אלברט שפר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ברתולד קונרד הרמן אלברט שְפֵּר (גרמנית: Albert Speer, להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה) , 19 במרץ 1905 - 1 בספטמבר 1981) פושע מלחמה נאצי, מראשי משטרו של אדולף היטלר בגרמניה הנאצית. שפר היה אדריכלו האישי של אדולף היטלר ובין השניים התפתחה ידידות. בשנת 1942 מונה שפר לשר החימוש בממשלתו של היטלר, ובתפקיד זה הצליח לספק חימוש לוורמאכט השוקע, על אף תנאים קשים ביותר, כהפצצות אוויריות בלתי פוסקות של בעלות הברית, תוך שהוא נשען על מנגנון אדיר של עובדי כפייה. על פעולותיו אלו נדון במשפטי נירנברג לעשרים שנות מאסר. לאחר שחרורו פירסם ביוגרפיה מצליחה.

אישיותו של שפר הינה בעלת עניין להיסטוריונים בשל העובדה כי שפר מסמל את הטכנוקרט המדעי, אדם אשר הינו שותף פעיל למעשי זוועה נוראים, אך אינו מתייחס אל הצד המוסרי אלא מסתכל על המערכת בה הוא נמצא בצורה "טכנית" ו"א-פוליטית" כביכול. מחקרים מן התקופה האחרונה מראים כי דימוי זה הינו שגוי, וכי שפר היה שותף בידיעה מלאה לכל פשעי המשטר אותו שירת, כולל השואה.

אלברט שפר בעת שעמד לדין כפושע מלחמה במשפטי נירנברג

[עריכה] חייו המוקדמים

שפר נולד בעיר מנהיים בגרמניה למשפחה מן המעמד הבינוני. אביו וסבו היו אדריכלים ושפר הלך בעקבותיהם. הוא החל לומד ארכיטקטורה במכון הטכנולוגי של קרלסרוהה. בחירתו באוניברסיטה זו דווקא, ולא במוסדות יוקרתיים יותר, נבעה מהתרוששות משפחתו באינפלציה בשנת 1923. כאשר השתפר המצב הכלכלי בשנת 1924 עבר שפר ללמוד במכון הטכנולוגי של מינכן ובשנת 1925 עבר למוסד הטכנולוגי בברלין. שם פגש באדריכל היינריך טסאנוב, אשר היה לו למורה דרך ולאב רוחני בתחילת דרכו. לאחר סיום הבחינות בשנת 1927 קיבל משרה כעוזר הוראה לטסאנוב.

בשנת 1930 נכח שפר במפגן של המפלגה הנאצית באולם בירה בברלין. שפר טען להיותו א-פוליטי כאיש צעיר, אך בכל אופן הגיע אל המפגן. לטענתו, בניגוד לציפיותיו המוקדמות, ראה את אדולף היטלר כשהוא לובש חליפה כחולה, ולא מדי מפלגה חומים. שפר התרשם מהיטלר עמוקות, והצטרף כחבר במפלגה. הימים היו ימי הדמדומים של רפובליקת ויימאר אשר נלחמה על חייה כנגד הקיצונים מימין ומשמאל. על אף טענותיו של שפר להיותו טכנוקרט א-פוליטי, ישנה משמעות רבה להצטרפותו למפלגה הנאצית למעלה משנתיים לפני עלייתה לשלטון.

בשנת 1931 נישא שפר למרגריטה וובר, אשר הייתה לאם ילדיו.

עבודתו הראשונה המשמעותית של שפר במסגרת המפלגה הגיעה בשנת 1932 כאשר קארל האנקה, בעל תפקיד במטה המפלגה בברלין, אשר היה ידידו של שפר, והשתמש בשירותיו כאדריכל באופן פרטי על מנת לשפץ את הווילה שלו בברלין, הזמין אותו לשפץ את מטה המפלגה האזורי בברלין, ולאחר מכן לשפץ את משרד התעמולה, בראשו עמד יוזף גבלס. גבלס התרשם מעבודתו של האדריכל הצעיר, והמליץ להיטלר על שירותיו. היטלר נעזר באדריכל פאול לודוויג טרוסט לשיפוץ משרד הקאנצלר בברלין. היטלר מינה את שפר לסייע לטרוסט. תרומתו החשובה של שפר לפרויקט הייתה הוספת מרפסת, ממנה יכול היטלר לעמוד ולנופף להמונים. היטלר, אשר ראה בעצמו מעין אדריכל, ותמיד סבר כי ייעודו האמיתי הוא האמנות, חיבב את האדריכל הצעיר שהחל להעסיק. שפר הפך לחבר בחוגו הפנימי של היטלר. הידידות בין השניים הייתה כה עזה, עד שלימים התבטא שפר במילים "אם היה להיטלר חבר, אני הוא האיש".

[עריכה] האדריכל הראשון של הרייך

טרוסט מת בשנת 1934 ושפר נבחר להחליפו כאדריכלה הראשי של המפלגה. אחת מעבודותיו הראשונות הייתה אולי הידועה ביותר, שדה הצפלין בנירנברג. השדה שימש כרקע למפגני מפלגה המוניים, הנראים בסרטיה של לני ריפנשטאהל. שדה הצפלין התבסס על תכנון ארכיטקטוני דורי עתיק לפי מקדש פרגמון באנטוליה, אך הוגדל לממדים בלתי סבירים, והיה בידו להכיל מאתים וארבעים אלף איש. במפגן המפלגה בשנת 1934 אותו הנציחה ריפנשטאהל בסרט התעמולה הידוע לשמצה "ניצחון הרצון", הקיף שפר את המבנה הענק במאה ושלושים זרקורים כנגד מטוסים, דבר שיצר אפקט שכונה "קתדרלה של קרח", אליה נכנסו פעילי המפלגה כשהם אוחזים בנסי המפלגה ובדגליה.

חזונו של היטלר לגבי נירנברג כלל הקמת מבנים נוספים, רבים מהם לא נבנו מעולם. כך למשל תוכנן איצטדיון שיכול להכיל ארבע מאות אלף בני אדם במסגרת "המשחקים האריים" שנועדו להחליף את המשחקים האולימפיים. כאשר תוכננו מבנים אלו המציא שפר את תיאורית "ערך החורבות" לפיה יש לתכנן את המבנה תוך מתן מחשבה מראש לשאלה איך ייראה לאחר תקופת "הרייך בן אלף השנים", כפי שנראים כיום מבנים מתקופת יוון ורומי העתיקה, כעדים לגדולת העבר. תורה זו אומצה בהתלהבות בידי היטלר. אף אחד מן המבנים שהצליח שפר לבנות (ורבים מהם נותרו בשלבי תכנון בלבד), לא שרד אף את מלוא תקופת שנים עשר השנים שהתקיים "הרייך השלישי".

בשנת 1937 תכנן שפר את הביתן הגרמני בתערוכה העולמית "Exposition Internationale des Arts et Techniques dans la Vie Moderne" שהתקיימה בפריז. עבודתו של שפר מוקמה בדיוק ממול לביתן של ברית המועצות ונועדה לייצג את חומת המגן של הנאציזם מפני הקומוניזם. מתכנני שני הביתנים זכו במדליית זהב.

הפרויקט הגדול שהטיל היטלר על שפר היה תכנונה מחדש של ברלין והפיכתה למטרופולין עולמית. פרט למבנים כאיצטדיון האולימפי (שנבנה עבור האולימפיאדה בשנת 1936 ותוכנן על ידי האדריכל ורנר מארץ, תכנן שפר אף את בניין הקאנצלריה החדש. בניין זה תוכנן מראש בממדי ענק, וכלל אולם ענק שנועד להיות גדול פי שניים מ"אולם המראות" המפורסם בארמון ורסאי. הבניין ניזוק חמורות במהלך הקרב על ברלין בשנת 1945 וסופו שפוצץ כליל בידי הכובשים הרוסים.

פרט לבניין ענק זה אף אחד מן הבניינים המתוכננים לא נבנה בפועל. ברלין נועדה להיבנות מחדש לאורך שדרה בת חמישה קילומטרים. בקצה הצפוני של השדרה נועד להיבנות "פולקסהאלה", אולם כינוסים ענק בעל כיפה, המבוסס על מבנה הבזיליקה של פטרוס הקדוש ברומא. כיפת האולם הייתה ענקית באופן בלתי ניתן ליישום כמעט, גובהה אמור היה להיות מאתיים מטר, והיקפה שלוש מאות מטר, פי שישה עשר מכיפת הבזיליקה של פטרוס הקדוש ששימשה לה כדוגמה. את הקצה הדרומי של השדרה אמור היה לעטר שער ענק, המבוסס על שער הניצחון בפריז. גובהו של השער אמור היה להיות מאה ועשרים מטר. בצדי השדרה אמורים היו להיות מוצבים תותחים שיילקחו שלל על ידי גרמניה בניצחונותיה בשדה הקרב.

אף אחת מן התוכניות הללו לא יצאה אל הפועל, שכן פתיחת מלחמת העולם השנייה דרשה את כוח האדם ואת חומרי הגלם שאמורים היו לשמש במפעל הענקים. המבנים, שתרשימים ודגמים מוקטנים שלהם נותרו עדיין, יוצרים רושם של בומבסטיות והגזמה, חסרי כל פרופורציה לעומת סביבתם, וללא כל ייעוד של ממש פרט להטלת אימה ומורא. הם מהווים דוגמה לאדריכלות מגוייסת אידאולוגית במירעה. חלק מהמבנים תוכננו על פי סקיצות שערך היטלר בעצמו, והם מהווים ראי שבו משתקף שגעון הגדלות של היטלר.

פן טראגי הקשור בתכניות אלו הוא כי התוכניות לבינויה מחדש של ברלין הובילו לתוכנית לפינוי היהודים מן האזורים המיועדים לבינוי. במסגרת תפקידו זה, כאחראי על בנייתה מחדש של ברלין, היה שפר אחראי, בשנים 1938 ו-1941, על פינוי יהודים מדירותיהם בברלין, כאשר הדירות שימשו לשיכון התושבים ה"ארים" שפונו מדירותיהם שנמצאו במקומות המיועדים לבינוי מחדש. תושביהם היהודים של הדירות פונו לגטאות בפולין והושמדו לאחר מכן.

[עריכה] שר החימוש

בשנת 1942 התרסק מטוסו של שר החימוש הגרמני פריץ טודט. היטלר מינה את שפר ליורשו של טודט בכל משרותיו. חיבתו האישית של היטלר לשפר והערכתו ליכולותיו הארגוניות והטכניות, העמידו את שפר מעל למהומה והריבים האישיים שליוו את המשטר הנאצי בכל הדרגים. שפר הועדף לתפקיד זה על אישים כהרמן גרינג אשר חפצו לספח את סמכויותיו של טודט לתחומי אחריותם.

אל מול אחריות חדשה זו ניסה שפר להתאים את המשק הגרמני למצב המלחמה, ולהביאו למצב דומה ליעילות בה ראה את משקי בעלות הברית. המשק היה נגוע בבעיות פוליטיות, וחוסר תיאום שנבע מאופייה של הדיקטטורה בה החליט היטלר על כל פעולה כרצונו, ובעלי תפקידים בכירים, לעיתים בעלי סמכויות חופפות או בלתי מוגדרות, נאבקו על תשומת ליבו, ועל מתן פרשנות לצוים שהוציא. שפר הצליח לגרום לריכוז כל הסמכויות הנוגעות לתעשייה לידיו, ולקיצוץ בביורוקרטיה הנאצית, והצליח בכך להכפיל פי ארבעה את ייצור החימוש בגרמניה, במהלך השנתיים וחצי הבאות, כאשר שיא הייצור היה דווקא כאשר סבלה גרמניה מהפצצות אוויריות בלתי פוסקות, אשר היו מרוכזות כנגד מרכזי תעשיית החימוש.

בשנים שבהן נחרבו הערים ומפעלי התעשייה של גרמניה בהפצצות בלתי פוסקות, הביא שפר להגברת ייצור התחמושת, תוך ניצול מרבי של הטכנולוגיה, ולפיתוחים כגון מטוסי סילון וטילים. שפר כבש לעצמו מקום חשוב בצמרת הנאצית, ולמעשה היה בין האנשים החזקים ביותר במדינה הנאצית בשנים אלו.

מכשול גדול בדרכו היה המדיניות שמנעה מנשים גרמניות לעבוד בתעשייה, בניגוד מוצהר למדיניות בעלות הברית, אשר עשו את מלוא השימוש בכוח האדם שלהם, ובמיוחד השתמשו בנשים בתעשייה בעת שהגברים היו בשדה הקרב. על מנת למלא חוסר זה הסתמך שפר על מליוני עובדי כפייה (גברים ונשים) אשר הובאו מהשטחים שנכבשו והועסקו בתנאים בלתי אנושיים.

במסגרת תפקידיו כאחראי הראשי על התעשייה הגרמנית ומשק המלחמה הגרמני, נראה כי שפר היה מודע לשואה. עובדה חשובה היא כי נכח בנאומו של היינריך הימלר בכנס בפוזן ב-1943, שבו דיבר הימלר בגלוי על השמדת היהודים, ושיבח את שפר על כי אינו נותן לצרכי החימוש להשפיע על צרכי ההשמדה.

לאחר קשר העשרים ביולי, בשנת 1944 בו זממו קציני צבא להרוג את היטלר באמצעות פצצה, נמצא שמו של שפר בין רשימת חברי ממשלתם העתידית. כפי הנראה נרשם שם שפר שלא בידיעתו. רק הערה "במידת האפשר" שנרשמה בכתב יד ליד שמו של שפר מנעה ממנו את גורלם האיום של הקושרים. למרות זאת, לפי עדותו הוא, זמם שפר בשלביה האחרונים של המלחמה להרוג את היטלר תוך שימוש בגז מרעיל שיחדיר בארובת הבונקר בו הסתגר היטלר, אך חזר בו מתוכניתו זו. רבים מייחסים טענה זו של שפר לניסיונותיו לחמוק מעונש המוות במשפטי נירנברג.

עד ליומו האחרון ראה היטלר בשפר ידיד ונאמן. עם זאת אמון זה התערער כאשר כתב שפר תזכיר שכותרתו "המלחמה אבודה". היטלר שאף להלחם עד הסוף המר, והוציא פקודה שנקראה "אדמה חרוכה" לפיה מכל שטח אותו מפנים חיילי גרמניה, כולל שטחים בגרמניה גופא, ייהרסו כל מפעלי התעשייה והחקלאות. המטרה הייתה למנוע אפשרות של קיום אנושי בשטחים שיפונו. שפר ראה בפקודה זו אסון, ופעל לסיכולה.

בימיו האחרונים של היטלר בברלין, בעוד הקרב על ברלין מתחולל, וההגעה לברלין הייתה כרוכה בסכנה, כאשר היציאה ממנה כמעט בלתי אפשרית, טרח שפר והגיע אל הבונקר של היטלר, והיה אחד האחרונים שפגשו את הרודן בעודו בחיים. שפר הביע באזני היטלר את התנגדותו לפקודת האדמה החרוכה, אך הביע את הערכתו והערצתו לרודן. בשיחה זו מסר שפר כי היטלר הגיע לידי דמעות. אך בסופו של דבר יצא שפר מברלין, ונפרד מידידו היטלר. היטלר החליט להדיר אותו מהקבינט החדש שיקום לאחר מותו, שאותו מינה בצוואתו הפוליטית שהוכתבה למזכירותיו בבונקר טרם התאבד. אך שלא כאחרים שמהם סר חסדו, לא הורה על מעצרו או הוצאתו להורג. שפר נועד להיות מוחלף על ידי קארל אוטו סאור, הכפוף לו במשרדו.

שפר שימש עוד כמה ימים לאחר מותו של היטלר בתפקיד שר בממשלה הזמנית שהקים יורשו של היטלר האדמירל קרל דניץ בפלנסבורג, ולאחר מכן נעצר והועמד למשפט כפושע מלחמה.

[עריכה] לאחר המלחמה

כנגד שפר הוגש כתב אישום במשפטי נירנברג, על חלקו בפשעי המשטר הנאצי כנגד האנושות, ובמיוחד על חלקו בניצול עבודת הכפייה. שפר טען כי לא היה מעורב בארגון עבודת הכפייה, והטיל את האחריות לכך על חברו לקבינט פריץ זאוקל. במהלך המשפט טען שפר כי הוא אשם בפשעים בהם הואשם, כי על אף שלא ידע על מעשי ההשמדה ההמוניים, לרבות השמדת היהודים, ועל השואה, ולא היה אחראי לתנאים בהם היו מועסקים עובדי הכפייה, הרי שכחבר בקבינט של היטלר יש לו אחריות, למרות טיבו הטוטאליטרי של המשטר שדרש ציות עיוור. עמדה זו הביאה לכך ששפר התחמק מעונש המוות, ונידון לעשרים שנות מאסר, אותן ריצה עד תומן בכלא שפנדאו. פריץ זאוקל, עליו הטיל שפר את האחריות לתנאים בהם הועסקו עובדי הכפייה, נדון למוות והוצא להורג.

במהלך המשפט הציג התובע תמונה בה נראה שפר במהלך ביקור במחנה הריכוז מאוטהאוזן, כשהוא מוקף בעצירים מזי רעב. לטענת התביעה היוותה תמונה זו הוכחה לכך ששפר היה מודע הייטב לזוועות השואה. שפר טען כי קיבל "סיור אח"מ" במחנה, שלא כלל את הזוועות שהוסתרו מפניו.

בראיונות שניתנו לאחר שחרורו מן הכלא, כמו גם בזכרונותיו, אימץ שפר גירסה לפיה לא היה מודע לזוועות הנאצים. כך, למשל, סיפר כי אחד מידידיו, קארל האנקה אשר שימש כגאולייטר (מושל מחוז) של שלזיה תחתית, סיפר לו על מחנה ההשמדה אושוויץ שהוקם בסמוך לתחום שלטונו, והזהיר אותו כי יימנע מלבקר במקום. מסמכים שנתגלו לאחרונה מראים כי בשנת 1943 היה לשפר חלק בתכנון הרחבת מחנה ההשמדה אושוויץ, והתאמתו לתפקידו כמחנה השמדה.

שפר טען כי לא ידע על השואה בעת התרחשותה, ולא היה לו בה כל חלק באופן ישיר (אם כי עמדתו היא כי לחברי הממשל הנאצי קיימת אחריות קולקטיבית למעשים). אין ספק כי היה מודע הייטב לתנאים האיומים של עובדי הכפייה שתחת שלטונו. מחקרים היסטוריים ועדויות נוספות (לרבות אלו שגילו את יומני העבודה מן השנים 1938 - 1940 בהם תועד חלקו בגירוש היהודים מברלין, ואת עובדת נוכחותו בנאומו של הימלר בפוזן, בו דיבר הימלר בגלוי על השואה), כמו גם עדויות שנחשפו בשנים האחרונות, מראים כי לא היה הטכנוקרט הא-פוליטי העיוור לתוצאות מעשיו כפי שטען, וכי ידע הרבה יותר ממה שטען לאחר מכן בנסיונות להציל את עצמו.

נראה כי בגרמניה שלאחר המלחמה היה שפר לסמל של אנשים שהיו מעורבים במשטר הנאצי, אך כשפר, נוח היה להם לטעון כי לא היה להם חלק ישיר בצדדיו האפלים יותר של המשטר. הבמאי היינריך ברלר מתאר מצב זה במילים "שפר נתן פתחון פה לאנשים שיכלו לאמר - 'האמינו לי, לא ידעתי דבר על השואה'. ראו את שפר, ידידו של הפיהרר, שאף הוא לא ידע על כך דבר'".

[עריכה] בכלא

שפר תיעד את שהותו בת עשרים השנה בכלא שפנדאו ביומן מפורט, אשר יצא לאור תחת השם "יומני שפנדאו". שפר היה אחד משבעה אסירים, ראשי המשטר הנאצי, שהוחזקו בכלא. שפר הצליח ליצור קשר חשאי עם העולם החיצון, מכיוון שרכש את חיבת הסגל ואת אמונו. הוא הצליח לכתוב מכתבים רבים למשפחתו, על אף ההגבלות, ואף לנצל את זמנו בקריאה מרובה, בגינון, ובכתיבת זכרונותיו.

[עריכה] לאחר שחרורו

שחרורו של שפר מן הכלא בשנת 1966 היה אירוע בקנה מידה עולמי. לאחר מכן פירסם מספר ספרים אוטוביוגרפיים (אשר החשוב ביניהם יצא לאור בעברית תחת השם "בתוככי הרייך השלישי" בהוצאת "בוסתן"). בזכרונות אלו הוא מגן על מעשיו, ומסביר כי על אף ששימש בתפקיד משמעותי ונתן להיטלר את הכלים הטכנולוגיים להמשיך במעשיו, תוך כדי הסכמה עם האידאולוגיה הנאצית ועם מהות המשטר, הרי שהיה ונותר אדם הגון מבחינה אישית וכמובן שלא ידע על פשעי המלחמה.

בפרקים האחרונים בספרו זה, שכתב בעת מאסרו, הוא מתאר את המטרה שאותה זיהה תוך כדי משפטי נירנברג: הסלת האשמה על מנהיגי המשטר הטוטליטרי הנאצי (וביניהם הוא עצמו), תוך כדי הקהיית תחושת האשם של העם הגרמני בכללותו. שפר מציג בספרו את התיזה כי פשעי הזוועה היו תוצאה של השלטון האוטוריטארי, אשר השתמש באמצעים טכנולוגיים חדישים, כמוהם לא נודעו עד אז, שאיפשרו מחד שליטה מוחלטת בכל אדם ושיעבוד "שמונים מליון בני אדם לרצונו של יחיד", ומאידך "שמירה מפליגה על סודיותם של מעשי פשע שבוצעו בפקודת המשטר".

שפר לוקח על עצמו את האשמה למעשי הזוועה, להם נחשף לטענתו בנירנברג, עת הוצגו בפניו "אסמכתות ועדויות מזעזעות, שהוכיחו בעליל כי הפשעים המחרידים שבהם הואשמנו אכן בוצעו הלכה למעשה... תיאורים על רצח המונים מתוחכם והתעללות בהמית". וזאת בשל היותו חלק מן ההנהגה הנושאת באחריות קולקטיבית.

עמדה זו יצרה לו תדמית חיובית, והוא הפך למרצה מבוקש, ובילה את שנות חייו האחרונות ברווחה יחסית, ונפטר בבית מלון בלונדון בזרועות פילגש אנגליה, בשנת 1981.

סידרת ראיונות שביצע שפר בימי חייו עם הביוגרפית גיטה סרני הבשילו לכלל ביוגרפיה ביקורתית שיצאה לאור בשנת 1995 הקרוי "אלברט שפר ומאבקו באמת". סרני טוענת כי שפר היה אדיש לבעיית היהודים, וכי לאחר המלחמה הייתה השואה ומוראותיה בבחינת נטל מוסרי כבד על שפר. ביוגרפים אחרים מן השנים האחרונות כדן ון דר ואט כותב הספר "הנאצי הטוב", טוענים כי שפר היה שותף מלא לכל פשעי המשטר, וכי תדמיתו הינה הונאה שנועדה להצילו מעונש המוות, ולספק לו חיים מכובדים לאחר שחרורו מן הכלא.

התדמית שיצר שפר לעצמו עם שחרורו מהכלא היא של אדם הגון אשר בשל עצימת עיניים מוסרית לקח חלק במנגנון שהביא לפשעי המלחמה האיומים, תוך התלהבות מן האפשרויות שפותח השילוב של התפתחויות טכנולוגיות, והשליטה המוחלטת של המדינה הטוטאליטרית. נראה כי אף תדמית זו, שגם בעיון בה יש לקח מוסרי והיסטורי משמעותי, אינה נכונה, ושפר היה נאצי נאמן לדרכו של ידידו היטלר, ושותף פעיל בהשמדת היהודים.

בנו, הקרוי אף הוא אלברט שפר, המשיך בדרכו המקצועית, והינו אדריכל מצליח בעל שם עולמי.

בתו, הילדה שראם, אשר כונתה בידי הביוגרפית של שפר, "האדם המוסרי ביותר שהכרתי מעודי", זכתה ב-2005 בפרס הסובלנות על שם משה מנדלסון. בכספי ירושה מאביה ייסדה קרן לסיוע לנשים יהודיות והיא פעילה בהעלאת זכר העבר הנאצי בגרמניה. בהתכתבויות שניהלה בילדותה עם אביה הכלוא ועסקו ברגש האשמה הוא טען בפניה שלא ידע על פשעי המשטר הנאצי. לימים אמרה שלגבי יחוסה המשפחתי, אין היא חשה אשמה, "אלא בושה" [1]