עמוס ברנס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עמוס ברנס, תושב עכו שהורשע בשנת 1974 ברצח רחל הלר, נשפט למאסר עולם, ישב בכלא שמונה וחצי שנים ושוחרר באמצעות חנינה מהנשיא, כאשר התברר כי היו במשפטו עיוותי דין ועדויות שקר של חוקרי המשטרה. 18 שנה לאחר שחרורו, זוכה ברנס באופן מוחלט.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
ב-23 באוקטובר 1974 נמצאה גופתה של רחל הלר, חיילת בת 19 מבת ים, בחולות קיסריה, כשעליה סימני התעללות קשים; בגדיה נמצאו לאחר ימים אחדים מתחת לגשר באזור זכרון יעקב. בתחילה לא הצליחו שני צוותי המשטרה שחקרו את האירוע להגיע לממצאים. ברנס בן ה-31, שהכיר את הלר באופן שטחי מבית רוטנברג בחיפה, הודיע למשטרה כי הוא מכיר את הנרצחת, על-מנת לסייע בחקירה. מאותו הרגע נחקר ברנס בחשד לרציחתה של הלר. ברנס נחקר תוך מניעת שינה וסטירות והודה ברצח. הוא אף אולץ לשחזר את הרצח שכביכול ביצע. לברנס לא עזרו עדויות חברו, ישראל קפקא, כי באותו יום ובאותה שעה הם נסעו יחדיו באוטובוס מס' 23 בחיפה. מקס בוחבוט, ידיד נוסף שלו ששימש לו אליבי, סירב להעיד לזכותו בבית המשפט וטען שאינו זוכר את נסיעתם יחדיו. לאחר הרשעתו של ברנס, הודה בוחבוט כי פקד יהודה אלבז איים עליו, כמה ימים לפני המשפט, כי יפוטר ממקום עבודתו בעמידר אם יעיד לטובת ברנס.
[עריכה] שקרים בחקירה
הלחץ הציבורי שהופעל על המשטרה, הוביל להקמת צוות חקירה (שלישי) שחתר להשגת חשוד וכתב אישום זריז. כבר בשלב בקשת הארכת המעצר, שיקרו השוטרים בפני בית המשפט, כאשר פקד יהודה אלבז העיד עדות שקר בשבועה כי ברנס היה חשוד בביצוע מעשים מגונים בשתי בחורות ובנער וברנס טען בפניהם כי אינו זוכר את הפרטים.
לאחר ארבעה ימים ללא שינה ולאחר שקיבל סטירות במהלך חקירתו הסכים ברנס לשחזר את הרצח. במהלך השחזור, ברנס קטע את השיחזור המבויים באמצע (לדבריו הוא חשב שזו הצגה). אז הגיע סנ"ץ שאול מרכוס, ראש צוות החקירה, סטר לברנס וזה הסכים להמשיך את השחזור. החוקרים טענו בבית המשפט כי סגן ניצב מרכוס כלל לא היה נוכח בחקירה. השוטרים שנחקרו בבית-המשפט על האירוע, טענו שלא היו מצוות החקירה, אלא רק שמרו על החשוד. ברנס טען שחוקר בשם סימון אבוטבול כבל אותו באזיקים. רק בשנת 1995 הודה סימון כי שיקר בבית המשפט. ברנס התלונן בפני ד"ר בצלאל בלוך, רופא מהמכון לרפואה משפטית, על המכות שקיבל מהשוטרים. ד"ר בלוך טען שברנס כלל לא התלונן בפניו.
למרות שבית המשפט המחוזי ביקר את השוטרים מרכוס ואלבז על מתן עדות שקר (לגבי מרכוס מדובר בשקר במשפט-זוטא ולא בנוגע להשתתפות בחקירה), הוא החליט להרשיעו על סמך עדויותיהם של שאר השוטרים ועל סמך הודאת החשוד. השופטים קבעו כי ברנס משקר "במצח נחושה" בנוגע לאלימות ובקשר להימצאותו של סגן ניצב מרכוס בחקירתו.
[עריכה] ההרשעה
בפסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה, שניתן ב-11 בינואר 1976, הורשע עמוס ברנס ברצח רחל הלר ונידון למאסר עולם. הוא טען במשפטו כי הודה משום שחוקרי המשטרה הפעילו עליו לחץ וכי חשב שבבית המשפט יוכל להוכיח את חפותו.
ברנס עירער לבית המשפט העליון, ובפסק דינם של השופטים חיים כהן, י' כהן ואליהו מני (ע"פ 127/76), שניתן ב6 ביולי 1976 הוחלט לדחות את הערעור, חרף פגמים שנמצאו בחקירה. בקשתו של ברנס לדיון נוסף נדחתה על-ידי השופט שמעון אגרנט וגם בקשתו למשפט חוזר כעבור שנתיים, נדחתה על-ידי השופט יואל זוסמן בטענה שלא נמצאה ראיה חדשה המסייעת לברנס.
[עריכה] החנינה
עזרא גולדברג, ניצב משנה בדימוס, הגיע בשנת 1980 למסקנה כי לא ברנס רצח את הלר, אלא היה זה אנס סדרתי שפעל באותו אזור. דפוס הפעולה הדומה הוביל אותו למסקנה זו. הוא פנה לשופט חיים כהן, שהסיק מכך שטעה בגזר הדין. השופט חיים כהן פנה לברנס והציע לו לבקש חנינה. ברנס סירב וטען שבקשת חנינה תהיה הודאה באשמה על רצח שלא ביצע. בעקבות לחץ תקשורתי, נפתחה חקירה נוספת ולאחר שהוברר כי סגן ניצב מרכוס שיקר, הוא הועמד לדין והורשע במתן עדות שקר, אולם לאחר הגשת ערעור, השופטים בביהמ"ש העליון לא השתכנעו כי הופעל לחץ פיזי על ברנס.
השופט חיים כהן פנה לנשיא המדינה ושיכנע אותו לקצוב את עונשו של ברנס. הנשיא קצב את עונשו ל-12 שנות מאסר ולאחר ניכוי שליש, שוחרר ברנס כעבור 8.5 שנים ביוני 1983.
[עריכה] המלחמה על הזיכוי
ברנס לא הסתפק בשחרור ודרש לערוך לו משפט חוזר. כעבור שנה מיום שחרורו, הגיש ברנס בקשה למשפט חוזר. השופטת מרים בן-פורת דחתה במרץ 1985 את הבקשה בטענה שברנס לא הציג בפניה כל ראיה חדשה, והיא אף המליצה על טיפול פסיכולוגי: "המוצא ממצב נפשי זה הוא, לדעתי, בקבלת עזרה מתאימה של מומחה לדבר וחבל אם לא יבחר בדרך זו".
בשנת 1996 תוקן סעיף הבקשה למשפט חוזר בחוק בתי המשפט ועקב כך פנה ברנס בשלישית לקיום משפט חוזר בעניינו. השופט שלמה לוין דחה את בקשתו של ברנס בטענה שאין ראיותיו מהוות עילה למשפט חוזר.
ב-14 במרץ 2002 החליטה השופטת דליה דורנר (בפסק דין מ"ח 3032/99) להורות על משפט חוזר לברנס (להחלטה הייתה השפעה על פתיחת משפטם החוזר של מורשעי פרשת מע"ץ). דורנר הצביעה על הפגמים החמורים שנפלו בהליך הרשעתו של ברנס, ואף שלא הייתה בטוחה בחפותו, קבעה כי הוא זכאי למשפט חוזר. כארבעה שבועות לאחר מתן פסק דין זה נפטר השופט (בדימוס) חיים כהן. שיחת הטלפון האחרונה בחייו של כהן הייתה לשופטת דורנר. הוא טילפן אליה ממיטת חוליו כדי להודות לה בהתרגשות על כך שתיקנה את העוול "שאני עשיתי", כדבריו. ברנס היה מנושאי מיטתו של כהן בהלוויתו.
ב-11 בדצמבר 2002 החליט בית המשפט בהרכב משולש (השופטים נסים ממן, חיים גלפז ויהודה אברמוביץ), לזכות את ברנס בזיכוי "אילם", כלומר, ללא שמיעת הראיות, מבלי לקבוע אם הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו או לא, וזאת לאחר שהתביעה הביעה רצונה שלא לנהל משפט וחזרה בה מכתב האישום.
[עריכה] בדיקת הפוליגרף
במהלך משפט הזוטא, שנערך כדי להחליט, אם לקבל את הודעתו של ברנס, העיד גם מומחה פוליגרף משטרתי על מצבו הגופני של ברנס. במהלך עדותו הוא נשאל על ידי הסנגוריה על תוצאות בדיקת הפוליגרף ותשובתו הייתה, שעל פי הבדיקה, לא ניתן לומר בוודאות, אם ברנס שיקר.
