אין אדם משים עצמו רשע
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אין אדם משים עצמו רשע - הוא כלל במשפט העברי לפיו לא ניתן להרשיע אדם (במשפט פלילי) על פי הודאת עצמו. כלל זה שונה מההלכה הנהוגה בענייני ממונות בין אדם לחבירו (משפט אזרחי), שעל פיה הודאת בעל דין כמאה עדים.
תוכן עניינים |
[עריכה] טעמי הכלל
באחד מהטעמים נוקב הרמב"ם אגב דיון בשני חריגים לכלל שנמצאים בתנ"ך:
- "גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים. וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה הייתה או דין מלכות היה. אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה, שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות, שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות, שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג. וכללו של דבר: גזירת מלך היא." (הלכות סנהדרין, פרק י"ח, הלכה ו').
[עריכה] פרטי דינים
על פי הכלל "אין אדם משים עצמו רשע", ייתכן שאדם יעיד עדות ויתקבלו רק חלק ממרכיביה. למשל, האומר: "פלוני רבעני לרצוני" (קיים איתי משכב זכר), נאמן להעיד כנגד הפלוני ולחייבו מיתה, אם יש עמו עוד עד, אך אינו נאמן להעיד כנגד עצמו (ואף לא להפוך עצמו לרשע שעדותו אינה מתקבלת). דין זה קרוי "פלגינן דיבורא" (מחלקים את דברי העדות).
דוגמה נוספת: אדם המודה שהדליק גדישו של חברו ביום כיפור, נאמן בחלק הממוני של העדות ומתחייב להחזיר כסף לחברו, אך אינו נאמן להפוך עצמו לרשע המחלל יום כיפור (קיימת דעת מיעוט (כסף משנה) הסבורה שבמקרה כזה העדות כולה אינה נאמנת).
יש מקרים חריגים שבהם, לפחות לפי חלק מהדעות, אדם משים עצמו רשע. למשל, אם הודה על חטא בדרך של חזרה בתשובה, או בצירוף ראיות.
קיימות דעות בקרב הפוסקים שדין "אין אדם משים עצמו רשע" לא נאמר בלא יהודי.
[עריכה] הכלל במשפט הישראלי
דיני הראיות במדינת ישראל אינם מבוססים על המשפט העברי. בשיטות המשפט הנהוגות כיום במערב, ואשר משמשות גם בישראל, הודאה באשמה היא ראיה חזקה, ובלבד שניתנה מרצונו החופשי של הנאשם. מעמדה של ההודאה באשמה לעומת ראיות אחרות משתנה ממדינה למדינה. בישראל נעשה שימוש רב בהודאת החשוד במשפט הפלילי, על פי מסורת משפטית הרואה בה "מלכת הראיות". בפסק דין הנאשם ברצח חנית קיקוס אף כתב השופט מישאל חשין: "ברגיל, אין אדם משים עצמו רשע; קרא: אין אדם מודה כי עבר עבירה פלונית אלא אם עבר אותה עבירה", ובכך הפך לגמרי את משמעותו המקורית של הביטוי [1].
השימוש הרב שנעשה בישראל בהודאה באשמה מעורר ביקורת, לאור כמה מקרים של הרשעות שווא, או הרשעות שבוטלו בהליכים משפטיים שונים מחמת הספק. מקרים של הרשעות שווא או הרשעות בספק שנפסקו בעקבות הודאת הנאשם הן, למשל: פרשת נאפסו, כנופיית מע"צ, פרשת עמוס ברנס, ההרשעה ברצח חנית קיקוס ועוד. במקרים אלה הנאשמים חזרו בהם מהודאתם המקורית באשמה, בטענה כי ההודאה נכפתה עליהם באמצעות לחץ ואיומים מצד חוקרי המשטרה. מבקרי שיטת ההודאה כ"מלכת הראיות" מעלים מספר בעיות:
- הודאה באשמה היא בעייתית כשהיא אינה נתמכת בשום ראיה אובייקטיבית אחרת.
- הסתמכות על ההודאה לבדה פוגעת באנשים המעורערים בנפשם, שכן הם עלולים להודות בפשעים שלא ביצעו, ודווקא הם זקוקים במיוחד להגנת בית המשפט.
- הודאה שהנאשם חזר בו ממנה היא בעייתית.
- מן הראוי לדרוש מהמשטרה להציג ראיות לכך שהודאה באשמה ניתנה מרצון חופשי. המשטרה יכולה לצלם את החקירה כדי להוכיח לשופט שההודאה נגבתה בצורה הוגנת.
- יש להקפיד להבהיר לנאשם שהודאתו עלולה לגרור הרשעה. זאת, עקב מקרים שבהם חשודים הבינו בטעות כאילו לאחר ההודאה באשמה הם ישוחררו ממעצר, ובכך יסתיים עניינם, ובעצם לא ברור אם הודאתם היא אמיתית.
יש קולות הקוראים לאמץ את שיטת המשפט העברי השולל את ההודאה כראיה (גם אם ניתנה מרצון חופשי) [2]. אחרים אינם מציעים לבטל את ההודאה כראיה, אולם קוראים לבטל את מעמדה המיוחס כ"מלכת הראיות". הארגון חזקת חפות שם לו למטרה למנוע את הרשעתו של אדם על-סמך הודאתו האישית.
[עריכה] לקריאה נוספת
- משנה תורה, שופטים, הלכות עדות י"ב
- אנציקלופדיה תלמודית, אין אדם משים עצמו רשע, כרך א', הוצאת אנציקלופדיה תלמודית, תשי"ב
- אהרן קירשנבאום, הרשעה עצמית במשפט העברי: ההודאה בפלילים וההפללה העצמית בהלכה היהודית, הוצאת מאגנס, תשס"ה
[עריכה] קישורים חיצוניים
- פורום עצור כאן חושבים, אין אדם משים עצמו רשע
- אין אדם משים עצמו רשע / משה גרוס
