רבנו גרשום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

רבנו גרשום מאור הגולה (960 - 1040) - מגדולי חכמי ישראל. מנהיג יהדות אשכנז במאה ה-11. מתקן התקנות ששינו בצורה מרחיקת לכת את מעמדה של האישה ביהדות.

לא ברור היכן נולד, אך יש מסורות שלפיהן היה זה בעיר מץ (כיום בצרפת). רבו היה ר' ליאונטי - אדם שאין אנו יודעים עליו דבר. כאדם צעיר שימש מלמד תינוקות וכך התפרנס. את פעילותו העיקרית עשה בעיר מגנצא (מיינץ, גרמניה). יש מסורות שלפיהן חיבר פירוש על כל התלמוד, אך כמעט כולו אבד. ישנו פירוש שמיוחס לו ונמצא בכמה מסכתות ש"ס, אך למעשה רובו נכתב בידי תלמידיו.

מסופר שבנו היחיד (ולפי כמה טענות, גם אשתו) המיר דתו כתוצאה מאונס. אף על פי כן, משמת הבן אחר כך בעודו צעיר, הוא ישב עליו שבעה. המקור הקדום ביותר לכך הוא האור זרוע, אשר בו נכתב כי רבנו גרשום ישב על בנו ארבעה-עשר יום כאשר התנצר, לעומת מקורות מאוחרים יותר כמו הבית יוסף בהם נכתב כי ישב עליו ארבעה-עשר ימי אבל כאשר מת.

בתשובותיו בהלכה הוא תקיף ומקובל בפיו מטבע הלשון: "אשיב לפי מה שהראוני מן השמים".

הוא חיבר פיוטים שבהם הוא משמיע את זעקת עם ישראל המעונה לפני אביו שבשמים:

"העיר הקודש והמחוזות

היו לחרפה ולבזות

וכל מחמדיה טבועות וגנוזות

ואין שיור רק התורה הזאת" (מתוך "זכור ברית", סליחות ערב ראש השנה)

רש"י כתב עליו:

"רבינו גרשום זכר צדיק וקדוש לברכה שמאיר עיני גולה וכולנו מפיו חיין וכל בני גלות אשכנז וכיתים (כנראה איטליה) תלמידי תלמידיו הן"

מתלמידי רבינו גרשום התפרסמה קבוצה שכונתה בשם "חכמי לותיר" (על שם לותרינגיה) ומהם היו שני רבותיו של רש"י, רבי יצחק הלוי, ורבי יהודה בן יקר. תלמיד חבר, מבוגר במעט מרבינו גרשום, ומפורסם מאד, הוא רבי שמעון הגדול ממגנצא, מגדולי פייטני אשכנז.

[עריכה] תקנותיו והשפעתן

ערך מורחב – חרם דרבנו גרשום

"חרם דרבנו גרשום" הפך למושג מוכר מאין כמוהו במשפט האישות היהודי, אף כי הללו לא מוזכרות כמעט בקרב תלמידיו ותלמידיהם, ובקרב החוקרים קיים ויכוח עד כמה יש לייחס אותן אליו. שתי התקנות הידועות ביותר המיוחסות לו אסרו על ריבוי נשים ועל גירוש אישה בעל כורחה, אף שההלכה במקורה אינה אוסרת על שני דברים אלו. בנוסף מפורסמת גם תקנה שלו שנועדה לעגן את הזכות לפרטיות: אין לאדם לפתוח את מכתב חברו. על פי כמה מקורות, שאמינותם אינה ברורה, נקבע שתוקף התקנות יעמוד עד סוף האלף העברי, דהיינו שנת 1240. בכל מקרה כלל ישראל קיבלו עליהם את תקנות אלו גם אחר כך, ואף יהדות תימן, שלא קיבלה אותן, כפופה להן במידה רבה בעקבות החלת הדין הרבני בישראל עליה.

בנוסף היו לו עוד כמה תקנות, ידועות פחות. ביניהן:

איסור להגיה ספרים מסברה (תקנה זו נזכרה על ידי רבנו תם ולא ברשימות אחרות, ודווקא היא האמינה ביותר, על שום המקור הקדום שמזכיר אותה).
זכותו של מאבד אבדה לדרוש שהציבור יכריז כי כל היודע עליה יחוייב לידע אותו.
רשות לחייב נתבע לעמוד לדין במקום שבו תבעו אותו.
אדם לא יוכל למנוע משונא שלו להתפלל בבית כנסת שאותו הקדיש עבור הרבים.
המיעוט צריך להיכנע לרצון "רוב טובי העיר".
עוברי אורח צריכים להשתתף במתן כספים לאביונים בפורים.
אסור לעכב ספרים שניתנו בפקדון כערבות לתשלום חוב.
אסור להזכיר לאנוסים שחזרו ליהדות את עברם (תקנה זו לא הוזכרה בכל המקורות, אך נראה שהיא מתאימה לשיטתו של רבנו גרשום שפסק כי אין להזכיר לחוזר בתשובה חטאו, ועל כן אפילו אין למנוע מהאנוס שחזר בתשובה לעלות לברכת כהנים).

יש שטענו שהתקנות העיקריות בענייני אישות אינן שלו, שכן יש מקורות שבהן אינן מיוחסות לו, והדבר עדיין שנוי במחלוקת החוקרים. יצחק בער סבר שדווקא האיסור לשאת שתי נשים יסודו בתקנה של רבנו גרשום, אך לא כך שאר התקנות.

פרופ' אברהם גרוסמן כותב על הרקע לתקנות האישות:

"בפועל נהגו היהודים בדרך כלל לשאת רק אישה אחת וחוק כזה אף קיים היה בסביבתם הנוצרית עוד מן התקופה הקארולינגית. אף על פי כן הייתה לתקנה זו, בייחוד לאיסור לגרש אישה בעל כורחה, חשיבות רבה ביותר. אם מוסיפים שתי תקנות אלו לתקנתם של גאוני בבל, שכל אישה הטוענת שאינה חפצה עוד בבעלה, כופין אותו לגרשה מייד - תקנה שנתקבלה גם על דעתו של רבנו גרשום - ברור שמעמדה של האישה בחברה היהודית באשכנז השתפר עוד יותר והודגשו כבודה ומעמדה."

גרוסמן משער שיש קשר בין עליית מעמדם הכלכלי של היהודים לבין תחושת חובה שהרגישו לדאוג למעמד בנותיהם. דבר דומה אירע בחברה הנוצרית.

נראה, בכל מקרה, שתקנותיו של רבנו גרשום נעשו בכינוס של קהילות גרמניה, וכי רבנו גרשום לא התכוון מתחילה שתקנותיו יחייבו את כל הדורות ואת כל הזמנים. רק מתוקף קבלת הקהילות על עצמן תקנות אלו, הן נחשבו כחובה.