בשורות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| נצרות | |
 |
|
| פורטל נצרות | |
| מושגים בנצרות | |
| התאולוגיה הנוצרית | כתבי הקודש הנוצריים |
| הקרדו השילוש הקדוש החטא הקדמון צליבת, תחיית ועליית ישו הביאה השנייה שבעת החטאים |
הברית הישנה הברית החדשה הבשורות חזון יוחנן |
| הפולחן הנוצרי | אישים מרכזיים |
| הסקרמנטים טבילה · וידוי סעודת האדון צלב · איקונין |
ישו · יוחנן המטביל השליחים · פאולוס אבות הנצרות · האפיפיור הקדושים הנוצריים |
| הזרמים בנצרות | ההיסטוריה של הנצרות |
| נצרות קתולית נצרות אורתודוכסית נצרות פרוטסטנטית המינים בנצרות |
ועידת ניקיאה פילוג הכנסייה הנוצרית מסעי הצלב הפילוג המערבי הרפורמציה |
| ראו גם | |
| מונותאיזם | נצרות ואנטישמיות | אדריכלות כנסיות | |
ספרי הבשורות (או האוונגליונים) מהווים את החלק המרכזי של הברית החדשה, ספר הקודש של הנצרות.
הבשורות מתארות את קורות חייו, מותו ותחייתו של ישו הנוצרי. האוונגליונים מיוחסים לארבעה מתלמידיו-שליחיו של ישו, ועל שמם הם נקראים:
- הבשורה על-פי מתי
- הבשורה על-פי מרקוס
- הבשורה על-פי לוקס
- הבשורה על-פי יוחנן
הסיפורים בשלוש הבשורות הראשונות דומים מאוד זה לזה, ולכן הן מכונות גם "הבשורות הסינופטיות", משום שבימי הביניים נהגו להעתיקן זו לצד זו, כדי שהקוראים יוכלו לתפוס את ההבדלים המועטים ביניהן במבט אחד. לעומת זאת בשורת יוחנן היא מעט מאוחרת יותר (בסביבות שנת 110 לספירה), ושונה במעט משלושת הבשורות הסינופטיות.
[עריכה] הוויכוח על ספרי הבשורה הסינופטיים
בעולם המחקר מתקיים ויכוח ער בנוגע לבשורה המוקדמת מכולם ומכאן, במשתמע, גם הסיפור המקורי והמוקדם מכולם. שילוב של ההשערות השונות, ובמיוחד השערת שני המקורות וההשערות המקובלות על רוברט ל. לינדזי ודוד פלוסר מאפשר להתוות את רצף היצירה הבא:
- מקור Q: אסופת ממרות עלומה, שככל הנראה שימשה בנפרד את כל הכותבים הסינופטיים, שנכתבה בזמן כלשהו לפני שנת 70 לספירה.
- לוקס המוקדם: גרסה מוקדמת, שהסתמכה על מקור Q ושונה במידת מה מהנוסח המוכר, שנכתבה בזמן כלשהו לפני שנת 70.
- הבשורה על פי מרקוס: שנכתבה אחרי חורבן בית המקדש השני, ככל הנראה בשנות השמונים של המאה הראשונה לכל המוקדם.
- לוקס המאוחר: הגרסה המוכרת לנו או בדומה לכך, שהסתמכה על הגרסה המוקדמת ומרקוס ומשלבת מסורות כריסטולוגיות מאוחרות יותר, ונכתבה לקראת סוף המאה הראשונה.
- הבשורה על פי מתי: מסתמכת על מרקוס ועל מקור Q, וככל הנראה נכתבה מאוחר יותר, לקראת סוף המאה הראשונה.
- הבשורה על פי יוחנן: הרוויה בתכנים מאוחרים ואגנוסטיים, שנכתבה על ידי יוחנן בתחילת המאה השנייה.
[עריכה] בשורות שאינן נכללות בברית החדשה
ארבע הבשורות שהוכנסו לברית החדשה בעת שנחתמה בסוף המאה ה-2 נבחרו מבין מספר עשרות בשורות שהיו קיימות. הבשורות שלא נכללו בברית החדשה מכונות "בשורות אפוקריפיות" ("בשורות גנוזות", apocryphas ביוונית - "גניזה"). רוב הכנסיות הנוצריות רואות בבשורות האפוקריפיות כתבים מפוקפקים ואף שקריים, ובחלק מלשונות אירופה קיבלה המילה "אפוקריפי" את המשמעות "מפוקפק" או "שקרי" גם בהקשרים לא-דתיים. חלק גדול מהבשורות שלא עברו את תהליך הקנוניזציה אבדו, ואפילו שמותיהן אינו ידוע כיום. החל מסוף המאה ה-19 נתגלו חלק מבשורות אלו:
- הבשורה על פי מריה: עותק מבשורה זו, בן המאה ה-2 או המאה ה-3, המיוחסת למריה מגדלנה, התגלה בסוף המאה ה-19. חלק ניכר מבשורה זו מכיל דיאלוג בו שליחים מבקשים הנחיות ממריה מגדלנה ומקבלים אותן.
- הבשורה על פי פטרוס: עותק מהבשורה שנוצר במאה ה-8 ואשר נשמר בקברו של נזיר מצרי התגלה בשנת 1886 בידי הארכיאולוג אורבין בוריאנט (Bouriant). בשורה זו חוברה, כפי הנראה, באמצע המאה ה-2, ולא נכנסה לקנון משום שנחשבה כדברי כפירה, וזאת מכמה סיבות הקשורות בתיאור השבוע האחרון בחייו של ישו. בבשורה זו נטען כי לאחר קימתו לתחייה גופו של ישו רק נראה היה כגוף ממשי, ולא היה באמת כזה. טענה זו סותרת את עיקרי הדת הנוצרית הקובעת כי תחייתו של ישו הייתה גשמית. החוקרים תמימי דעים למדי כי לא פטרוס עצמו חיבר את הבשורה, על אף התייחסויות בגוף ראשון שנועדו ליצור רושם זה.
- הבשורה על פי יהודה איש קריות: עותק בן המאה ה-2 מבשורה זו נתגלה בשנות ה-70 של המאה ה-20 במערה במדבר אל-מיניא שבמצרים, ופורסם ברבים ב- 2006. תוכנה של הבשורה סותר את הכתוב ביתר הבשורות בברית החדשה בנוגע למעורבותו של יהודה איש-קריות בהסגרתו של ישו לרומאים בכך שהבשורה, בניגוד לאחרות, מספרת שישו הורה על יהודה איש קריות להסגיר אותו לרומאים ובכך מטהרת את יהודה איש קריות מהתדמית השלילית שדבקה בו, המתארת אותו כסמל הבוגדנות.
