רוחאללה ח'ומייני
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק ברוחאללה ח'ומייני, אייתוללה איראני. לערך העוסק בחרק הידוע בסלנג כ"חומייני", ראו מלדרה מטרידה.
המנהיג העליון של הרפובליקה האיסלאמית של איראן
|
|||||||||||||||||||||||
אייתוללה רוחאללה מוסאוי ח'ומייני (פרסית: سید روحالله مصطفوی موسوی خمینی, תעתיק: סיד רוחאללה מצטפוי מוסוי ח'מיני; 24 בספטמבר 1902 – 3 ביוני 1989), כהן דת מוסלמי שיעי, מנהיגה הפוליטי של המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979, שבה הורד מכסאו השאה האחרון – מוחמד רזה פהלווי. לאחר המהפכה שימש ח'ומייני בתפקיד המנהיג העליון – התפקיד החשוב ביותר במערכת הפוליטית של הרפובליקה האסלאמית החדשה. הוא החזיק בתפקיד זה עד יום מותו.
ח'ומייני נחשב למנהיגם הרוחני של מוסלמים שיעים רבים ברחבי העולם. באיראן (ובקרב תומכיו) הוא כונה בתואר אימאם[1] ולא "אייתוללה בכיר". ח'ומייני היה גם תיאורטיקן פוליטי אסלאמי חדשני ובעל השפעה, התאוריה המפורסמת ביותר שפיתח היה "וַלַאיַתֶ פֶקִיה" – שלטון איש הדת. הוא נבחר לאיש השנה של המגזין "טיים" ב-1979, ונבחר לאחד מ-100 אנשי המאה ה-20 על ידי המגזין.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו
רוחאללה סייד אימאם ח'ומייני אל-מוסאווי נולד בעיירה ח'ומיין (המצויה ב-325 ק"מ דרומית לטהראן) בשם רוחאללה מוסטפאווי (פרסית: روح الله مصطفوی). תאריך הלידה המדויק שלו אינו ידוע; התאריכים השונים המוצעים: 17 במאי 1900, 9 בנובמבר 1902 ובביוגרפיות הרשמיות התאריך הינו ה-24 בספטמבר 1902 (אם כי ייתכן שהתאריך היה שונה, שכן בתאריך זה נולדה גם בתו של הנביא מוחמד, פאטמה זהרה, האישה הקדושה ביותר באסלאם השיעי, כך שייתכן שהביוגרפיה הרשמית "שופצה"). הוא נולד למשפחה דתית, של סיידים (מצאצאיו של הנביא מוחמד, דרך האימאם השביעי - אימאם מוסא אֲבן-ג'עפר אלכאט'ם).
אביו של ח'ומייני, סייד מוסטפא, נרצח בקטטה כאשר רוחאללה היה בן 5 חודשים, ואמו (צדיקֶה) לא יכלה לגדלו (בנוסף לששת אחיו, אם כי שניים מהם מתו בשנת חייהם הראשונה), ולכן גידלה אותו דודתו (חסידיו הצביעו על צירוף מקרים זה, והזכירו כי גם את הנביא מוחמד גידלו דודתו ודודו).
רוחאללה החל בלימודי הקוראן ב"מוּכתבּ" (בית ספר דתי) זמן קצר לאחר יום הולדתו הרביעי. הוא נחשב לתלמיד חרוץ, ועד גיל 6 כבר ידע את כל הקוראן בעל פה. הוא היה לנער מתבודד, ואהב לשוטט במדבר במשך שעות. בגיל 10 החל לחבר שירים, שעסקו בעיקר בפלאי הטבע ובדבקות באמונה.
בגיל 16 (1918) בחר ללמוד באראק, שבה המורים (מולות) היו שמרנים יותר מבמקומות אחרים. רוחאללה למד אצל השייח' עבד אל-כרים האירי-יזדי, הודות לחריצותו הרבה, נסק רוחאללה בקרב הטלבות (התלמידים) ותוך מספר חודשים, הפך למזכירו של השייח'. בשנת 1920 העביר האירי-יזדי את ה"מדרסה" (בית המדרש האסלאמי) שלו לעיר הקדושה קום (הסמוכה לאראק), וח'ומייני הצטרף אליו.
בשנת 1922, כשהחל רזה ח'אן, בעקבות מהפכת 1921 בטיפוח הלאומיות הפרסית, הטרום איסלאמית, התנגד לו ח'ומייני. הוא אף כתב מאמר בנושא ב-1924, שבו טען כי "לפני האסלאם... סבלה הארץ, הנהנית כיום מחסדה של תורת האמת שלנו, סבל בל ישוער בעטיין של הבורות והאכזריות. אין בעבר הזה דבר שראוי להעלותו על נס."
בעקבות מאמצי החילון של רזה ח'אן החל מ-1928 [2], תמך ח'ומייני בפעולה נמרצת כנגד המשטר, בעודו מורו, האירי-יזדי, דגל בגישה סבלנית יותר, בתקווה שיעבור זעם. הרפורמות החלו להגיע גם לעיר השמרנית קום, ומספר טלבות גוייסו בכוח לצבא. כמעט את כל השנה העביר ח'ומייני במרחק קטן ממקדש מעצומה, כך שבמקרה ויגיע הצבא, יוכלו הוא והטלבות האחרים עימו לברוח למקדש, אליו לא נכנסו הכוחות (על פי המסורת שבה כל אדם המבקש מקלט במקדש יש להתיר לו להישאר שם). עם היחלשות מאבקו של ח'אן במולות, ביקר ח'ומייני עם מספר טלבות בטהראן, בקיץ 1930. במהלך ביקורו בעיר נשא לאישה את בתול ח'אנום סאקאפי, בת ה-10 (ח'ומייני היה אז בן 28, גיל מבוגר יחסית לנישואים ראשונים) ממשפחה עשירה ומכובדת (אביה היה אייתוללה), גם כן של סיידים. בתקופה ההיא, לימד ח'ומייני במדרסה בקום, עירב שירים דתיים בשיעוריו ועסק בתחום המסתורין; מצבו הכלכלי השתפר, הודות למספר השקעות נבונות וסיוע כספי מתומכיו. ב־1932 פורסם חוק חדש, שחייב את כל האיראנים להחזיק בתעודת זהות ולבחור לעצמם שמות משפחה. רוחאללה בחר בשם ח'ומייני על שם עיירת לידתו ח'ומיין.
בשנת 1937, לאחר ביצוע החג' במכה, חזר ח'ומייני (שכונה כעת כבר "הוג'את אל-אסלאם" - "סמכות באסלאם", דרגה אחת מתחת ל"אייתוללה") לאיראן דרך העיר הקדושה לשיעים, נג'ף (עיראק), ושהה בה מספר חודשים, במהלכם שיפר את ידיעותיו בערבית. נוכח פלישת הבריטים והסובייטים לאיראן ב-1941, רזה ח'אן פהלווי נאלץ לעזוב את כסאו ולצאת לגלות, ובנו מוחמד רזה פהלווי הושבע כשאה; ח'ומייני התנגד למהלך זה והיה מעוניין בהפלת המונרכיה.
מצבו הכלכלי המשתפר, אפשר לח'ומייני להרחיב את סיעת תלמידיו (במדרסות נהוג שהמורה (המולה) משלם "מלגות" לתלמידיו (טלבות)), וכך להרחיב את השפעתו בבית המדרש של פאוזיה.
בשלהי 1942 פרסם ח'ומייני את המהדורה הראשונה של חוברת פולמוסית בשם "כַשף אל-אסראר" (מפתח לסודות). בחוברת ניסה להפריך את הביקורת שהוטחה נגד האסלאם על ידי מספר גדל והולך של אינטלקטואלים חילוניים. החוברת כוונה ספציפית כלפי האינטלקטואל אחמד כסראוי, שתמך במאמצי החילון של השאה, ח'ומייני הכריז על כסראוי כ"מופסֶד פי אל-אַרד" - משחית עלי אדמות, וכך למעשה חרץ את דינו למוות. ב-1945, התנקש הטרוריסט חוסיין אמאמי באינטלקטואל כסראוי, נתפס ונידון למוות. ח'ומייני נסע לטהראן, נפגש לראשונה עם אויבו המר לעתיד - השאה [3] וביקש את חנינתו של הטרוריסט אמאמי (כפי שאכן קרה). בעת ההיא, שימש ח'ומייני כיועצו המיוחד של האייתוללה הגדול מוחמד חוסיין ברוג'רדי, עם מעברו של האחרון לקום.
באמצע שנות החמישים כבר היה לח'ומייני חוג של תלמידים משלו, והוא נחשב למורה בכיר בבית הספר היוקרתי פאוזיה, שהתרחב בחסותו של ברוג'רדי. כמו כן השלים את פרסומו הראשון והיחיד בערבית "תחריר אל-וַסילֶה" (שחרור האמצעים). לשונו של הספר הייתה משובשת מבחינה דקדוקית, ורצופה מלים פרסיות רבות, כך שלא ניתן היה להבנה לערבים. הספר שוכתב כמעט במלואו ב-1984, על ידי קבוצת שיעים בלבנון. ספר זה ופרסומים נוספים בססו את מעמדו הלמדני של ח'ומייני, ויותר ויותר אנשים פנו אליו לפסיקה דתית. בסביבות 1958 פרסם את חיבורו "תאוזיח אל מסאיל" (ליבון הבעיות) והוכר כ"אייתוללה"; ב-1962 הכתיר עצמו ל"אייתוללה גדול" ("אייתוללה עוזמה"). ח'ומייני התנגד לצעדי הרפורמה של השאה ב-1963 [4]וטען כי הינם "קנוניה להריסת האסלאם". לנוכח התמיכה לה זכתה הרפורמה במרבית האוכלוסייה, החל ח'ומייני לטעון כי צעדי הפתיחות הינם "קנוניה של יהודים וזרים המעוניינים לראות בחורבן האסלאם". טון אנטישמי וקסנופובי זה זכה לקהל רב יותר.
ח'ומייני עודד הפגנות והמשיך להסית כנגד השאה. ביום העשוּראא - 5 ביוני 1963 (יום אבל קדוש לשיעים, בו נרצח האימאם חוסין) נערכו הפגנות ענק. במהלך ההפגנה בטהרן, פתחו כוחות הצבא בירי על ההמונים והרגו כ-100 איש (המספר נופח ל-15,000 על ידי האסלאמיסטים). לאחר מכן, הוטל עוצר צבאי על הבירה. ח'ומייני נאסר והובא לטהרן. בעקבות מאסרו, נערכו הפגנות המוניות במספר ערים באיראן.
באוגוסט 1963 שוחרר ח'ומייני למעצר בית בטהרן, בה שהה עוד 8 חודשים, עד לחזרתו לקום. משם חזר לתקוף את השאה ומשטרו, ואף הוסיף את ארצות הברית לרשימת נאשמיו. התקפותיו החריפות הגדישו את הסאה, והוחלט לגרש את ח'ומייני מאיראן.
[עריכה] חיים בגלות
ב-4 בנובמבר 1964 גורשו ח'ומייני ובנו מוסטפה לתורכיה. ח'ומייני לא חש בנוח במדינה החילונית, שבה נאסר עליו ללבוש בגדי כהונה מחוץ לביתו והקהילה השיעית הייתה קטנה. בקשתו לעבור לעיראק אושרה, ובינואר 1965 התאחדה המשפחה בעיר הקדושה נג'ף.
מעמדו הכלכלי של ח'ומייני בעיראק לא היה טוב כבאיראן, ועל כן לא היה ביכולתו לשמר קבוצת טלבות גדולה סביבו. באותה תקופה גיבש ח'ומייני במספר שיעורים את העקרונות שלאחר מכן יפורסמו בחוברת המפורסמת "וַלַאיַתֶ פֶקִיה" (שלטון כוהן הדת). התיזה המרכזית של ח'ומייני הייתה כי מקורו של כל שלטון הוא החוק האלוהי, על כן מושגים כגון ריבונות לאומית שגויים ואף מנוגדים לדת. הוא גרס כי אללה מעביר את סמכותו לנביאים ומטיל עליהם למשול בבני האדם בהתאם לחוק האלוהי הנצחי. ח'ומייני דן במעמדם הנוכחי של המולות, שיכלו להמליץ על חוקים ועונשים, אך חסרו את היכולת להחילם, וקרא בעקיפין לשלטון המולות. הוא קבע כי האסלאם אינו רק המלצה אלא דת חברתית, בעלת חוקים מחמירים הנוגעים לכל היבטי החיים (השריעה). הספר כלל גם התקפות על שלטון השאה, על ישראל ועל היהודים.
בשנת 1972 השתפר מעמדו הכלכלי של ח'ומייני, הוא קיבל תרומות מחסידיו באיראן, בעיראק ובלבנון; לפיכך, יכול להציע מלגות ליותר ממאה תלמידים.
בדצמבר 1977 הוציא ח'ומייני פתווה פומבית (וחתם בתואר "אימאם"), שבה הכריז על "הדחת" השאה, ביטול הפרלמנט, השעיית כל החוקים האזרחיים, וחרם כללי על "ממשלת השטן". ח'ומייני הנחה את תומכיו, בראשות מורתזא מוטהרי "לפקח על הגנת האמונה" ולקדם את יישום ההוראות. המולות הנאמנים לח'ומייני החלו לתקוף בחריפות את השאה מעל דוכני המסגדים, ובמקומות פומביים אחרים.
במהלך 1977, שני ארועים המחישו לאייתוללה את כוחו הרב: הראשון היה מותו של בנו מוסטפה (מהתקף לב או תאונת דרכים ב-31 באוקטובר 1977), שהוציא אלפים לתהלוכות אבל ענקיות, והודעות פומביות של מאות טלבות, ואף אנשי שמאל, שבמסווה של הבעת צער, תקפו בחריפות את משטר השאה (המשטרה החשאית של השאה, "הסאוואכ", הואשמה בהרעלת מוסטפה, וכיום מוסטפה מכונה "שאהיד").
אירוע נוסף היה פרסומו של מכתב שטנה, כביכול של אזרח איראני (בהוראת המשטר) בשני עיתונים איראניים (כייהאן ואטלאעת) שכינה את המולות "גזע של טפילים", ורמז לנטיות ההומוסקסואליות של חלקם. בתגובה, הפגנות בנות אלפי אנשים נערכו בקום, בקריאות "יחי ח'ומייני" ו"מוות לשאה".
ממקום מושבו בעיראק, המשיך ח'ומייני בהסתת ההמונים, הוא כינה את השאה "ממזר", "כלב", "מתרפס", מוצץ דם", "בוגד" וכו'. לטענת מקורות מסוימים, הוא אף הכריז על השאה כמי שדמו מותר.
בשנת 1978 החל ח'ומייני לשאת את דרשותיו באופן סדיר במסגד האימאם עלי בנג'ף. מאות, ולאחר מכן אלפי אנשים זכו מדי יום לקבל את ברכתו של האייתוללה, ולאחר מכן לשמוע את דברי השטנה נגד השאה, הבריטים, האמריקנים הצלבנים והציונים. אחדים מקרב הקהל הקליטו את הדרשות ועשרות אלפים מקלטות אלו הופצו ברחבי איראן במהלך שנתיים. למעמדו של ח'ומייני תרמו גם השידורים בתחנה הפרסית של ה-BBC. מספר רב של תנועות וארגונים, בעלי אמונות שונות (החל ממרקסיסטים וכלה בליברלים) תיעבו את שלטון השאה, ועל כן רצו במנהיגותו של ח'ומייני (שהקפיד לשמר עמימות בנוגע לצורת השלטון לאחר הפלת השאה).
לאחר התעמתות נוספת של אלפים מתומכיו של ח'ומייני בטהראן עם כוחות הצבא, ביקש השאה מסדאם חוסיין לגרש את האייתוללה משטחו, מתוך הנחת שווא כי קדושת העיר נג'ף מסייעת למעמדו הדתי של ח'ומייני; וכך, בספטמבר 1978, גורש ח'ומייני לצרפת. במהלך 4 חודשי שהותו בפריז, עבד ח'ומייני במשך 12-14 שעות ביום, התראיין 132 פעמים לתקשורת, פרסם כ-50 הצהרות ונשא דברים לפני כ-100,000 איראנים שהגיעו לביתו בממוצע של יותר מ-1,000 אנשים ליום. באותה עת באיראן, הממשלה הייתה במצב התפוררות, התנגשויות בין מפגינים ובין כוחות הצבא הפילו עוד ועוד קורבנות, הרוסים החלו אף הם לתמוך באופוזיציה לשלטון השאה, עובדי מתקני הנפט שבתו, וכלכלת איראן שותקה.
[עריכה] באיראן
[עריכה] חזרה לאיראן
- ערך מורחב – המהפכה האיראנית
הסתת ח'ומייני ותומכיו נגד השאה, השביתה הכללית במדינה, וההתנגשויות האלימות בין מפגינים לצבאו של השאה (שהחל לערוק בחלקו לצד האנטי משטרי), גרמו לעזיבתו של השאה את איראן ב-16 בינואר. להשלמת המהפכה האסלאמית, נותרה איפה רק חזרתו של ה"אימאם", וכך, ב-1 בפברואר נחת מטוסו של ח'ומייני באיראן, ונתקבל בגילויי שמחה של מיליוני אנשים (המספר המוערך של מקבלי פני ה"אימאם" נע בין מיליון אחד לשבעה). ח'ומייני ביקר בבית העלמין בטהראן, "בֵהשת זַהרא", כסימן כבוד לקורבנות "השהידים" של המהפכה. בנאומו, מלבד תקיפת הממשלה שמינה השאה, הוא הבטיח לאזרחים אפשרות להצביע לממשלה שתייצג אותם, וקבע כי המולות לא יתערבו בענייניה של הממשלה. הבטחה זו לא כובדה, וח'ומייני מינה את עצמו למעשה לדיקטטור, ובממשלות העתידיות נתן רק למולות להיבחר. בנוסף הוא הבטיח מספר הקלות פופוליסטיות לאוכלוסייה, ובכלל זה שירותי חשמל, טלפון ותחבורה ציבורית בחינם, ואספקת נפט, ללא תשלום, עד פתח הבית. אף אחת מהבטחות אלו לא קויימה.[1]
ב-11 בפברואר הכריז ח'ומייני על ממשלה זמנית. החלפת השלטון לוותה באלימות רבה שכללה את טיהור הצבא - הדחתם של אלפי קצינים, והוצאות להורג של מתנגדים למשטר, תומכי השאה ו"חוטאים" (נואפים, הומוסקסואלים). ב-30 וב-31 במרץ נערך משאל עם, ובו 98% מהמצביעים בחרו להחליף את המונרכיה ברפובליקה איסלאמית, שבה שולטים אנשי הדת; בחירות נוספות נערכו בכדי לאשר את החוקה החדשה. מלבד מעמד המנהיג העליון, החוקה מגדירה את תפקידו של הנשיא, שצריך להיבחר כל 4 שנים, אולם המועמדים לנשיאות מאושרים ב"מועצת שומרי החוקה". ח'ומייני מונה לתפקיד המנהיג העליון לשארית חייו, וכונה באופן רשמי, "מנהיג המהפכה".
[עריכה] משבר בני הערובה בשגרירות ארצות הברית
- ערך מורחב – משבר בני הערובה באיראן
ב-1 בנובמבר 1979 קרא ח'ומייני לאזרחים להפגין כנגד אינטרסים של ארצות הברית וישראל, הוא תקף את ארצות הברית, וכינה אותה "השטן הגדול" ו"אויבי האסלאם". ב-4 בנובמבר פלשה קבוצת סטודנטים איראנים לשגרירות ארצות הברית בטהראן ולקחה את השוהים בה כבני ערובה. החוטפים דרשו את הסגרתו של השאה, ששהה בארצות הברית בטיפול רפואי (למחלת הסרטן, ממנה גסס), למשפט באיראן על "פשעיו נגד איראן". ב-23 בפברואר 1980 הכריז ח'ומייני כי הפרלמנט (המג'לס) האיראני יהיה זה שיקבע את גורלם של השבויים, ודרש את הסגרת השאה לאיראן. נשיאה של ארצות הברית, ג'ימי קרטר, סירב לדרישה, והורה על ביצועו של מבצע צבאי לשחרור השבויים, אולם המבצע כשל. מותו של השאה ב-27 ביולי 1980, פלישתה של עיראק לאיראן, והחשש מהנשיא האמריקני החדש רונלד רייגן, בעל התדמית הקשוחה יותר מקודמו, איפשרו את שחרורם של החטופים ב-20 בינואר 1981 (לאחר חתימת הסכם שבו ארצות הברית התחייבה שלא להתערב בענייניה הפנימיים של איראן, והפסקת הקפאת נכסים איראניים בשווי 8 מיליארד דולר בבנקים אמריקנים).
[עריכה] החיים תחת ח'ומייני
תחת שלטונו של ח'ומייני הוחל חוק השריעה (ההלכה האסלאמית), הגברים והנשים האיראניים הוכרחו להתלבש בהתאם לקוד הלבוש האסלאמי, נאסרה השמעת מוזיקה מערבית, ואפילו קלאסית. דמותו של ח'ומייני הייתה מוקד לפולחן אישיות, עיתונים וכלי תקשורת אחרים נסגרו, מתנגדי המשטר נכלאו (לעתים עונו), הצליחו לברוח מחוץ לאיראן או הוצאו להורג (בשנת 1979 הומתו בידי המשטר יותר מ-6,000 איש).
במהלך השנתיים הראשונות של שלטונו, ח'ומייני הורה על הוצאתם להורג של מרבית מתנגדיו החילוניים והדתיים. אולם בשנת 1983, לאחר ניצני התמרדות ראשונים של המולות, במהלך מלחמת איראן-עיראק, ח'ומייני החל להפגין אמביוולנטיות בנוגע לשלטון המולות. הוא טען כי התנגדותם החריפה, ואף האלימה לעתים, של המולות מאיימת על אחדותה של איראן; במספר מקרים קרא ח'ומייני למולות לחזור "למקצוע הראוי להם", ולהפסיק להתערב בפוליטיקה וענייני הממשל.
עם קבלת החלטת הפסקת האש ביולי 1988, שסיימה את מלחמת איראן-עיראק, ארגון המוג'אהדין ח'לק ביצע תקיפה במערב איראן. בעקבותיה הורה ח'ומייני להרוג את כל האסירים הפוליטיים באם לא יביעו חרטה על פעולותיהם נגד המשטר. כמו כן, איראנים רבים נתלו במרכזי הערים, לאור חשד לתמיכה במוג'אהדין ח'לק, ביניהם סטודנטים רבים ו-11 אייתוללות מקורבים ליורשו המיועד של ח'ומייני, האייתוללה הפרו-דמוקרטי חוסיין עלי מונתזרי. מספר הנרצחים אינו ידוע בבירור, אולם הוא נאמד במספר אלפים.[2]
[עריכה] מלחמת איראן-עיראק
- ערך מורחב – מלחמת איראן-עיראק
זמן קצר לאחר המהפכה באיראן, ח'ומייני החל לקרוא למהפכות אסלאמיות ברחבי העולם המוסלמי. סדאם חוסיין, מנהיגה הבעת'יסטי החילוני של עיראק, היה מעוניין לכבוש את האזורים העשירים בנפט של שכנתו איראן (בייחוד אזור ח'וזיסטאן). חוסיין גם העריך, כי איראן נחלשה עקב המהפכה והטרור הנמשך במדינה, ורצה להסיר את האיום שהציבו השיעים הקיצוניים באיראן ליציבות שלטונו, שכן האיראנים הסיתו את הרוב השיעי בעיראק נגד המשטר הסוני של חוסיין.
בעידודה של סעודיה (ובמידה מסוימת גם של ארצות הברית, שחששה מהמשטר הקיצוני והאנטי-אמריקני החדש באיראן), צבא עיראק פלש לשטחה של איראן, ובכך התחיל את המלחמה שתמשך 8 שנים. הפלישה, שנועדה להחליש את השפעת האסלאם השיעי הקיצוני של ח'ומייני, באופן אירוני חיזקה את מעמדו של ח'ומייני ואפשרה לו לבסס ולייצב את הנהגתו. למרות האסון הנורא שהמיטה המלחמה על איראן, הטילים שנחתו בטהראן והעובדה שהאיראנים נאלצו לנהל קרב בלימה על גבולות ארצם, לא נפגעה הפופולריות של ח'ומייני. במהלך המלחמה, העם האיראני התאחד סביב הנהגתו, הפופולריות של ח'ומייני וכוחו גדלו. ח'ומייני קרא לכל האיראנים להגן על ארצם ועל דתם כנגד המשטר העיראקי החילוני, ואלפי נערים התנדבו להילחם בעיראק, בנכונות למות "מוות קודשים", ונשלחו לחזית.
ח'ומייני סירב לסיים את המלחמה גם כשכוחותיו הדפו את העיראקים ופלשו לעיראק. שנתיים לאחר תחילת המלחמה (1982) הסכימה עיראק להפסקת אש, והחל משא ומתן מייגע בנוגע למתווה הגבול המדויק. ח'ומייני כנראה ראה בנסיגה הדיפלומטית של עיראק סימן לחולשה ודחה את רעיון הפסקת האש, בדרישה לתשלומי פיצויים גדולים, וסיום שלטונו של סדאם חוסיין, לפני הפסקת הלחימה. התנאים הללו לא איפשרו את סיום הסכסוך בעת ההיא, ובסופו של דבר נמשכה המלחמה 6 שנים נוספות, וגרמה למותם של יותר מחצי מיליון איראנים, ולשימוש בנשק כימי על ידי הצבא העיראקי (על תושביו שלו).
מחירה של המלחמה המשיך לעלות, וח'ומייני הסכים להפסקת אש ("שתיתי את כוס התרעלה", לדבריו), בתיווך האו"ם. משהסתיימה הלחימה, הורעה בריאותו של ח'ומייני, ומאבקי הכוחות בין המולות התחדשו בנוגע לירושה.
[עריכה] מותו וההלוויה
לאחר שהות של 11 ימים בבית חולים, בהם עבר ניתוחים בניסיון להפסיק את הדימומים הפנימיים, נפטר חו'מייני ב-3 ביוני 1989 מסרטן הערמונית. מיליוני איראנים ביכו את מותו, ויצאו לתהלוכות אבל שמעולם לא נראו כמותן באיראן. במהלך ההלוויה בטהראן, מיליוני האנשים שניסו להתקרב לארון העץ בו נח ה"אימאם" גרמו לכאוס כללי. בשלב מסוים גופו של ח'ומייני כמעט ונפל לאדמה, כ-10,000 איש נפצעו וההלוויה בוטלה. ההלוויה השנייה נערכה תחת אבטחה קפדנית, ארונו של ח'ומייני צופה בברזל והוא הוקף על ידי אנשי אבטחה חמושים היטב. דווח כי יותר מ-9 מיליון אנשים השתתפו בטקס ההלוויה, בבית העלמין בטהראן. מיליונים רבים אחרים קיימו תהלוכות המוניות בערים ברחבי איראן ומחוצה לה.
[עריכה] ירושת תפקיד המנהיג העליון
ח'ומייני למעשה מינה למחליפו לתפקיד המנהיג העליון את האייתוללה הגדול ("אייתוללה עוזמה") חוסיין עלי מונתזרי, מראשי המהפכה. אולם עמדותיו הפרו-דמוקרטיות, התנגדותו להחלת שלטון כוהני הדת, כפי שנעשה לאחר המהפכה, וביקורתו על התנהלות המשטר בתחום זכויות האדם גרמו לח'ומייני לגנות אותו במכתב ב-1988. כתוצאה מכך מינתה מועצת המומחים את האייתוללה עלי ח'מנאי לתפקיד המנהיג העליון.[3] [4] [5]
[עריכה] האידאולוגיה הפוליטית ומורשתו של ח'ומייני
בכתביו ובנאומיו הרבים[5], קידם ח'ומייני את חזון החברה האיראנית התאוקרטית המונחית על ידי עקרונות המוסר של אנשי הדת. בולט בהקשר זה נאומו בעת החג' ב-1963, שבו קבע כי שליט אסלאמי חייב להיות כוהן דת, המתמחה ומבין בדת האסלאם.
צוואתו של ח'ומייני, שפורסמה לאחר מותו, עודדה את הציבור האיראני בכלל, ובייחוד את המעמדות הנמוכים, להמשיך לדבוק במימוש האידאלים של המהפכה האסלמית.
הוא האמין בכלכלה סוציאליסטית, אך עם זכות האזרח לקניין פרטי מסוים. ח'ומייני טען כי העסקים והתאגידים צריכים להיות מחויבים לתרום לארגונים דתיים, שיקדמו את האסלאם השיעי. הוא יעץ שלא להרשות לאנשים עשירים לקחת חלק בממשלה, וטען כי הפוליטיקאים צריכים לנהוג כמוהו ולחיות באופן צנוע וחסכני.
רעיונותיו של ח'ומייני, מלכתחילה לא מצאו חן בעיני כוהני הדת באיראן בשל מהפכנותם, והתנגדותם לאיחוד הגס בין דת למדינה. מולות אלו בדרך כלל, היו שמרנים מבחינה תאולוגית, וחששו מחידושים, ואילו ח'ומייני האמין כי פירושי האסלאם צריכים להתפתח, גם אם פירושים אלו סוטים מהמסורת. בניגוד למנהג כוהני הדת באחרים באותם הימים, ח'ומייני ניהל אורך חיים צנוע וסגפני, התעניין באירפאן (תורת המסתורין השיעית), והתנגד לאחזקת אדמה ועושר רב בידי המולות[6].
ח'ומייני ספג ביקורת על כך שרפורמות דמוקרטיות וחברתיות רבות שהבטיח לא בוצעו במהלך חייו. בתשובה הוא טען כי המהפכה האסלאמית לא הושלמה, ורק כאשר תהפוך איראן לאסלאמית בכל מובן, דמוקרטיה וחופש ינבעו "כתוצאה טבעית לטרנספורמציה כזאת". בראיית ח'ומייני, הדמוקרטיה באיראן צריכה להיות מוגבלת בהתאם לחוקי האסלאם (למשל, לנשים אסור להצביע בבחירות), מאחר ומרבית הציבור הינו מוסלמי, כל דבר שסותר את האסלאם, יפגע ברוב, וכך יפגע בדמוקרטיה.
פוליטיקאים כדוגמת אכבר האשמי רפסנג'ני ומוחמד ח'אתמי, קידמו מדיניות מתונה ורפורמיסטית יותר, ובכך הביאו לעימות בינם לבין המנהיג העליון עלי ח'מנאי, הרשות השופטת ומשמרות המהפכה. האיראנים השמרנים טוענים כי המדיניות הזו, עומדת בסתירה לעקרונותיו של ח'ומייני, אולם הרפורמיסטים טוענים, בייחוד מוחמד ח'אתמי, כי המדיניות תואמת את עקרונותיו של ח'ומייני. ח'אתמי מזכיר את אזהרותיו התמידיות של ח'ומייני נגד קיצוניות, ועמדותיו בנוגע לחופש הדיבור.
רבים באיראן ראו את המדיניות הרפורמיסטית כמאפשרת לאליטות העשירות לשלוט במדינה, וכך גורמת לניכור המעמד הנמוך באיראן; ההתקרבות למערב, ותחושת ניתוק ממורשתו של ח'ומייני היו גורמים מרכזיים לבחירתו של נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד השמרן, בבחירות ב-2005.
ב-1989, פרסם ח'ומייני פתווה, שקראה להריגתו של הסופר סלמאן רושדי, תוך קביעה כי רציחתו של הסופר הינה חובה דתית עבור כל מוסלמי, בשל "חילול" שמו של הנביא מוחמד, בספרו "פסוקי השטן". ספרו של רושדי מכיל חלקים שחלק מהמוסלמים, ובהם ח'ומייני, רואים כמעליבים את האסלאם ונביאו. פרסום הפתווה גרם לאנשים רבים במערב, בייחוד אנשי השמאל, שלפני כן תמכו במהפכה כנגד השאה, לשקול מחדש את תמיכתם בח'ומייני.
[עריכה] ח'ומייני ועידוד פיגועי ההתאבדות
עם פרוץ מלחמת איראן עיראק, לאור נחיתות הכוחות האיראניים בתחמושת ורמת האימון, קרא ח'ומייני לאזרחים להתנדב ולהגן על דתם, בפני הפולשים העיראקיים, הוא עודד את האיראנים להידמות לאימאם השיעי הנערץ חוסיין, שמת "מוות קדושים" בקרב בכרבאלא כנגד הח'ליף ה"כופר" יזיד (הנערים יצאו לשדה הקרב בקריאות "כנגד היזיד של זמננו!" ו"כרבאלא נוספת מחכה לנו!"). מאות אלפים של נערים צעירים, נשים וזקנים התנדבו לארגון הבאסיג' שהקים המשטר. המתנדבים הנלהבים, שמרביתם היו בני פחות מ-18, הביאו תכריכים מביתם, בנכונות למות, המשטר הזמין 500,000 מפתחות מפלסטיק מטיוואן, והם ניתנו למתנדבים - מתאבדים, כדי שיפתחו בפניהם את שערי גן עדן. בצעידה של "גלים אנושיים" לפני הצבא האיראני, הנערים הלא חמושים "ניקו" את שדות המוקשים שנמצאו בגבולה הצפוני של עיראק[7]. ח'ומייני ומשטרו עודדו ושיבחו את מעשה ההתאבדות של הצעירים האיראניים[8] [6].
עידוד פיגועי ההתאבדות, סותרים את הקוראן, מאחר ובמספר מקומות בספר נאסרת התאבדות, ואף נאמר כי הממית עצמו ישרף בגיהנום, אולם ח'ומייני אימץ את הראייה הפונדמנטליסטית, בה התאבדות למטרת פגיעה ב"אויבי האסלאם", אינה רק מותרת, אלא גם טובה ומבטיחה את מקומו של המתאבד בגן עדן. המתאבד המפגע הראשון בהיסטוריה המודרנית, היה מתנדב הבאסיג' חוסיין פהמידה, בן ה-13 שקשר לגופו חומר נפץ ונשכב תחת טנק עיראקי ב-1980, כיום פהמידה מונצח בבולים, שטרות איראניים, תיקי בית ספר, תוכניות טלוויזיה לילדים וסרטים איראניים. הגותו של ח'ומייני הייתה גם אחראית לפיגוע מכונית התופת הראשון, שבוצע בידי אחמד כוסייר, בן ה-15 מארגון חזבאללה, וגרם למותם של 74 חיילים ישראליים בצור (לבנון) ב-11 בנובמבר 1982. ח'ומייני קידש את פעולתו של כוסייר בפתווה, ולאחר מכן הוקמה מצבת זיכרון לכבודו בטהרן.
המשטר סייע להקמתם, ולמימונם של ארגוני טרור רבים, המפורסמים ביניהם הוא ארגון החזבאללה והג'יהאד האסלאמי, שעד היום זוכים לסיוע כלכלי והדרכות לפעילים מאיראן.
[עריכה] עמדותיו של ח'ומייני לגבי לא מוסלמים
ח'ומייני אימץ את הראייה השיעית השמרנית, כי הלא מאמינים הינם טמאים (נאג'ים). בפירוש השיעי לאסלאם, הלא מאמינים הינם אלו שאינם נמנים עם "עמי הספר" - מוסלמים, נוצרים, יהודים, וזורואסטרים. בספרו, "תאוזיח אל-מסאיל" (ליבון הבעיות), ח'ומייני טען כי ישנם 11 דברים שהופכים מוסלמי לטמא: שתן, צואה, זרע, פגר, כלב, חזיר, לא מאמין, יין, בירה, וזיעת גמל שאוכל דברים לא נקיים. ח'ומייני מסביר כי "ברגע שגבר או אישה לא מוסלמיים, ממירים את דתם לאסלאם, גופם, רוקם, הפרשות האף, והזיעה הופכים לטהורים".
בתקופת שלטונו של השאה, תקף בחריפות את הבהאים, כינה אותם (מוּרתֵד) "כופרים" וקרא לעידוד אקטיבי להמרתם לדת האסלאם. בעקבות קריאותיו, וקריאת מולות קיצוניים נוספים, השתלט אספסוף שכיר על מקדש הבהאים בטהרן, הרס אותו באופן חלקי וקרא למאמינים להיכנס ולחגוג את ניצחון האסלאם.
ח'ומייני התנגד בחריפות ליחסים טובים עם המערב, ומדינות הגוש המזרחי, והאמין כי איראן צריכה להסתמך על עצמה. הוא ראה בחלקים מהתרבות המערבית כמנוונים ומשחיתים את הנוער. לפיכך תמך בהחרמת האופנה, המוזיקה, הקולנוע והספרות המערבית. חזונו היה לראות בהתאחדותן של כל המדינות המוסלמיות לכוח אחד, וכך להימנע מלתמוך במערב או בגוש הסובייטי, והוא האמין כי חזון זה יתממש בעתיד הקרוב.
לאחר חזרתו לאיראן, פרסם ח'ומייני פתווה שהכריזה כי אין לפגוע בקהילות היהודיות והנוצריות באיראן, לאור הדעות האנטי-ישראליות שפשו בחברה לאחר המהפכה.
ממשלתו של ח'ומייני איפשרה למיעוטים מסוימים (נוצרים ארמנים, יהודים וזורואסטרים) להיבחר ולבחור נציגים לפרלמנט האיראני (המג'לס).
[עריכה] ח'ומייני וארצות הברית
במרבית דרשותיו החל משנות ה-60, האשים ח'ומייני את ארצות הברית בניסיון לפגוע באסלאם, בכך שהשאה, הממשלה והכוחות המזוינים האיראניים הינם סוכנים אמריקניים. כך למשל ב-1964 הוא קבע בנאום: "מקור כל צרותינו הוא אמריקה. מקור כל צרותינו הוא ישראל. ישראל שייכת לאמריקה. גם חברי הפרלמנט שלנו שייכים לאמריקה. אמריקה קנתה את כולם". הוא טבע את המונח "השטן הגדול" בהפגנה לפני השגרירות האמריקנית בטהראן (ימים ספורים לפני שביית הנמצאים בה). בהזדמנות אחרת טען: "אמריקה, הפושעת המקורית שהבעירה את העולם, ועוזריה, הציונות העולמית, בכדי להגיע למטרתם, מבצעים פשעים שעטים ולשונות נבוכים מלתאר". במקום אחר קבע: "אמריקה יכולה לנצח אותנו, אך לא את המהפכה שלנו. לפיכך, אנו בטוחים בניצחוננו. הממשל האמריקני לא מבין את מושג ה"אסתשהאד" (מוות קדושים)".
[עריכה] ח'ומייני וישראל
החל משנת 1963 החל ח'ומייני, להאשים את היהודים ואת ישראל בניסיונות להרוס את האסלאם. כך, באחד מנאומיו טען כי מדינת ישראל הדפיסה מיליוני עותקים של "קוראן מזויף" בניסיון "להרוס את דתנו המהוללת". הוא טען כי ישראל מעונינת לראות בהרס כלכלתה של איראן וכינה את חיילי השאה "סוכנים ישראלים", ולאחר מכן גם את השאה עצמו. בפני בנו מוסטפה טען, כי קיימת מזימה יהודית מתוחכמת וחשאית "לשלוט בכל" וכי "ברצונם להשתלט על העולם בעזרת אוצרות הטבע של המדינות המוסלמיות".
ראייתו של ח'ומייני תואמת את הראייה השיעית הקיצונית האסלאמית (בדומה לזו של ארגון חזבאללה), על איסור בקיום יחסים ישירים עם ישראל "השטן הקטן", והצורך בהשמדתה והחלפתה במדינה פלסטינית (כך למשל, קבע כי יש להסיר את "הגידול הסרטני" מהמזה"ת).
עם זאת, ח'ומייני לא התנגד לקבלת נשק דרך ישראל בפרשת איראן-קונטראס.
כיום, איראן לא מקיימת קשרים עם ישראל, ונשיאה מחמוד אחמדינג'אד קורא שוב ושוב להשמדתה. שינוי זה ביחסים בולט, מאחר ואיראן בתקופת השאה הייתה אחת מהמדינות האסלאמיות היחידות שקיימו קשרים עם ישראל (ראו: יחסי ישראל-איראן).
[עריכה] משפחה וצאצאים
לרוחאללה ובתול ח'ומייני נולדו שבעה ילדים, שניים מהם נפטרו בילדותם. הבן הבכור מוסטפה, נולד בסביבות 1932, אחיו אחמד נולד ב-1936. הבנות פארידה וצדיקה נולדו בהפרש של שנה זו מזו לאחר לידתו אחמד, ובת נוספת נולדה לזוג מאוחר יותר. בנותיו של ח'ומייני נשאו למשפחות של חכמי דת או סוחרים.
בנו הבכור של ח'ומייני, מוסטפה, שימש כעוזרו של אביו, והיה קרוב אליו מאוד (ח'ומייני כינה אותו "מאור עיני"); הוא נישא ונולדו לו שלושה ילדים. מוסטפה מת ב21 באוקטובר ב-1977, בנסיבות לא ברורות לחלוטין, אך כנראה מהתקף לב או תאונת דרכים, אולם באיראן הופצו שמועות שטענו כי מוסטפה נרצח בידי המשטרה החשאית של משטר השאה, הסוואק.
לאחר מותו של מוסטפה, החל אחמד לשמש כעוזרו של ח'ומייני, הוא נפטר ב-1995 בנסיבות חשודות. בנו של אחמד ח'ומייני, סייד הוגאת אל-אסלאם חסן ח'ומייני, הינו חכם דת איראני, ובהתבטאויותיו הפומביות ממשיך את הקו האנטישמי והאנטי-אמריקני של סבו.
בנו של מוסטפה ח'ומייני, סייד חוסיין ח'ומייני, ריצה עוד במהלך שלטונו של סבו 6 חודשים בכלא, על נאום בו הזהיר את האיראנים מפני "כינון של פאשיזם דתי, שהוא הסוג הרע יותר של פשיזם". כיום, חוסיין ח'ומייני הינו חכם דת ואחד מתומכי הדמוקרטיה הבולטים באיראן. בעקבות סכסוכיו עם השלטונות, הוא עזב לעיר כרבאלא בעיראק, לאחד פלישת האמריקנים ב-2003. בתקופת שהותו בעיראק, הוא קרא לפלישה אמריקנית לאיראן, והפלת המשטר. הוא שב לאיראן זמן קצר לאחר עזיבתו, עם קבלת מסר מסבתו (בתול ח'ומייני), שלא יאונה לו רע. [7] נכדתו של ח'ומייני, זהרה אשראגי נשואה לרזה ח'תאמי (אחיו של מוחמד ח'תאמי, נשיאה ה-5 של הרפובליקה האיראנית); היא ובעלה הינם מתומכי הרפורמה והדמוקרטיה הבולטים באיראן.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ ח'ומייני עשה שימוש בתואר זה לראשונה בפתווה שהוציא ב-1977 (ראו בהמשך); זו הייתה הפעם הראשונה אי פעם שחכם דת שיעי איראני כינה עצמו בתואר זה. על פי האסלאם השיעי (התריסרי), התואר אימאם שמור לעלי אבן אבו טאלב, 11 צאצאיו הזכרים, וביניהם האימאם הנסתר. אייתוללות גדולים כונו לעתים "נאיֶב אימאם" (שליחו של האימאם הנסתר), אך מעולם לא העזו לכנות את עצמם "אימאם".
- ^ רזה ח'אן, שכעת כבר המליך את עצמו לשאה ונטל את שם המשפחה פהלווי, הורה על שירות צבאי חובה לכל הגברים למשך שנתיים, וחובה על לבישת חליפות בגזרות אירופיות לכל הגברים האיראנים. צבאו של ח'אן החל במילוי הפקודות, רבבות של צעירים נשלחו לאימונים צבאיים, והחיילים גם הסירו כיסויי ראש של מולות ואף גזזו את זקנם.
- ^ פגישתם השנייה והאחרונה תהיה ב-1946, כשישלח ח'ומיניי לשליחות בטהראן, לבקשה לתמיכה כלכלית, להרחבתם ושיפוצם של המקדשים בקום
- ^ השאה פתח ברפורמה לחלוקת קרקעות לאיכרים, נתינת זכויות לנשים, ופתיחת משרות ממשלתיות גם ללא מוסלמים
- ^ בסך הכול מיוחסת לח'ומייני כתיבתם של כ-180 ספרים.
- ^ זאת אף על פי שלפני כן הוא ביקר בחריפות (כפי שצויין למעלה) לתוכנית השאה לרפורמה הקרקעית, שנועדה לקחת חלק מהאדמות הרבות שהחזיקו המולות, ולהעבירן לאיכרים שעבדו עליהן. התנגדותו של ח'ומייני בעבר נבעה מתפיסתו כי רפורמת הקרקעות נועדה להחליש את מעמדם של המולות באיראן, וכך להקל על מהלכי החילון של איראן.
- ^ כך, דיווח העיתון אטלאעאת, הליכתם של הנערים על המוקשים, לא איפשרה לקבור אותם, מאחר וגופותיהם התפזרו ברחבי השדות. בכדי לאפשר את קבורתם, הנערים החלו לנקוט בשיטה שונה, בה התגלגלו עטופים בשמיכות על המוקשים, וכך גופתם נותרה שלמה.
- ^ כך למשל, במסגרת הקמפיין "הקרב ילד למען האימאם (ח'ומייני)" משפחות בהן ילד אחד נהרג בשדה הקרב, זכו לתלושי מזון, הלוואות ללא ריבית והקלות כלכליות נוספות.
[עריכה] מקורות
- אמיר טאהירי - רוח-אללה, ח'ומייני והמהפכה האסלאמית (עם עובד 1985)
- ערך בריטניקה על ח'ומייני
- Ruhollah Khomeini, Risalah-I Tawzih al-Masail, English translation in Bat Ye'or (1985). The Dhimmi: Jews & Christians Under Islam. Madison/Teaneck, NJ: Fairleigh Dickinson University Press. ISBN 0838632629, p. 397.
- הערך של ח'ומייני ממיקרוסופט אנקרטה
- ספרו של ח'ומייני, חֻכּוּמַת-י אסלאמי, בתרגום לאנגלית
- צוואתו של ח'ומייני (אנגלית)
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: רוחאללה ח'ומייני |
||
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רוחאללה ח'ומייני |
- מספר ציטוטים של ח'ומייני בנוגע לישראל, לירושלים, לארצות הברית ועוד (אנגלית)
- שחזור ה-BBC לדיווח על חזרתו של ח'ומייני לאיראן ב-1979, כולל וידאו (אנגלית)
- כתבת המגזין טיים, אודות בחירת ח'ומייני לאחד מ-100 האנשים המשפיעים של המאה ה-20 (אנגלית)
| ערך מומלץ |
