AH-1 קוברה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| בל 209 AH-1 קוברה | |
|---|---|
 |
|
| מסוק קרב | |
| מנוע | |
| מנוע טורבו ציר לייקומינג T-53 | |
| ממדים | |
| אורך | 13.6 מ' |
| רוחב | 1 מ' (3' 3 רגל) |
| גובה | 4.1 מ' (5' 13 רגל) |
| משקלים | |
| ריק | 2,993 ק"ג (6,598 ליברות) |
| מקסימום להמראה | 4,535 ק"ג (10,000 ליברות) |
| ביצועים | |
| מהירות מקסימלית | 270 קמ"ש (150 קשר) |
| טווח פעולה | 507 ק"מ (315 מייל) |
| חימוש | |
| צריח החרטום | תותח וולקן 20 מ"מ תלת קני, או מיניגאן 7.62 מ"מ או מקל"ר 40 מ"מ |
| רקטות | כוורת רקטות בכל צד |
| טילי נ"ט | טאו או הלפייר |
| טילי אוויר-אוויר | AIM-9 סיידווינדר |
AH-1 קוברה (בל 209) הוא מסוק קרב דו-מושבי מתוצרת חברת בל האמריקאית. בחיל האוויר הישראלי קיבל ה-AH-1 קוברה את הכינוי צפע.
המסוק מבוסס על מערכות ההנעה, התמסורת והרוטורים של מסוק ה-UH-1 ("יואי") ששימש בשנות החמישים של המאה ה-20 כמסוק סער בינוני. הקוברה הינו המסוק הראשון בעולם שנבנה למטרות שיגור חימוש. מסוק הקוברה מתאפיין בפרופיל צר שמקשה לפגוע בו, הוא פשוט לתחזוקה ועל כן זול ואמין.
כבר בשנת 1958 החלה חברת בל בתכנון המסוק, ובשנת 1965 הוא כבר המריא לראשונה. משימתו העיקרית של הקוברה היא תקיפת מטרות שריון וחימושו האופייני כולל טילי טאו נגד טנקים, שתי כוורות רקטות ותותח תלת-קני 20 מ"מ. ניתן לחמשו באופן שונה בהתאם למשימה, לרבות החלפת התותח במקלע מיניגאן 7.62 מ"מ או במקל"ר והתאמת ה"קוברה" לירי טילים מונחים (נגד טנקים או נגד מטרות אחרות) מסוגים שונים.
עד להופעת ה-AH-64 אפאצ'י (מתוצרת חברת בואינג-MD), היה הקוברה מסוק הקרב העיקרי של צבאות ארצות הברית וישראל.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
ראשיתו של מסוק הקוברה טמונה בימי מלחמת וייטנאם. באותה מלחמה פותח מסוק ה"יואי", שהוצג לראשונה בשנת 1956. היה זה מסוק בינוני בגודלו שיועד להטסת כוחות קטנים למוקדי לחימה משתנים. היואי נתן מענה מצוין לצורת הקרב נגד לוחמי הגרילה של הוייטקונג, אך ככלי לחימה הוא היה לא מוגן וללא כל יכולת ממשית להגן על עצמו בצורה אקטיבית (קרי: לתקוף את תוקפיו). בתחילת שנות השישים החלו בחברת בל, יצרנית מסוקי ה"יואי" לפתח מסוק אשר יבוסס על הפלטפורמה הקיימת של המסוק ואשר יהיה מסוגל לשאת חימוש ולשגרו במקרה הצורך.
אב הטיפוס למסוק החמוש היה מסוק יואי רגיל עליו הותקנו תותחים ומשגרי רקטות. מסוק זה היה הכלאה בין מסוק קרב למסוק סער, אשר השתתף אמנם בקרבות, אך לא הצליח למצות את עצמו לא בתחום הסער ולא בתחום שיגור החימוש.
[עריכה] סיוס-סקאוט 207
בשנת 1962, פתחה חברת בל בפיתוח של מסוק חדש לחלוטין אשר יהווה "ספינת תותחים" אוירית ושמטרתו תהיה ליווי והגנה על מסוקי הנחתת הכוחות. התוצאה של הפיתוח - דגם 207 סיוס-סקאוט, טס את טיסת הבכורה שלו בשנת 1963. לדגם היו את כל המאפיינים של מסוק קרב מודרני: תא טייסים בתצורת טנדם, כנפיים קצרות לתליית חימוש ופרופיל רוחב צר. הדגם החדש הרשים את קברניטי הצבא האמריקני, אך לאחר בדיקה מדוקדקת התברר שהמסוק קטן, חלש מדי ושברירי.
[עריכה] AAFSS
כדי להמשיך ופתח את מסוק הקרב החדש, הכריז הצבא האמריקאי על פתיחת "תחרות AAFSS" (מערכת סיוע באש אוירית מתקדמת = Advanced Aireal Fire Support System). במסגרת התחרות, נבחר דגם ה"שאיין" של חברת לוקהיד כמסוק הקרב החדש שיפותח לצבא. אולם, פרויקט השאיין התגלה כפרויקט שאפתני מדי ולא בר ביצוע, וכעבור עשור אחד הוא בוטל.
[עריכה] מודל 209
חברת בל, שהצעתה לתחרות הAAFSS- לא התקבלה, המשיכה לשקוד על פיתוח מסוק קרב משלה, ובשנת 1965 הציגה את מודל 209, שילוב של הסיוקס-סקאוט עם מערכות התמסורת, ההיגוי והמנוע של מסוק היואי הותיק.
התפתחות הלחימה בוייאטנם שיחקה באותה התקופה לידיה של חברת בל ומודל 209 החדש שלה, ועם תיגבור הכוחות האמריקאים באזורי הקרבות, הלכה והתחזקה הדרישה לסיוע אוירי קרוב לכוחות.
שנת 1965 הייתה אמורה להיות שנת סיום פרויקט AAFSS אך הפרויקט דשדש עקב בעיות טכניות ופוליטיות. ראשי הצבא, שנזקקו נואשות לכלי אוירי תוקף, הציעו במכרז מהיר לחמש חברות שונות לספק את פתרונן לבעיה. התוצרים של מכרז זה היו מסוק הוטרול של חברת בואינג, מסוק הצ'ינוק (CH-47), ה-UH-2 של חברת קאמאן, מסוק תקיפה של חברת סיקורסקי וה"בל 209".
ב3 בספטמבר 1965, הציגה חברת בל לראשונה את מודל 209 המוגמר, וארבעה ימים מאוחר יותר ב7 בספטמבר, ביצע המסוק את טיסת הבכורה שלו. פרויקט הפיתוח של המסוק החדש הושלם תוך 8 חודשים מיריית הפתיחה שלו. תוך כדי הצגתו לקברניטי הצבא, נבחר המסוק החדש של בל, והחוזה לייצור 110 מסוקים נחתם באפריל 1966.
בחודש יוני של שנת 1967 סופק ראשון המסוקים מדגם "Bell 209 AH-1G" לצבא האמריקני. את שמו קיבל המודל מראשי התיבות Attack Helicopter 1, בדומה למסוק היואי שמשמעות שמו היתה: Utility Helicopter 1. בין שנת 1967 לשנת 1973 בנתה חברת בל 1,116 מסוקים מדגם זה אשר ביצעו יותר ממליון שעות טיסה מבצעיות בויאטנם.
[עריכה] פעילות מבצעית
[עריכה] פעילות מבצעית בעולם
מסוקי הקוברה, שהגיעו לכשירות מבצעית לקראת סוף מלחמת וייטנאם, הספיקו לבצע בשלהי המלחמה מספר לא מבוטל של גיחות סיוע ותקיפה. המסוקים היו בשימוש נרחב גם בשעת פלישת ארצות הברית לאיי גרנדה בשנת 1983, שם הם העניקו סיוע לכוחות הנחתים האמריקנים.
המסוקים לקחו חלק נכבד במבצע "סופה במדבר" (מלחמת המפרץ הראשונה). במבצע זה הפעילו האמריקאים כ-73 מסוקי קוברה אשר אף לא אחד מהם הופל בקרב (מסוק אחד יצא מכלל שימוש בתאונה).
מסוקי הקוברה ממשיכים לקחת חלק (נכון לסוף שנת 2006) בלחימה של כוחות ארצות הברית בעירק.
[עריכה] מסוקי הקוברה בחיל האויר הישראלי
ראשוני מסוקי הקוברה, אשר נקראים בישראל צפע (כשמו של הנחש הקטלני), הגיעו לישראל בשנת 1975. הם נרכשו כאחד מלקחי מלחמת יום כיפור, ומטרתם הייתה לתת מענה מהיר ומדוייק להתקפת פתע של כוחות שריון.
את טבילת האש הראשונה שלהם עשו המסוקים בזמן מבצע שלום הגליל (של"ג), בו הם תקפו כוחות שריון ונ"מ סורים, השמידו מפקדות מחבלים וסייעו לכוחות הקרקע.
באוקטובר 1986, מסוק קוברה של חיל-האוויר חילץ טייס מטוס פנטום שנטש את מטוסו מעל לבנון, עקב תקלה טכנית; הטייס חולץ בעודו נתלה על מגלשי המסוק. הנווט של המטוס, רון ארד, נפל בשבי ונעדר עד היום.
בדצמבר 1988 חילצו מסוקי קוברה בצורה דומה ארבעה חיילי גולני, שהושארו בשטח לבנון בסיום מבצע "כחול וחום", שמטרתו פגיעה במפקדה השייכת לארגון החזית העממית בנעיימה שבלבנון. החיילים נקשרו למגלשי מסוקי הקוברה שהוזנקו לחלצם, ופונו לספינות חיל-הים הסמוכות.
ב-30 במאי 1990, הוזנקו מסוקי קוברה לחוף ניצנים, לאחר שטייס עגור זיהה סירת מחבלים שהגיעה לחוף. הטייס עיכב את המחבלים על-ידי ביצוע מספר מעברים נמוכים מעליהם, ואחר כך כיוון את מסוקי הקוברה לעברם. בסיום הפעולה הצליח צה"ל לפגוע בארבע סירות גומי, להרוג ארבעה מחבלים ולקחת בשבי 12 נוספים.
במרץ 1998 נהרגו תת אלוף שמואל אלדר וסגן אילן גור בתאונת מסוק קוברה.
מאז מבצע של"ג המשיכו מסוקי הקוברה לקחת חלק בכל מבצע צבאי שביצעה ישראל, והם ממשיכים לסייע ולהגן על כוחות הקרקע ולתקוף מטרות קרקעיות, כחלק ממלחמתה של ישראל בארגוני הטרור הפלסטיניים. בתקופת אינתיפאדת אל אקצה השתתפו הקוברות בפעילות האווירית ואף נטלו חלק בסיכולים הממוקדים.
[עריכה] דגמי הקוברה השונים
[עריכה] דגמים חד-מנועיים
- AH-1G יואי-קוברה
- AH-1Q
- AH-1S
- AH-1P (שיפור ראשון של ה AH-1S)
- AH-1E (שיפור שני של ה AH-1S)
- AH-1F (שיפור שלישי של ה AH-1S)
[עריכה] דגמים דו-מנועיים
- AH-1J SeaCobra - מסוק ימי
- AH-1T SeaCobra - שדרוג של המסוק הימי
- AH-1W SuperCobra - סופר קוברה
- AH-1Z SuperCobra - הדור החדיש ביותר של מסוק הסופר קוברה
[עריכה] מסוקי קוברה בעולם
הנתונים בפסקה זו לקוחים מהערך בוויקי האנגלית ומבוססים על פרסומים זרים
- אירן: 202 מסוקי AH-1J
- ארצות הברית: נחתים : כ-269 מסוקי AH-1W, חיל הים : 7 מסוקי AH-1W
- בחריין : 12 מסוקי AH-1E
- הרפובליקה הסינית (טיוואן) : 63 מסוקי AH-1W
- תורכיה : 9 מסוקי AH-1W, ו-32 מסוקי AH-1P/S
- יפן : 89 מסוקי AH-1S, מיוצרים ביפן כחלק מהסכם עם האמריקאים
- ירדן : 33 מסוקי AH-1F
- ישראל : 50 מסוקי AH-1S
- פקיסטן : 18 מסוקי AH-1F
- קוריאה : 42 מסוקי AH-1S, ו-20 מסוקי AH-1F
- תאילנד : 3 מסוקי AH-1F
[עריכה] קישורים חיצוניים
[עריכה] תמונות
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מסק"ר AH-1 קוברה |
