מאוטהאוזן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מאוטהאוזן היה שמו של מחנה ריכוז (גרמנית: Konzentrationslager או בקיצור KL או KZ) באוסטריה שהוקם ב-1938. מחנה זה היה מחנה גדול וכלל מספר מחנות קטנים. המחנה שימש עד 1941 כמחנה ריכוז של מתנגדי השלטון הנאצי והיו בו באופן יחסי מעט יהודים. החל מ-1941 עד 1944 השתנתה מגמת המחנה והחלו להביא יהודים למחנה זה בעיקר מצ'כיה והולנד. משנת 1944 עד שחרור המחנה הובאו גם יהודים מאושוויץ ומברגן בלזן סה"כ נספו במאוטהאוזן כ-38,000 יהודים. מאוטהאוזן שוחררה על ידי צבא ארצות הברית בחודש מאי 1945. המחנה נבנה על ידי קומוניסטים ספרדים שהוגלו למקום על ידי פרנקו, שליטה של ספרד. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הסגיר פרנקו לשלטונות הרייך ה-3 של היטלר את אסיריו הקומוניסטים ואת המחותיהם.

המלחין היווני מיקיס תיאודורקיס כתב יצירה מוזיקלית בשם "בלדת מאוטהאוזן", העוסקת בחיי היום יום של האסירים במחנה.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 מחנה הריכוז מאוטהאוזן 1.2 מחנות הריכוז גוזן 1.3 מערכת המחנות של מאוטהאוזן-גוזן 1.4 מאוטהאוזן-גוזן כיוזמה עסקית 1.5 השמדה דרך עבודה 2 אסירים 2.1 נשים וילדים במאוטהאוזן-גוזן 2.2 הטיפול באסירים 2.3 מספר המתים 3 שחרור וזכרון לאחר המלחמה 4 הערות שוליים

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] מחנה הריכוז מאוטהאוזן

ב-8 באוגוסט 1938 אסירים ממחנה הריכוז דכאו נשלחו לעיירה מאוטהאוזן מדרום ללינץ באוסטריה, על גדות הדנובה, כדי להתחיל בבניית מחנה חדש. המקום נבחר עקב קירבתו למרכז התחבורה של לינץ, אך גם משום שהאזור היה מאוכלס בדלילות^[1]. על אף שכבר מתחילת קיומו נשלט המחנה על ידי גרמניה הוא הוקם בידי חברה פרטית כיוזמה כלכלית. חברת DEST (קיצור של Deutsche Erd- und Steinwerke GmbH) החזיקה בבעלותה את מחצבת ויינר-גרבן ששכנה במאוטהאוזן ובסביבה. החברה שבראשה עמד אוסאולד פוהל, שהיה גם בכיר ב-SS, הביאה את המחצבה מהעיר וינה והחלה בבניית מחנה מאוטהאוזן. שנה לאחר מכן ניהלה החברה את בנייתו של המחנה הראשון בגוזן. הגרניט שנחצבה שימשה קודם לכן לריצוף בוינה אולם הרשויות הנאציות שוו לעצמם שיקום של ערים גרמניות גדולות בהתאם לתוכניותיו של אלברט שפר ואדריכלים אחרים של האדריכלות הנאצית^[2], שדרשו כמות רבה של גרניט.

הכסף שנדרש להקמה של מחנה מאוטהאוזן הושג ממגוון מקורות, בהם הלוואות מסחריות מדרזנר בנק ואסקומטה בנק שבסיסו בפראג, מקרן רינהרדט (כלומר מכסף שנגנב מאסירי מחנות הריכוז עצמם) ומהצלב האדום הגרמני^[1][3].

מאוטהאוזן שירת בתחילה כמחנה אסירים מנוהל בקפדנות לפושעים, זונות ולקטגוריות אחרות של "עבריני חוק". ב-8 במאי 1939 הפך המחנה למחנה עבודה ששימש בעיקר למאסר אסירים פוליטים^[4].

[עריכה] מחנות הריכוז גוזן

בסוף 1939 מחנה מאוטהאוזן, עם מחצבת הגרניט ויינר-גרבן שלו, היו כבר מלאים יתר על המידה באסירים. המספר עלה מ-1,080 בסוף 1938 ליותר מ-3,000 שנה לאחר מכן. בערך בזמן זה החלה בנייתו של מחנה חדש בגוזן, כ-4.5 ק"מ משם. המחנה החדש (שמאוחר יותר נקרא גוזן I) הושלם במאי 1940. האסירים הראשונים הושמו בשתי הבקתות הראשונות ב-17 באפריל 1940 בעוד שהמשלוח הראשון של אסירים - בעיקר ממחנות דכאו וזקסנהאוזן - הגיע ב-25 במאי אותה שנה^[1].

כמחנה מאוטהאוזן שלידו, מחנה גוזן השתמש גם הוא באסיריו כעובדי כפייה במחצבות גרניט, אך הם השכירו אותם גם לעסקים מקומיים שונים. באוקטובר 1941, מספר בקתות הופרדו ממחנה החוץ של גוזן באמצעות תיל דוקרני והפכו למחנה עבודה נפרד של שבויי מלחמה (בגרמנית: Kriegsgefangenenarbeitslager). המחנה כלל מספר גדול של שבויי מלחמה שהוחזקו במאסר, בעיקר קצינים סובייטים. ב-1942 קיבולת הייצור של מאוטהאוזן וגוזן הגיעה לשיאה. גוזן הורחב כך שהכיל מחסן מרכזי של ה-SS, שם מגוון סחורות שנגנבו מהשטחים הכבושים סודרו ונשלחו לגרמניה. לעסקים ולמחצבות מקומיות היה צורך מתמיד במקור חדש של כוח עבודה כשיותר ויותר גרמנים גויסו לורמאכט.

במרץ 1944 מחסן ה-SS לשעבר הפך למחנה חוץ חדש שנקרא גוזן II. עד תום המלחמה שימש המחסן כמחנה ריכוז מאולתר. המחנה כלל כ-12,000 עד 17,000 אסירים אשר היו נטולים אף אמצעים בסיסיים ביותר^[5]. בדצמבר 1944 חלק נוסף של גוזן נפתח. כאן, חלקים של תשתית מפעל הפכו למחנה חוץ שלישי של גוזן - גוזן III^[5]. הגדילה של מחנות החוץ לא הייתה יכולה להשיג את המספר העולה של אסירים, וזה הוביל לצפיפות יתר בבקתות בכל מחנות החוץ של מאוטהאוזן-גוזן. מסוף 1940 עד 1944 מספר האסירים לכל מיטה עלה מ-2 ל-4.^[5]

[עריכה] מערכת המחנות של מאוטהאוזן-גוזן

עם העלייה המתמדת בייצור בכל מחנות החוץ של מאוטהאוזן-גוזן, גדל גם מספר העצורים ומספר מחנות החוץ עצמם. על אף שבתחילה מחנות מאוטהאוזן וגוזן שירתו בעיקר מחצבות מקומיות, מ-1942 ואילך הם התחילו להיכלל במכונת המלחמה הגרמנית. כדי לאכסן את מספר עובדי הכפייה שגדל כל הזמן, מחנות חוץ (בגרמנית: Außenlager) נוספים של מאוטהאוזן החלו להיבנות בכל חלקי אוסטריה. בסוף המלחמה כללה הרשימה 101 מחנות (בהם 49 מחנות חוץ גדולים^[6]) שכיסו את רוב אוסטריה המודרנית, ממיטרסיל שמדרום לזלצבורג לשבכאט שממזרח לוינה ומפאסאו שלפני המלחמה הייתה על הגבול האוסטרי-גרמני ועד ללויבל פס על הגבול עם יוגוסלביה. מחנות החוץ חולקו למספר קטגוריות, בהסתמך על שימושם העיקרי: Produktionslager לעובדי מפעל, Baulager לבנייה, Aufräumlager לניקוי אבנים בערים של בעלות הברית שהופצצו, ו-Kleinlager (מחנות קטנים) שם עבדו האסירים במיוחד עבור ה-SS.

[עריכה] מאוטהאוזן-גוזן כיוזמה עסקית

התוצרת של מאוטהאוזן-גוזן עלתה על זו של כל אחד מחמשת מרכזי עבודת הכפייה הגדולים האחרים, בהם: אושוויץ-בירקנאו, פלוסנבורג, גרוס-רוזן, מרבורג ונציולר-שטורטהוף במונחים של מכסת תפוקה והכנסות^[7]. רשימת החברות שהשתמשו בעבודת כפייה ממערכת מחנות מאוטהאוזן-גוזן הייתה ארוכה, וכללה הן תאגידים לאומיים והן קהילות ועסקים מקומיים קטנים. חלקים מהמחצבות הפכו למפעלי הרכבה של אקדחי מאוזר. ב-1943 מפעל תת קרקעי עבור חברת שטייר דיימלר פוך נבנה בגוזן. מפעל דומה ליצרנית המטוסים מסרשמיט נפתח קרוב לכפר סנקט גאורגן. בסך הכל, 45 חברות נטלו חלק בעשיית מחנה הריכוז מאוטהאוזן-גוזן לאחד ממחנות הריכוז הרווחיים ביותר של גרמניה הנאצית, עם רווחים של יותר מ-11,000,000 רייכסמארק ב-1944 לבד. בין החברות^[7]:

מספר האסירים במחנות החוץ סוף 1944 – תחילת 1945 [1][8]
גוזן (I, II ו-III ביחד)	26,311
אבנזה	18,437
גונסקירכן	15,000
מלק	10,314
לינץ	6,690
אמשטטן	2,966
ביינר-נאודורף	2,954
שבכאט	2,568
שטיר-מניכהולץ	1,971
שלייר-רדל-זיפף	1,488

• DEST
• Accumulatoren-Fabrik AFA (יצרן מערכות עבור הצוללות הגרמניות)
• Bayer (היצרן הגרמני המרכזי של תרופות)
• Deutsche Bergwerks- und Hüttenbau
• Eisenwerke Oberdonau שבסיסה בלינץ (ספק פלדה חשוב במהלך מלחמת העולם השנייה לטנקי הפנצר הגרמניים)
• Flugmotorenwerke Ostmark (יצרן מנועי מטוסים)
• Otto Eberhard Patronenfabrik (מפעל תחמושת)
• Heinkel ומסרשמיט (מפעלי מטוסים, כמו גם מפעל מרכב של טיל V-2)
• Hofherr und Schrenz
• Österreichische Sauerwerks (יצרן נשק)
• Rax-Werke (מכונות וטילי V-2)
• תאגיד שטייר דיימלר פוך (נשק וכלי רכב)
• Universale Hoch und Tiefbau (הקמת מנהרות בלויבל פס)

האסירים גם "הושכרו החוצה" כעובדי כפייה, ונוצלו בדרכים שונות, כגון עבודה בחוות מקומיות, בהקמת דרכים, לחיזוק ותיקון גדות הדנובה והקמת אזורי מגורים גדולים בסנקט גאורגן ובעבודות כפייה באתרי חפירות ארכאולוגיים בשפילברג.

כשמבצע ההפצצות האסטרטגיות של בעלות הברית החל לפגוע בתעשיית המלחמה הגרמנית, החליטו מתכננים גרמנים להעביר את הייצור למתקנים תת קרקעיים שיהיו מוגנים מפני הפצצות האוויר של בעלות הברית. בגוזן I, הוטל על האסירים להקים מספר מנהרות גדולות מתתת לגבעות שהקיפו את המחנה. בסוף המלחמה חפרו האסירים 29,400 מטר רבוע לצורך מפעל נשק קטן. לאחר 1944 מנהרות דומות הוקמו גם כן תחת הכפר סנקט גאורגן על ידי אסירים ממחנה החוץ גוזן II. הם חפרו כ-50,000 מטר רבוע כך שחברת מסרשמיט תוכל להקים מפעל הרכבה לייצור מטוסי מסרשמיט Me 262 וטילי V-2. בנוסף למטוסים שירתו 7,000 מטרים רבועיים של מנהרות גוזן II כמפעלים לחומרי מלחמה שונים^[9]. בסוף 1944 בסביבות 11,000 מאסירי גוזן I וגוזן II עבדו במתקנים תת קרקעיים. 6,500 נוספים עבדו על הרחבת הרשת התת קרקעית של מנהרות ואולמות. ב-1945 העבודות של Me 262 הושלמו כבר והגרמנים יכולים היו להרכיב 1,250 מטוסים בחודש. היה זה מפעל המטוסים השני בגודלו בגרמניה אחרי מחנה הריכוז מיטלבאו-דורה שהיה גם הוא תת קרקעי.

[עריכה] השמדה דרך עבודה

התפקוד הפוליטי של המחנה המשיך במקביל לתפקידו הכלכלי. עד לפחות 1942, הוא שימש למאסר ולהרג של האויבים הפוליטים והאידאולוגיים של גרמניה, הן אמיתיים והן מדומים. המחנה שימש את דרישות מכונת המלחמה הגרמנית וביצע גם השמדה דרך עבודה. האסירים היו לגמרי באפיסת כוחות, לאחר שעבדו בחציבות 12 שעות ביום; או אם הם היו חולים או חלשים מדי מכדי לעבוד, הם הועברו לKrankenrevier או למקומות השמדה אחרים. בתחילה המחנה לא החזיק בתאי גזים משלו והמוזלמנים, או האסירים שהיו חולים מכדי לעבוד, לאחר שהתעללו בהם, הועברו למחנות ריכוז אחרים לצורך השמדה (בעיקר לטירת הרטהיים הידועה לשמצה שהייתה במרחק של 40.7 ק"מ) או הומתו בזריקה ונשרפו במקום. המספר הגדל של אסירים הפך את המערכת ליקרה מדי ומ-1940 היה מאוטהאוזן לאחד המחנות המועטים במערב שהשתמשו בתאי גזים על בסיס קבוע. בתחילה משאית גז מאולתרת - משאית שצינור המפלט שלה חובר פנימה- נעה הלוך ושוב בין מאוטהאוזן וגוזן. בדצמבר 1941 תא גז קבוע שיכול היה להרוג 120 אסירים באותה עת הושלם.

[עריכה] אסירים

עד תחילת 1940 קבוצת האסירים הגדולה ביותר הורכבה מגרמנים, אוסטרים, סוציאליסטים צ'כוסלובקים, קומוניסטים, אנרכיסטים, הומוסקסואלים ואנשים ממוצא צועני. קבוצות אחרות שנרדפו אך ורק מטעמים דתיים היו אנשי כת כפי שכונו על ידי המשטר הנאצי, כגון עדי יהוה. הסיבה למאסרם הייתה סירובם המוחלט לשבועת נאמנות להיטלר ולשירות בכל סוג של שירות צבאי.

בתחילת 1940, מספר גדול של פולנים הועברו לקומפלקס מאוטהאוזן-גוזן. הקבוצות הראשונות הורכבו בעיקר מאמנים, מדענים, צופים, מורים ופרופסורים, שנעצרו במסגרת מבצע אה בה.

מאוחר יותר בהמשך המלחמה כל הבאים החדשים השתייכו לקטגוריות שונות של "לא רצויים", אך משכילים, והאסירים הפוליטים היוו הקבוצה הגדולה ביותר מכל האסירים עד סוף המלחמה. במהלך מלחמת העולם השנייה הועברו גם רפובליקנים ספרדים למאוטהאוזן ולמחנות החוץ שלו. רובם היו פעילים או חיילים רפובליקנים לשעבר שנמלטו לצרפת לאחר ניצחונו של פרנקו ואז נתפסו על ידי כוחות גרמנים לאחר כניעת צרפת ב-1940 או נמסרו לגרמנים על ידי ממשלת וישי. הגדולה שבקבוצות אלו הגיעה לגוזן בינואר 1941. בתחילת 1941, כמעט כל הפולנים והספרדים, למעט קבוצה קטנה של מומחים בעבודה במפעל האבן של המחצבה, הועברו ממאוטהאוזן לגוזן. לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-1941 החלו המחנות לקבל מספר גדול של שבויי מלחמה סובייטים. רובם הוחזקו בבקתות נפרדות משאר המחנה. האסירים הסובייטים היו חלק גדול מן הקבוצות הראשונות שהומתו בגז בתא הגז החדש שהוקם בתחילת 1942. ב-1944 קבוצה גדולה של יהודים הולנדים והונגרים הועברו למחנה. בדומה לכל קבוצות האסירים האחרות שהועברו למחנה מאוטהאוזן-גוזן, רובם מתו כתוצאה מהעבודה ומהתנאים הקשים, או הושלכו לצדי מחצבת מאוטהאוזן (או כפי שכונה שומרי ה-SS והקאפואים "חומת הצנחנים").

במהלך המלחמה קיבלו מחנות מאוטהאוזן-גוזן אסירים חדשים במשלוחים קטנים על בסיס יומי; בעיקר ממחנות ריכוז אחרים באירופה הכבושה. רוב האסירים במחנות החוץ הוחזקו באתרי מעצר שונים לפני שילוחם ליעדם הסופי. הבולטים במרכזים אלו למאוטהאוזן-גוזן היו המחנות הידועים לשמצה בדכאו ובאושוויץ. המשלוח הראשון מאושוויץ הגיע בפברואר 1942. המשלוח השני ביוני אותה שנה היה גדול בהרבה וכלל כ-1,200 אסירים. קבוצות דומות נשלחו מאושוויץ לגוזן-מאוטהאוזן באפריל ונובמבר 1943 ובינואר ופברואר 1944. בסופו של דבר לאחר שאדולף אייכמן ביקר במאוטהאוזן במאי אותה שנה, מחנה הריכוז מאוטהאוזן-גוזן קיבל את הקבוצה הראשונה של כ-8,000 יהודים הונגרים מאושוויץ; הקבוצה הראשונה שפונתה ממחנה זה לפני ההתקדמות הסובייטית. בתחילה, הקבוצות שפונו מאושוויץ הורכבו מעובדים למפעל הגדל בהתמדה של קומפלקס מחנה מאוטהאוזן-גוזן, אך עם הימשכות הפינוי קבוצות אנשים אחרות הועברו גם למאוטהאוזן, גוזן, וינה ומלק.

עם הזמן אושוויץ כמעט הפסיק לקבל אסירים חדשים והרוב הופנו למאוטהאוזן במקום. הקבוצה האחרונה - שמנתה כ-10,000 אסירים - פונו בגל האחרון בינואר 1945, מספר שבועות לפני שתפסו הסובייטים את קומפלקס אושוויץ-בירקנאו. ביניהם הייתה קבוצה גדולה של אזרחים שעצרו הגרמנים לאחר כשלון מרד ורשה, אולם לא יותר מ-500 נותרו בחיים בעת השחרור. בסך הכול במהלך החודשים האחרונים של המלחמה, 23,364 אסירים ממחנות ריכוז אחרים הגיעו לקומפלקס המחנה. רבים נוספים מתו במהלך צעדות המוות, שבהם נזרקו מתים בשל תשישות מוחלטת, או בקרונות רכבת שבהן האסירים הוחזקו בטמפרטורות מתחת לאפס - ללא מספיק מזון ומים - במשך מספר ימים לפני ההגעה. משלוחי אסירים נחשבו לפחות חשובות משירותים חשובים אחרים.

רבים מאלו ששרדו את המסע מתו לפני שהיו יכולים להירשם, בעוד שאחרים קיבלו את מספרי אסירים של אסירים שכבר מתו. הרוב שוכנו אז במחנות או במחנה אוהלים שהוקם זה לא מכבר סמוך למחנה חוץ של מאוטהאוזן, שם כאלפיים אנשים אולצו להיכנס לאוהלים שיועדו ללא יותר מ-800 אסירים ובהמשך רעבו למוות. [1]

כבשאר מחנות הריכוז הגרמנים, לא כל האסירים היו שווים. הטיפול בהם היה תלוי במידה רבה לקטגוריה אליה שוייך כל אסיר, כמו גם בהתאם ללאום ולדירוג במערכת. הקאפואים, או אסירים שגויסו על ידי שובייהם כדי לשטר על האסירים האחרים, קיבלו יותר מזון ושכר גדול יותר בצורה של תלושי מחנה ריכוז שניתן היה להמיר בסיגריות ובסכו"ם. בנוסף בעקבות הוראת הימלר ביוני 1941 נפתח בית בושת עבורם ב-1942 במחנות מאוטהאוזן וגוזן I. הקפואים היוו את החלק העיקרי של הפרומיננטים (גרמנית: Prominenz), אסירים שזכו לטיפול מועדף מזה של אסיר ממוצע.

[עריכה] נשים וילדים במאוטהאוזן-גוזן

קומפלקס מחנה מאוטהאוזן-גוזן היה בעיקר מחנה עבודה לגברים, אולם במאוטהאוזן נפתח מחנה נשים בספטמבר 1944 עם המשלוח הראשון של אסירות מאושוויץ. בסופו של דבר הגיעו למאוטהאוזן יותר נשים וילדים מראוונסבריק, ברגן בלזן, גרוס רוזן ובוכנוואלד. עמם באו כמה נשים ששירתו כשומרות. עשרים שירתו במחנה מאוטהאוזן ושישים בכל קומפלקס המחנה. שומרות שירתו גם במחנות החוץ של מאוטהאוזן בהירטנברג, לנצינג (מחנה החוץ לנשים העיקרי באוסטריה) וסט. למברכט. המפקחת הראשית במאוטהאוזן הייתה בתחילה מרגרטה פרינברגר ומאוחר יותר יאנה ברניגאו. כמעט כל המפקחות ששירתו במאוטהאוזן גויסו בין ספטמבר 1944 לנובמבר 1944 מערים אוסטריות. בתחילת אפריל 1945 למעלה מ-2,500 אסירות נוספות באו ממחנות חוץ של נשים באמשטטן, סט. למברכט, הירטנברג, וממחנה החוץ של פלוסנבורג בפרייברג.

סטטיסטיקות האסירים הזמינות של מאוטהאוזן מאביב 1943 מראות שהיו 2,400 אסירים מתחת לגיל 20, שהיוו 12.8 אחוז מהאוכלוסייה שמנתה 18,655 נפש. בסוף מרץ 1945 מספר האסירים הצעירים במאוטהאוזן עלה ל-15,048, שהיוו 19.1 אחוז מאוכלוסיית האסירים שנאמדה ב 78,547 נפש. מספר הילדים האסורים גדל פי 6.2 בעוד שהמספר הכולל של אסירים מבוגרים במהלך אותה התקופה הוכפל רק פי ארבעה. מספרים עלו שיקפו את השימוש הגובר בצעירים פולנים, צ'כים, רוסים ובלקנים לעבודת כפייה עם הימשכות המלחמה. סטטיסטיקות המציגות את הרכב האסירים הצעירים זמן קצר לפני שחרורם הראו את הקבוצות העיקריות של ילדים/אסירים: 5,809 אזרחים זרים, 5,055 אסירים פוליטים, 3,654 יהודים ו-330 שבויי מלחמה רוסים. בנוסף היו 23 ילדים צוענים, 20 ילדים שהשתייכו ל"אלמנטים אנטי חברתיים", 6 ספרדים ו-3 עדי יהוה.

[עריכה] הטיפול באסירים

אף שלא היה זה המחנה היחיד בו יישמו הגרמנים את רעיון ההשמדה באמצעות עבודה (Vernichtung durch Arbeit), מאוטהאוזן-גוזן היה אחד מהמחנות האכזריים והקשים ביותר. התנאים במחנה נחשבו לקשים במיוחד לסבילה, אפילו ביחס לסטנדרטים של מחנה ריכוז. האסירים סבלו לא רק מתת תזונה, צפיפות בבקתות, התעללויות והתנכלויות קבועות מצד השומרים והקפואים, אלא גם מעבודה קשה באופן חריג. משום שהיו יותר מדי אסירים במאוטהאוזן מכדי שכולם יעבדו במחצבה בארותה העת, רבים הועבדו בבתי מלאכה, או בעבודות כפיים אחרות, בעוד שחסרי המזל שנבחרו לעבוד במחצבה היו שם רק בגלל "פשעיהם" במחנה. הסיבות לשלחם לעבודה ב"יחידת הענשה" היו פעוטות, וכללו "פשעים" כדוגמת אי הצדעה לגרמני שעבר ליד.

העבודה במחצבות - לעתים תכופות בחום בלתי נסבל או בטמפרטורות נמוכות עד כדי 30 מעלות צלזיוס מתחת לאפס - הובילה לשיעורי תמותה גבוהים במיוחד. הקצבות המזון היו מוגבלות, ובתקופה שבין השנים 1940-1942 אסיר ממוצע שקל 40 ק"ג. מוערך כי תכולת האנרגיה הממוצעת בהקצבות המזון ירדה מכ-1,750 קלוריות ביום במהלך התקופה שבין 1940-1942 לתחום של בין 1,150 ל-1,460 קלוריות בתקופת ההמשך. ב-1945 תכולת האנרגיה הייתה נמוכה אף יותר ולא עלתה על 600 עד 1,000 קלוריות ליום; זוהי כמות הפחותה משליש מהנדרש על ידי עובד ממוצע בתעשייה כבדה. זה הוביל לרעב של אלפי אסירים.

האסירים של מאוטהאוזן , גוזן I וגוזן II היו בעלי גישה למחנה חוץ נפרד לחולים - Krankenlager. על אף העובדה שכ-100 רופאים מתוך האסירים עבדו שם, הם לא קיבלו תרופות והם יכולים היו לספק רק עזרה ראשונה. מחנה בית החולים - כפי שנקרא על ידי הרשויות הגרמניות - היה, לאמיתו של דבר, התחנה האחרונה לפני המוות לאלפי אסירים, ורק למתי מעט היה סיכוי להחלים.

מחצבת האבן של מאוטהאוזן הייתה בבסיס של "מדרגות המוות" הידועות לשמצה. האסירים אולצו לשאת גושי אבן חצובים, ששקלו לעתים קרובות למעלה מ-50 ק"ג, 186 מדרגות מעלה, אחד אחרי השני. כתוצאה מכך, אסירים רבים שהגיעו לאפיסת כוחות קרסו למול אסירים אחרים בשורה, ואז נפלו על אסירים אחרים, בצורה שיצרה אפקט דומינו נוראי; האסיר הראשון נופל על זה שלאחריו, וכך הלאה כל הדרך מטה במדרגות.

אכזריות שכזו לא הייתה מקרית. שומרי ה-SS כפו לעתים קרובות על אסירים - מותשים משעות של עבודה קשה ללא מזון ושתייה מספיקים - להתחרות מעלה במדרגות בנשיאת גושי אבן. אלו ששרדו את החוויה הוצבו לעתים קרובות במסדר בקצה צוק שנודע כ"קיר הצנחן" (גרמנית: Fallschirmspringerwand). מול פי האקדח כל אסיר היה צריך להכריע בין האפשרות שירו בו, או לדחוף אסיר שמולו מן הצוק. השיטות מקובלות נוספות להשמדת אסירים, שהיו חולים, או לא כשירים לעבודה, או כאמצעי עונש קולקטיבי או לאחר ניסיונות בריחה כללו:

• הכאה למוות
• מקלחות קרח - כשלושת אלפים אסירים מתו מהיפותרמיה - לאחר שאולצו להיכנס למקלחת קרח קרה - ושהותרו לאחר מכן בחוץ במזג אוויר קר.
• ירי המוני
• ניסויים רפואיים
  • אריברט היים, שכונה דוקטור מוות על ידי האסירים, היה שם במשך שבעה שבועות, שהספיקו כדי לבצע את ניסוייו.
  • קרל גרוס שהדביק במתכוון מאות אסירים בכולרה ובטיפוס במטרה לבדוק את חיסונייו הניסויים עליהם. בין 5 בפברואר 1942 לאמצע אפריל 1944, יותר מ-1,500 אנשים מתו כתוצאה מניסייו.

• תלייה
• הרעבה
• הזרקת פנול (קבוצה של 2,000 אסירים שהיו מיועדים להעברה לסנטוריום הוכרזו כחולים שכלית הומתו על ידי ד"ר רמזואר בהתאם לתוכנית T4 - אותנסיה)
• הטבעה בחביות מים גדולות (בגוזן II)
• הכאה והרעבה למוות בבונקרים
• השלכת אסירים על גדר תיל עם מתח של 380 וולט
• אילוץ אסירים לצאת ממתחם המחנה ואז ירי בהם בטענה שהם מנסים לברוח

לאחר המלחמה אחד הניצולים ד"ר אנטוני גושינסקי דיווח על 62 דרכים לרציחת אנשים במחנות גוזן I ובמאוטהאוזן. הנס מרשאלק העריך שתוחלת החיים הממוצעת של אסירים חדשים שהגיעו לגוזן נעה בין 6 חודשים בין 1940 לבין-1942, לבין פחות משלושה חודשים בתחילת 1945.

באופן פרדוקסלי, עם גדילת תעשיית עבודת הכפייה במחנות חוץ שונים של מאוטהאוזן-גוזן, המצב של חלק מהאסירים השתפר באופן משמעותי. בעוד שהקצבות המזון הוגבלו יותר ויותר כל חודש, התעשייה הכבדה הצריכה מומחים מיומנים ולא עובדים לא מתאימים והאכזריות של שומרי ה-SS והקפואים הייתה מוגבלת. בעוד שאסירים עדיין הוכו על בסיס יומי והאסירים שעל סף רעב עדיין הושמדו, מתחילת 1943 חלק מעובדי המפעל הורשו לקבל חבילות מזון ממשפחותיהם (בעיקר פולנים וצרפתים). זה איפשר לרבים מהם להתרחק מסכנת מוות מרעב ובנוסף לסייע לאסירים אחרים שלא היו להם קרובים מחוץ למחנות או שלא היו מורשים לקבל חבילות.

[עריכה] מספר המתים

מספרי המתים בגוזן I, II ו-III[10]	יוזף ז'מאי	שטניסלב נוגאי	KZ גוזן	הנס משרלק[4]	שטניסלב דובוסיביץ [10]
1940	1,784	7,214	1,430	1,389	1,762
1941	5,793		5,564	5,272	6,300
1942	6,088	7,203	5,005	7,410	9,534
1943	5,225	5,303	5,173	5,248	6,103
1944	5,921	4,790	4,691	4,091	5,488
1945	12,600	197	4,673		15,415
לא מתוארך	2,843
סה"כ	37,411	24,707	30,536	33,451	44,602

משום שהגרמנים השמידו רבים ממסמכי המחנה ומהראיות ולעתים קרובות העניקו לאסירים החדשים שהגיעו את מספרי המחנה של אלו שכבר מתו, שיעור המיתות המדויק בקומפלקס של מאוטהאוזן-גוזן אינו ניתן להערכה. הנושא מסובך אף יותר מאחר שחלק מהאסירים נרצחו במאוטהאוזן, ולפחות 3,423 אסירים נשלחו לטירת הרטהיים, 40.7 ק"מ משם. בנוס, כמה אלפים נרצחו בתאי גזים ניידים, ללא כל אזכור של המספר המדויק של הקורבנות במסמכים ששרדו. בטרם בריחתם מן המחנות ב-4 במאי 1945, אנשי ה-SS ניסו להשמיד ראיות כך שהתאפשר לזהות רק כ-40,000 קורבנות.

גנזכי המחנה ששרדו כללו מסמכים אישיים של 37,411 אסירים שנרצחו, בהם 22,092 פולנים, 5,024 ספרדים, 2,843 שבויי מלחמה סובייטים ו-7,452 מ-24 לאומים אחרים. החלקים ששרדו מרישום המתים של מחנה הריכוז גוזן מונים עוד 30,536 שמות נוספים.

מלבד מן המסמכים של מחנות החוץ של מאוטהאוזן ששרדו, המסמכים העיקריים ששימשו להערכת מספר הקורבנות של קומפלקס המחנה כללו את:

1. דיווח של יוזף ז'מיי, ניצול שעבד במפקדת המחנה של גוזן I. דיווחו מבוסס על העתקים אישיים שיצר של הדיווחים השנתיים בתקופה שבין 1940 לבין 1944 והדיווחים היומיים של מפקדי המחנה בתקופה שבין 1 בינואר 1945 ועד יום השחרור.
2. רישום מתים מקורי למחנה החוץ של גוזן שהוחזק על ידי הצלב האדום הבינלאומי.
3. רישומים אישיים של שטניסלב נוגאי, אסיר נוסף שעבד במפקדת המחנה של גוזן.
4. רישום מתים שהוכן על ידי רופא ה-SS הראשי של מפקדת המחנה הראשית מאוטהאוזן למחנות החוץ של גוזן (רישומים דומים למחנה החוץ מאוטהאוזן עצמו הושמדו)

מכיוון שכך מספר המתים המדויק של כל מערכת מחנה הריכוז מאוטהאוזן-גוזן משתנה במידה ניכרת בין מקור למקור. הערכות שונות מעמידות את מספר המתים על בין 122,766 לבין 320,000, כשמספרים אחרים שנהוג לצטט הם 200,000 ו"למעלה מ-150 אלף".

היסטוריונים שונים מעריכים את מספר המתים בארבעת המחנות הראשיים של מאוטהאוזן, גוזן I, גוזן II וגוזן III על בין 55,000 לבין 60,000. בנוסף, במהלך החודש שלאחר השחרור 1,042 אסירים נוספים מתו בבתי חולי שדה אמריקאיים.

מתוך כ-320,000 אסירים שנכלאו במחנות החוץ השונים של מחנה הריכוז מאוטהאוזן-גוזן במשך המלחמה, רק כ-80,000 שרדו, בהם בין 20,487 לבין 21,386^[11] בגוזן I, II ו-III.

[עריכה] שחרור וזכרון לאחר המלחמה

תרשים שמציג את הלאומיות של האסירים הניצולים של גוזן I, II ו-III ‏[11] לחצו אל התמונה לפרטים נוספים

במהלך החודשים האחרונים לפני השחרור, מפקד המחנה פרנץ זייריס נערך להגנתו נגד מתקפה סובייטית אפשרית. רוב האסירים האוסטרים והגרמנים "התנדבו" ל-SS-Freiwillige Häftlingsdivision, יחידת SS שהורכבה בעיקר מאסירים לשעבר במחנות הריכוז ושבראשה עמד אוסקר דירלבאנגר. האסירים הנותרים זורזו לבנות קו מכשולי גרניט נגד טנקים ממזרח למאוטהאוזן. האסירים שלא היו יכולים לעמוד עוד בעבודה הקשה ובתת התזונה הושמדו במספרים גדולים כדי לפנות מקום לאסירים חדשים שבאו ממשולחי הפינוי של מחנות ריכוז אחרים, בהם רוב מחנות החוץ של מאוטהאוזן-גוזן שהיו במזרח אוסטריה. בחודשיה האחרונים של המלחמה, המקור העיקרי לקלוריות, חבילות המזון שנשלחו באמצעות הצלב האדום הבינלאומי, פסקו והקצבות המזון הפכו לנמוכות באופן קטסטרופלי. האסירים שהועברו ל"מחנה בית החולים" קיבלו חתיכת לחם אחת לכל 20 אסירים וכחצי ליטר מרק מדי יום. כתוצאה מכך חלק מהאסירים שהועסקו בעבר בסוגים שונים של פעילות התנגדותית, להתחיל להכין תוכניות להגנת המחנה במקרה של ניסיון של ה-SS להשמיד את כל האסירים הנותרים. לא ברור מדוע האסירים של גוזן I ו-II לא הושמדו ביחד, חרף הוראה ישירה מהיינריך הימלר; תוכניתו של זייריס שהתבססה על כך שהאסירים יזורזו למנהרות של המפעלים התת קרקעיים של קלרבאו והכניסות יפוצצו. התוכנית נודעה לאחד מארגוני ההתנגדות הפולנים, ובעקבות כך החלו בתוכנית שאפתנית להשיג כלים שיאפשרו לחפור פתחי אוויר בכניסות.

ב-28 באפריל, תחת מסווה של התראה בידיונית על הפצצה אווירית, כ-22,000 אסירים מחנה גוזן זורזו למנהרות. לאחר מספר שעות במנהרות, אופשר לכל האסירים לצאת מהן ולשלוב למחנה. שטניסלב דובוסיביץ, הכותב של המונוגרף המונומנטלי של קומפלקס מאוטהאוזן-גוזן מסביר שאחד הגורמים האפשריים לכשלון התוכנית הגרמנית היה שאסירים פולנים הצליחו לחתוך את פתיל המרעום. זייריס עצמו כתב ב-25 במאי שהייתה זו אשתו ששכנעה אותו לא לבצע את ההוראות מלמעלה. על אף שהתוכנית ננטשה, חששו האסירים שה-SS עשוי לרצות לטבוח באסירים בדרכים אחרות. כיוון שכך, אסירים פולנים, סובייטים וצרפתים תכננו תוכנית לתקוף את קסקרטין שומרי ה-SS על מנת שיוכלו להשיג את הנשק הדרוש ללחימה. תוכנית דומה תוכננה על ידי אסירים ספרדים.

ב-3 במאי שומרי ה-SS והשומרים האחרםי החלו להיערך לפינוי המחנה. ביום שלמחרת הוחלפו שומרי ה-SS בחיילים לא מזוינים של צבא העם (Volkssturm) ויחידה מאולתרת שהורכבה מקציני משטרה קשישים וכבאים שפונו מווינה. קצין המשטרה שהיה אחראי על היחידה הסכים ל"ממשל עצמאי של האסירים" כרשות העליונה במחנה ומרטין גרקן, שהיה עד אז אסיר הקאפו בעל הדרגה הגבוהה ביותר במנהל של גוזן (בדרגת Lagerälteste) היה למפקד החדש דה פקטו. הוא ניסה לדחוף ליצירת ועדת אסירים בינלאומית שתהיה הגוף שישלוט זמנית על המחנה עד שישוחרר על ידי אחד מצבאות בעלות הברית, אך הוא הואשם בגלוי בשיתוף פעולה עם ה-SS והתוכנית נגנזה. כל העבודה במחנות החוץ של מאוטהאוזן פסקה והאסירים התמקדו בהכנות לשחרורם - או בהגנה על המחנות נגד התקפה אפשרית של דיבזיות SS שהתרכזו באזור. השאריות של מספר דיביזיות גרמניות אכן תקפה את מחנה החוץ של מאוטהאוזן, אך נהדפה על ידי אסירים שהשתלטו על המחנה. מתוך כל מחנות החוץ של מאוטהאוזן-גוזן רק גוזן III פונה. ב-1 במאי נלקחו האסירים לצעדת מוות לכיוון סט. גאורגן, אך קיבלו הוראה לשוב למחנה לאחר מספר שעות. פעולה זו חזרה על עצמה ביום שלמחרת, אך בוטלה זמן קצר לאחר מכן. ביום שלמחרת נטשו שומרי ה-SS את המחנה והשאירו את האסירים לגורלם.

המחנות של מאוטהאוזן-גוזן היו האחרונים להיות משוחררים במלחמת העולם השנייה. ב-5 במאי 1945 הגיעו אל המחנה במאוטהאוזן חיילים אמריקאים מיחידת איסוף המידע ה-41 של הדיביזיה המשוריינת האמריקאית ה-11. יחידת איסוף המידע הובלה על ידי אלברט ג'י. קוזיאק. כוחותיו פרקו מנשק את השוטרים ועזבו את המחנה. בזמן השחרור, רוב אנשי ה-SS של מאוטהאוזן ברחו כבר; אסירים המחנה עשו לינץ' בכ-30 אנשי SS שנותרו; לינץ' במספר דומה של אנשי SS נעשה בגוזן II. עד 6 במאי כל מחנות הוץ הנותרים של קומפלקס מחנה מאוטהאוזן-גוזן, למעט שני מחנות בלויבל פס, שוחררו אף הם על ידי הכוחות אמריקאים.

בין האסירים ששוחררו מן המחנההיה ג'ק טיילור שהצליח לשרוד בסיועם של מספר אסירים אחרים ושהיה לאחר מכן עד מרכזי במשפטי מחנה מאוטהאוזן-גוזן שנעשה על ידי בית הדין הצבאי הבינלאומי של דכאו. ניצול נוסף מהמחנה היה שמעון ויזנטל שהקדיש את חייו לציד פושעי מלחמה נאצים.

בעקבות חלוקת גרמניה קומפלקס מחנה מאוטהאוזן-גוזן היה תחת הממשל הסובייטי. בתחילה השתמשו הסובייטים בחלקים של מחנות מאוטהאוזן וגוזן I כבסיס צבאי לצבא האדום. באותה העת פורקו המפעלים התת קרקעיים ונשלחו לברית המועצות. לאחר מכן, בין 1946 ל-1947 לא נשמרו המחנות והתקנים וציוד רב של המחנה פורקו, הן על ידי הצבא האדום והן על ידי האוכלוסייה המקומית. בתחילת קיץ 1947 הכוחות הסובייטים פוצצו את המנהרות ולאחר מכן נסוגו מן האזור, בעוד שהמחנה הועבר לרשויות האזרחיות האוסטריות. רק ב-1949 הוכרז המקום כאתר מורשת לאומית. לבסוף, 30 שנה לאחר שחרור המחנה, ב-3 במאי 1975 הקאנצלר ברונו קרייסקי פתח באופן רשמי את מוזיאון מאוטהאוזן. בניגוד למאוטהאוזן, אזורים רבים שהתקיימו בהם מחנות החוץ של גוזן I, II וIII מכוסים כיום באזורי מגורים שנבנו שם לאחר המלחמה.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ^{1.0 1.1 1.2 1.3} Stanisław Dobosiewicz, Mauthausen/Gusen; obóz zagłady, Ministry of National Defence Press, 1977. ISBN 8311063680
2. ^ Albert Speer, Inside The Third Reich, The Macmillan Company, 1970. ISBN 70119132
3. ^ אוסאולד פוהל, מלבד היותו חבר בכיר ב-SS, בעליה של DEST ומספר חברות נוספות, מפקד המנהל והגזברות של ארגונים נאציים שונים, היה גם מנכ"ל הצלב האדום הגרמני. ב-1938, הוא העביר 8,000,000 רייכסמרק מתשלומי החברותלאחד החשבונות של ה-SS (SS-Spargemeinschaft e. V.), שתרם את כל הכסף ל-DEST ב-1939.
4. ^ ^4.0 4.1 Die Geschichte des Konzentrationslagers Mauthausen (היסטוריה של מחנה הריכוז מאוטהאוזן), הנס מרשלק, 1995,Österreichischen Lagergemeinschaft Mauthausen u. Mauthausen-Aktiv Oberösterreich
5. ^ ^{5.0 5.1 5.2} שטניסלב דובוסיביץ, Mauthausen-Gusen; w obronie życia i ludzkiej godności, Bellona, 2000. ISBN 8311090483
6. ^ James Waller, Becoming Evil: How Ordinary People Commit Genocide and Mass Killing, Oxford University Press, 2002. ISBN 0195148681
7. ^ ^7.0 7.1 "Historia de los campos de concentración: El sistema de campos de concentración nacionalsocialista, 1933–1945: un modelo europeo", Memoriales históricos, 1933–1945
8. ^ מספרי האסירים במחנות החוץ מתייחסים למצב נכון לסוף 1944 ותחילת 1945, לפני הארגון מחדש של מערכת המחנה ולפני הגעת מספר גדול של רכבות פינוי וצעדות המוות
9. ^ Rudolf Haunschmied, Harald Faeth, B8 "BERGKRISTALL" (KL Gusen II), 1997. Tunnel and Shelter Researching
10. ^ ^10.0 10.1 לקוח מטבלה גדולה יותר שפורסמה ב: Stanisław Dobosiewicz, op.cit., p.421;המספרים אינם שלמים וכוללים רק את המספרים של גוזן I, II ו-III ללא המספרים של מחנות החוץ האחרים או המחנה הראשי במאוטהאוזן. הסיכום של שטניסלב דובוסיביץ כולל קטגוריות שנזנחו על ידי חלק מהמקורות, בהם כ-2,744 אסירים לשעבר שמתו מייד לאחר השחרור, הן במחנה והן בבתי חולי שדה אמריקאיים, כמו גם מספר מוערך של ילדים יהודים (420) ואסירים במחנה החולים (1900) שלא נרשמו בסטטיסטיקות המחנה הרשמיות.
11. ^ ^11.0 11.1 Stanisław Dobosiewicz, Mauthausen/Gusen; Obóz śmierci, op.cit., p. 397; השוני במספרים הוא ככל הנראה כתוצאה מהעובדה שדובוסיביץ כלל כ-700 אסירים שהוחזקו במחנה החולים בעת השחרור