מקובל טהורה, כי אם תערובת של שתי השיטות, תוך מספר מאפיינים ישראליים ייחודיים.

מכיוון שלידתה של השיטה במשפט האנגלי, הרי שמאפיינים רבים של המשפט המקובל נותרו כחלק מהותי מן השיטה. אך התפתחויות פסיקתיות וחקיקתיות סטו מן המשפט המקובל הבריטי, וכיום אין לומר ששיטה זו (המשפט המקובל) אכן נוהגת בארץ.

בכך דומה שיטת המשפט הישראלית לשיטת המשפט של לואיזיאנה, קנדה ושל ניו זילנד, בהם ישנו עירוב של משפט מקובל עם משפט קונטיננטלי.

מאפייני השיטה הישראלית:

• הבסיס העיקרי למערכת המשפט הוא החקיקה, בין אם דבר החקיקה מגיע מן הכנסת (ואז ייקרא "חוק"), מן המחוקק שקדם לכנסת (ואז ייקרא "פקודה") או ממחוקק המשנה (ואז ייקרא "תקנות" או "צו"). החקיקה על כל מרכיביה מתפרסמת ב"רשומות".

• בתי המשפט מפרשים את החקיקה, ולעיתים פרשנות זו הינה קיצונית, ונוגדת את לשונו המפורשת של החוק. כך, למשל, בשנים האחרונות קיבל בית המשפט העליון סידרת הלכות המחזירה את תפקידם של דיני היושר בשאלות הנוגעות למקרקעין, וזאת על אף לשונו המפורשת של סעיף 9 לחוק המקרקעין. דוגמה נוספת היא הפירוש המצמצם הניתן ליסוד הקינטור בעבירת הרצח, אשר למעשה רוקן כמעט יסוד זה מתוכן.

• לבית המשפט העליון הסמכות לפסול חוק, במקרים מסוימים (ולדיון בכך ראה את הקטע העוסק בחוקה בערך זה).

• הלכה של בית המשפט העליון הינה בבחינת תקדים המחייב ערכאות נמוכות יותר. הלכה של בית המשפט המחוזי מחייבת את בית משפט השלום, ומנחה את בתי המשפט המחוזיים האחרים.

• השיטה הנהוגה בישראל הינה השיטה האדברסרית, במסגרתה השופט פוסק על פי העובדות המובאות בפניו על ידי הצדדים, ואין לו תפקיד אקטיבי במציאת העובדות, וזאת פרט לחריגים מסוימים.

• סטייה מן הנוהג המקובל במשפט האדברסרי, היא העדרו של חבר מושבעים במשפט הישראלי. במרבית מדינות המשפט האדברסרי, ובמיוחד בהליכים פליליים, השופט הוא המנהל את המשפט, אך ההכרעה ניתנת לידי חבר של אנשים אשר אינם בעלי מקצוע בתחום המשפט, המכריעים על פי הגיונם, ועל פי הנחיותיו המשפטיות של השופט. שיטה זו, הנחשבת למאפיין חשוב של השיטה האדברסרית אינה נהוגה כלל בארץ. רוב המערכת המשפטית בישראל מורכבת משופטים מקצועיים. חריג חשוב הוא "נציגי הציבור" בבית הדין האזורי לעבודה, אך גם אלו אינם נחשבים ל"מושבעים" כי אם לשופטים לכל דבר ועניין.

בשנים האחרונות נעשה מאמץ לקודיפיקציה של המשפט האזרחי וליצירת "קובץ דיני ממונות" בדומה לקודים האזרחיים הנהוגים בארצות הקונטיננט. קובץ זה עודו בהליכי חקיקה, וטרם הגיע לשלבים סופיים של החקיקה, ורחוקה עוד הדרך מקבלתו.

[עריכה] מבנה המערכת המשפטית הישראלית

[עריכה] בתי המשפט

חוק יסוד: השפיטה, אשר נתקבל בשנת 1984 קובע כי ישנם שלושה בתי משפט שסמכות שפיטה נתונה בידיהם: בית המשפט העליון, בית משפט מחוזי ובית משפט שלום.

חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע את המקרים שבהם תדון כל ערכאה. באופן בסיסי נדונות תביעות אזרחיות בסכומים גבוהים, וכתבי אישום בעבירות שעונשן חמור בבית המשפט המחוזי, ותביעות בסכומים נמוכים וכתבי אישום בעברות קלות נדונות בבית משפט השלום. כל ערכאה דנה אף בערעור על הערכאה הנמוכה ממנה.

בתי המשפט בישראל מחולקים למחוזות, ונדרשת סמכות מקומית כדי שבית משפט ידון בתביעה. כך, למשל, בעבירה חמורה שנעברה באילת, הסמכות העניינית תהיה לבית המשפט המחוזי, ואילו הסמכות המקומית תקבע כי בית המשפט המחוזי שידון בעניין יהיה בית המשפט המחוזי בבאר שבע.

במקביל לשלושת בתי משפט אלו פועלות מספר ערכאות מקבילות, הנחשבות לחלק מן המערכת המשפטית:

• בתי המשפט למשפחה - הדנים בסכסוכים בתוך המשפחה, במקביל לבית משפט השלום.
• בית המשפט לתביעות קטנות - המכריע בסכסוכים אזרחיים בסכומים קטנים, או בנושאים צרכניים, ונחשב לחלק מבית משפט השלום.
• בית המשפט לעניינים מקומיים - הדן בעבירות על חוקי עזר של רשות מקומית, ונחשב אף הוא לחלק מבית משפט השלום.
• לשכות ההוצאה לפועל, הפועלות במסגרת בית משפט השלום.
• בית המשפט לעניינים מנהליים - הדן בעניינים מנהליים, שבין האזרח ובין הרשות, המפורטים בחוק. בית משפט זה פועל במסגרת בית המשפט המחוזי.
• בית המשפט הגבוה לצדק - השומע עתירות נגד רשויות המדינה, הממשלה, הכנסת, בתי דין דתיים, בתי דין לעבודה, בתי דין צבאיים.

[עריכה] בתי דין

לצד מערכת בתי המשפט קיימים במדינת ישראל אף בתי דין העוסקים בעניינים ספציפיים, שהחוק מעניק להם סמכות ייחודית בעניינים מסוימים. בתי דין אלו אינם חלק ממערכת בתי המשפט, ולהם מערכות חוקים והליכים מיוחדים להם. המדובר בבית הדין לעבודה, בית הדין הרבני (ובתי דין דתיים של עדות דתיות נוספות) ובית דין צבאי. כן קיימים בתי דין נוספים (כגון בתי הדין המשמעתיים של עובדי המדינה, בית הדין להגבלים עסקיים, בית הדין לחוזים אחידים).

בתי דין אלו דנים על פי מערכת חוקים המיוחדת להם (כך, למשל, בית הדין הרבני דן על פי המשפט העברי), והדיינים היושבים בהם הינם בעלי הכשרה והשכלה ייחודית בנוגע לעניין בו הם דנים.

רוב המקרים שבהם דנים בתי הדין הינם מקרים שבהם יש להם סמכות ייחודית הגוברת על סמכותו של בית המשפט (ולמשל עניינים הנוגעים להסכם קיבוצי הינם בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה) קיימים מקרים שבהם ישנה סמכות מקבילה. בית הדין הרבני מוסמך לדון כבורר בהסכמת הצדדים, אף בסכסוכים אזרחיים המובאים בפניו, כאשר לוּ אלו היו מובאים בפני בית המשפט, אף לוֹ הייתה הסמכות לדון בכך.

[עריכה] מעמדו של המשפט העברי

לצדה של מערכת החוקים, המנהגים והתקדימים אשר התקבלו מן המשפט הבריטי וממשפטי העמים, הרי שבעם היהודי נהוגה מזה אלפי שנים שיטת המשפט העברי. המדובר בשיטת משפט מורכבת ומשוכללת, בעלת הסדרים מהותיים ופרוצדורליים המסדירים את כל תחומי המשפט. רבים ביקשו להביא מאפיינים ותכנים ממשפט זה אל המשפט הישראלי. במיוחד ידועים בכך שופט בית המשפט העליון בדימוס מנחם אלון והפרופסור נחום רקובר.

לעיתים מחוקקת הכנסת חוקים המבוססים על הסדר מקביל במשפט העברי. דוגמה טובה לכך היא חוק לא תעמוד על דם רעך, הקובע חובה פוזיטיבית להושיט עזרה לאדם המצוי במצוקה, כאשר שיטת המשפט האנגלו-אמריקנית אינה כוללת חובה כזו, ואילו המשפט העברי מחייב מתן עזרה. אך לחוקים אלו מעמד כשל חוקי הכנסת, פרשנותם הינה על פי פרשנות הדין הכללי, ולא בשיטות הפרשנות ומקורות הפרשנות הנוהגים במשפט העברי, כך שיש לראותם יותר כדבר חקיקה "ישראלי" מאשר דבר חקיקה של "המשפט העברי".

בשני תחומים נהוגה שיטת המשפט העברי במשפט הישראלי, בתחום המעמד האישי, ובהסתמכות בתי המשפט על המשפט העברי על פי חוק יסודות המשפט.

[עריכה] המעמד האישי

בתקופת המנדט קבע סימן 51 לדבר המלך במועצתו, 1922, כי הדין החל בענייני המעמד האישי הוא הדין הדתי של העדה שאליה משתייך האדם, וכי סמכות השיפוט בעניינים אלו תהיה לבית דין דתי, שיפעל על פי חוקי הדת. כך במקביל לבית הדין השרעי, ובתי הדין של העדות הנוצריות, פעל בית הדין הרבני.

המחוקק הישראלי השאיר על כנו הסדר זה, ובחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, קבע המחוקק כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים".

כיום פועל בית הדין הרבני, הדן על פי המשפט העברי בשני תחומים. לבית הדין סמכות בענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, הניתנת לו מכוח החוק, ואינה תלויה בהסכמתו של המתדיין. כן דן בית הדין בעניינים אזרחיים שונים (לרבות ענייני צוואות וירושות) כאשר הצדדים לדיון מסכימים לכך.

על הסדר משפטי זה נמתחה ביקורת רבה בטענה כי דיני האישות של המשפט העברי, על פיהם דן בית הדין הרבני, אינם תואמים את המציאות הקיימת כיום במדינת ישראל, ואת מערכת הערכים על פי חיים רבים בציבור היהודי החילוני, ומתן סמכות חובה למערכת זו, הינה בבחינת כפייה של מערכת הערכים הדתית על פיה פועלים בתי הדין, על ציבור גדול שאינו חש מחויב על פיה. מצדדי הסדר זה טוענים שעקב חומרתו של איסור עריות, גירושין שלא על פי הדין הדתי יביאו לפיצול תושביה היהודים של מדינת ישראל לשתי קבוצות זרות, שבני האחת אינם יכולים להינשא לבני השנייה.

[עריכה] חוק יסודות המשפט

בשנותיה הראשונות של המדינה ראו רבים משופטי בית המשפט העליון את המשפט העברי כמקור מנחה להכרעה משפטית, וזאת מבלי שהדבר היה מעוגן בחקיקה כלשהי. במיוחד היה ידוע בכך השופט חיים כהן. על מנת לתת עיגון חוקי לנטייה זו, ולאפשר שימוש ראוי במאגר החוכמה והידע המשפטי שנצבר בעם ישראל במהלך הדורות, אף בשיטת המשפט הישראלית, קיבלה הכנסת בשנת 1980 את חוק יסודות המשפט, אשר ההוראה העיקרית בו קובעת כי:

"ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.".

חקיקה זו עוררה מחלוקת בבית המשפט העליון. הזרם שאותו הנהיג השופט מנחם אלון ראה בכך משום היתר להשתמש בעקרונות המשפט העברי בפרשנות החוק במקרים רבים, וזאת כמקור השראה חשוב, ואילו זרם מצמצם יותר ראה בחוק משום הוראה כי רק במקרה של קיומו של חסר בחוק (לאקונה), הרי שיש להשתמש במשפט העברי.

שאלה נוספת הנוגעת ליישומו של החוק הינה מהם "עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". האם כתביו של ברוך שפינוזה, למשל, נכללים בהם? ומצד שני, האם נכללות בעקרונות אלו הוראות מהותיות מפלות כנגד נשים המצויות בתלמוד, שהוא מקור ראשון במעלה למשפט העברי?

ככל שהייתה מטרת חוק יסודות המשפט לשלב את המשפט העברי ולהפוך אותו למקור השראה מקובל בפסיקת בתי המשפט, הרי שהצלחת החוק הייתה חלקית.

[עריכה] חוקה ומשפט חוקתי ישראלי

הכנסת הראשונה ראתה עצמה כסמכות מכוננת, שתפקידה לחוקק חוקה למדינת ישראל. בשנת 1950 קיבלה הכנסת החלטה, הקרויה "החלטת הררי" על שמו של חבר הכנסת יזהר הררי, לפיה תחקק החוקה בפרקים, אשר ייקראו חוקי יסוד.

בשנותיה הראשונות של המדינה נחקקו מעט חוקי יסוד, אשר נמנעו מלעסוק בשאלות של זכויות האדם, דת ומדינה, ועוד, והיו שטענו כי חלקם הגדול של חוקי יסוד אלו אינם בעלי מעמד עדיף על חוקים רגילים.

בית המשפט העליון, בתקופה זו, ראה עצמו כמיישם את "עקרונות היסוד של השיטה" הנובעים מהיות מדינת ישראל מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, ובפסקי דין אמיצים, וביניהם פסק דין "קול העם", עיגן את זכויות האדם והאזרח של תושבי המדינה, מבלי שתהיה תחת ידו חוקה פורמלית מכוחה יכל לעשות כן. בית המשפט העליון ראה עצמו כמיישמה של "חוקה מטריאלית" - עקרונות חוקתיים בסיסיים בלתי כתובים, שיש בידם לגבור על אי קיומה של חוקה פורמלית.

בתחילת שנות התשעים, חל מפנה, הקרוי "המהפכה החוקתית". במרץ 1992 נחקקו חוק-יסוד: חופש העיסוק וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם חקיקתם חל שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל. הן הפכו לזכויות חוקתיות. ניתן להן מעמד חוקתי על חוקי. חוק "רגיל" של הכנסת אינו יכול לשנותן. חקיקה רגילה אינה יכולה לפגוע בזכות אדם מוגנת אלא אם כן מתקיימות הדרישות הקבועות בחוקי היסוד. אי קיום הדרישות החוקתיות הופך את החוק הרגיל לחוק לא חוקתי. זהו חוק שנפל בו פגם חוקתי. בית המשפט עשוי להכריז על בטלותו.

מכוחה של "המהפכה החוקתית" ראה עצמו בית המשפט העליון כמוסמך להכריז על בטלות דבר חקיקה של הכנסת, דבר שנחשב לבלתי אפשרי לפני שנת 1992. המדובר בשינוי מהותי במערכת היחסים שבין רשויות הממשל בישראל.

עם זאת, שאלות רבות וחשובות עדיין אינן מוסדרות בחוקי היסוד, ובמיוחד כך הדבר בכל הנוגע ליחסי דת ומדינה. מעת לעת עולה הצעה לכינונה של חוקה אשר תסדיר את השאלות החוקתיות באופן מקיף, אך זו עדיין לא התקבלה.

[עריכה] הפרדת הרשויות

עקרון בסיסי של שיטת המשפט הישראלית הינו עקרון הפרדת הרשויות. על פי עקרון זה תעסוק הכנסת בחקיקה, בתי המשפט יעסקו בשפיטה, ואילו הממשלה במנהל ובביצוע.

בפועל קיימות סטיות רבות מעקרון זה. הסטייה העיקרית הינה סמכות החקיקה הנרחבת, וסמכויות השיפוט המנהלי הניתנות לרשות המבצעת. סטייה נוספת הינה סמכויות שפיטה הניתנות לכנסת.

בשנים האחרונות התפתחה גישה הנקראת אקטיביזם שיפוטי, אשר בין התומכים והמפתחים העיקריים שלה מצוי נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק. על פי גישה זו אל לו לבית המשפט להימנע מלהתערב בעניינים המובאים לפתחו בכל תחום שהוא, ולהגביל את פסיקותיו לתחום צר של הכרעות משפטיות פורמליות. על פי התומכים בגישה לבית המשפט העליון תפקיד חשוב בעיצוב פני החברה הישראלית, ועליו להתערב, להשפיע ולהכריע בכל סוגיה המובאת בפניו, גם אם זו נוגעת לעניינים פוליטיים, או לענייני דת ומדינה. ישנם רבים המתנגדים לגישה זו, ורואים בה הפרה בוטה של עקרון הפרדת הרשויות, וחדירה של בית המשפט לתחומים שאין לו ההכשרה או ההסמכה לעסוק בהם.

[עריכה] המשפט ביהודה שומרון, ורצועת עזה

בשנת 1967 כבשה ישראל את חצי האי סיני, את רמת הגולן, את רצועת עזה ואת יהודה ושומרון. עוד בשנת 1967 החילה הכנסת בתיקון לפקודת סדרי השלטון והמשפט, ובצו, את המשפט הישראלי על מזרח ירושלים. בשנת 1981 הוחזר חצי האי סיני למצרים ובמקביל, בחוק, הוחל המשפט הישראלי על רמת הגולן.

ביהודה ושומרון וברצועת עזה מעולם לא הוחל המשפט הישראלי, ונותר בתוקף הדין שחל בהם בעת שנכבשו על ידי ישראל בשנת 1967.

מבחינת הסדרת הפעילות המנהלית, הצבאית והשלטונית הישראלית בשטחים, חלו דיני המשפט הבינלאומי העוסקים ב"תפיסה לוחמתית". מכוח דינים אלו חוקק הממשל הצבאי ביהודה שומרון ועזה חקיקה ביטחונית שעסקה בפעילותו ובפעילות רשויות ישראליות אחרות בתחומי יהודה שומרון ועזה, וכן חקיקה אזרחית (על פי היתר שניתן למעצמה הכובשת על פי אמנת האג לענייני הלוחמה ביבשה) שהנהיגה הסדרים, השונים מן הדין הירדני החל, בתחומים אזרחיים רבים כגון ביטוח רכב, או תמרורי תנועה.

במקביל לבתי המשפט המקומיים שפעלו באזורים אלו, והמשיכו בפעולתם, קמה מערכת של בתי משפט צבאיים שדנו את התושבים על עבירות ביטחוניות.

כאשר החלה התיישבות של אזרחים ישראלים רבים בשטחי יהודה ושומרון וברצועת עזה הייתה הכנסת פעילה בחקיקה שמטרתה להחיל את החוק הישראלי מבחינה פרסונלית על ישראלים הגרים בתחומי יהודה, שומרון וחבל עזה. כך חוקקה הכנסת שורה ארוכה של חוקים החלים לכאורה ביהודה שומרון ועזה, אך למעשה תחולתם אינה מתיימרת להסדיר הסדר החל על כל תושבי האזורים, כי אם על האזרחים הישראלים לבדם. כך נוצרה מערכת דינים שונה ונפרדת החלה לגבי תושבי האזור שהינם בעלי אזרחות ישראלית (המכונים "מתנחלים") ואלו שהינם תושביו ואינם בעלי אזרחות ישראלית (פלסטינים).

הסכם אוסלו והתהליכים ההיסטוריים שהתחילו בשנת 1993 בנוגע למעמדם של יהודה שומרון ועזה, הביאו לשינוי חשוב. הסכמי הביניים בין ישראל והפלסטינים הקימו את הרשות הפלסטינית בשורת הסכמים (הסכם אוסלו ב1993, הסכם קהיר ב־1994 והסכם וושינגטון ב־1995 אשר קיבלו עיגון בחוק הכנסת "חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה" נמסרו לרשות הפלסטינית סמכויות חקיקה ושיפוט בחלק גדול מן השטח, פרט לשטח שהוגדר כ"שטח C", בו נותרה על כנה מערכת דיני "התפיסה הלוחמתית".

נראה כי גם לאחר קריסת ההבחנה הביטחונית בין "שטח A", "שטח B" ו"שטח C" בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה, לא חל שינוי במעמדם החוקי של ההסכמים, וכי מקום שבו ניתנה לרשות הפלסטינית סמכות שיפוט וחקיקה, זו נשמרה גם עם שובו של צה"ל לשטחים אלו.

[עריכה] לקריאה נוספת

• משפטים י"ט, תש"ן: אוסף מאמרים על התפתחותם של תחומי המשפט השונים בישראל בארבעים שנותיה הראשונות: דיני חברות, דיני עבודה, דיני מסים, דיני משפחה ועוד.

ערך מומלץ