רצח חנית קיקוס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רצח חֵנית קיקוס, פרשת רציחתה של הנערה חנית קיקוס (1977 - 1993) מהיישוב אופקים שהפכה לאחת הפרשות הפליליות המפורסמות ביותר בישראל.
ביום 10 ביוני 1993, הוא היום האחרון שבו נראתה בחיים, יצאה קיקוס מביתה לכיוון באר שבע, כדי להשתתף במסיבת יום-הולדת של אורן כהן, חברה. סמוך לשעה 19:45 הובאה לטרמפיאדה שבפאתי אופקים, שם נראתה עומדת לבדה בשעה 20:10. לאחר מכן נעלמה.
שמונה ימים לאחר היעלמותה של קיקוס, עצרה המשטרה את סלימאן אל עביד, בדואי כבן 40 שהתגורר בעיירה רהט הסמוכה לבאר שבע. באותה עת עבד אל עביד כמפעיל דחפור כבד במזבלת "דודאים". למעצרו הובילה עדותו של מסעוד אזולאי, נהג משאית המשמשת להובלת אשפה למזבלה. אזולאי סיפר למשטרה, כי בעת שהגיע לבור הזבל שבמזבלה, סמוך לחצות בלילה שבו נעלמה המנוחה, מצא את אל עביד יושב במכונית של מעבידו. לדבריו, שאל את אל עביד מדוע הוא יושב שם ואינו נוהג בדחפור, ואל עביד ענה כי השומר בשער המזבלה מקיים יחסי מין עם בחורה בצריף השומר, וכי הוא אינו רוצה להפריע לו. למחרת, משנודע לאזולאי כי קיקוס נעלמה, התעורר בו החשד כי זו הבחורה שעליה דיבר אל עביד, ולכן דיווח למשטרה על שיחתו עם אל עביד. מאוחר יותר, משיחה עם אל עביד, הבין אזולאי כי קיקוס נטמנה בזבל שבמזבלה, וגם על כך דיווח למשטרה. אל עביד נחקר מספר פעמים בעניין. הוא הכחיש בחקירותיו את האירועים שעליהם סיפר אזולאי. גם שומר המזבלה הכחיש הכל.
מאוחר יותר הכניסה המשטרה מדובב לתא המעצר של אל עביד. במהלך השיחה הודה אל עביד בפני המדובב באינוסה של קיקוס, ברציחתה במכות ובחנק, ובהשלכת גופתה "בתוך בורות ליד כביש". בעקבות זאת הודה אל עביד בפני החוקרים באונס וברצח קיקוס. הוא שחזר את המעשה שהודה בו. באותה התקופה, טען בפני אנשים אחרים כי הודה בדבר שקר.
אל עביד הורשע באונס וברצח קיקוס בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. הוא ערער על ההרשעה.
בעת שהערעור עמד בפני בית המשפט העליון, נתגלו באופן מקרי שרידי גופתה בבור ניקוז בפאתי באר-שבע, הרחק מהמקום בו נטען שאל עביד זרק את גופתה. הדיון בפרשה הוחזר לבית המשפט המחוזי למשפט חוזר ואל עביד הורשע שוב, למרות שלא נמצא קשר בינו לבין הגופה ומקום מציאת הגופה.
בערעור על ההרשעה, בית המשפט העליון זיכה אותו מרצח, אך הותיר את ההרשעה באונס על כנה. בעקבות התוצאה שאל עביד אנס את חנית אך לא רצח אותה, תוצאה שנחשבה אבסורדית, העניין הגיע לדיון נוסף בבית המשפט העליון בהרכב מורחב של 9 שופטים. בהרכב זה הורשע אל עביד גם ברצח חנית קיקוס, ונגזר עליו עונש מאסר עולם.
הדיון הנוסף בפרשה זו מהווה תקדים חשוב בדיני הראיות הישראליים. השאלה המשפטית עסקה בדינה של ההודאה. החוק בארץ אוסר על הרשעת אדם על-סמך הודאתו בלבד, ומחייב שיהיה "דבר מה נוסף" המחזק את הפרטים שנמסרו בהודאה. בתקדים זה קבע בית המשפט מהו "דבר מה נוסף", עד כמה הוא צריך לעמוד על רגליו שלו, מהו משקלה הראייתי של ההודאה, ומתי ראוי להרשיע אדם למרות סתירות שבין פרטי הודאתו ובין ממצאים חיצוניים. כך, הדגישו שופטי המיעוט שזיכו את אל עביד, כי בכל חקירותיו הצביע אל עביד על מקומות קבורה שגויים. לבסוף נמצאה הגופה במקום אחר מאלה שנמסרו על ידיו.
ב-10 באפריל 2006 דרש אל עביד משפט חוזר בטענה שהרוצח האמיתי עדיין חופשי. הדרישה הוסברה במספר נימוקים, ביניהם ראיות שהמשטרה התעלמה מהן לאחר הרצח, כגון דרך הגעתה הבלתי-ידועה של קיקוס לטרמפיאדה באופקים: אביה העיד שחיכתה בצומת גילת, ונסיבות הגעתה לטרמפיאדה אינן ידועות. משפחתה של קיקוס תומכת בדרישה מתוך רצון להגיע לחקר האמת. במרוצת השנים אף פקפקו בני המשפחה בהיותו של אל עביד הרוצח האמיתי.
