חרם דרבנו גרשום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

"חרם דרבנו גרשום" הוא שם כולל למספר תקנות שתיקן רבנו גרשום מאור הגולה בקהילות אשכנז וצרפת, וגזר עליהן בעונש חרם.

שלוש התקנות הידועות ביותר שמיוחסות לרגמ"ה הן:

• איסור על נשיאת יותר מאישה אחת. (ביגמיה או פוליגמיה)
• איסור על גירוש אישה בעל כורחה.
• איסור על קריאת דברים השייכים לאחר ללא קבלת רשות.

נוסף על אלו, כלולות בחרם תקנות נוספות של רבנו גרשום, ביניהן:

• איסור הגהת ספרים מסברה (תקנה זו נזכרת על ידי רבנו תם ואינה מופיעה ברשימות אחרות, אך קדמות דבריו של ר"ת מעידה על אמינותה).
• זכותו של מאבד אבדה לדרוש שהציבור יכריז כי כל היודע עליה יחוייב לידע אותו.
• רשות לחייב נתבע לעמוד לדין במקום שבו תבעו אותו.
• אדם לא יוכל למנוע משונא שלו להתפלל בבית כנסת שאותו הקדיש עבור הרבים.
• המיעוט צריך להיכנע לרצון "רוב טובי העיר".
• עוברי אורח צריכים להשתתף במתן מתנות לאביונים בפורים.
• איסור לעכב ספרים שניתנו בפיקדון כערבות לתשלום חוב.
• איסור להזכיר לאנוסים שחזרו ליהדות את עברם (תקנה זו לא הוזכרה בכל המקורות, אך נראה שהיא מתאימה לשיטתו של רבנו גרשום שפסק כי אין להזכיר לחוזר בתשובה את חטאו)

על פי כמה מקורות, שאמינותם אינה ברורה, נקבע שתוקף התקנות יעמוד עד סוף האלף העברי, דהיינו שנת 1240. בכל מקרה, מרבית קהילות ישראל קיבלו עליהם את התקנות הללו גם לאחר מכן, למעט קהילות כמו יהדות תימן, שאמנם לא קיבלה אותן, אך כפופה לחלק מהן מתוקף הדין הרבני הנוהג בישראל.

[עריכה] ייחוס התקנות לרבנו גרשום

יש שטענו כי התקנות העיקריות בענייני אישות אינן של רבנו גרשום עצמו, שכן יש מקורות בהן תקנות אלו אינן מיוחסות לו, והדבר עדיין שנוי במחלוקת החוקרים.
יצחק בער סבר שרק האיסור לשאת שתי נשים, הוא לבדו תקנה של רבנו גרשום, ואילו השאר לא.

פרופ' אברהם גרוסמן כותב על הרקע לתקנות האישות:

	"בפועל נהגו היהודים בדרך כלל לשאת רק אישה אחת וחוק כזה אף קיים היה בסביבתם הנוצרית עוד מן התקופה הקארולינגית. אף על פי כן הייתה לתקנה זו, בייחוד לאיסור לגרש אישה בעל כורחה, חשיבות רבה ביותר. אם מוסיפים שתי תקנות אלו לתקנתם של גאוני בבל, שכל אישה הטוענת שאינה חפצה עוד בבעלה, כופין אותו לגרשה מייד - תקנה שנתקבלה גם על דעתו של רבנו גרשום - ברור שמעמדה של האישה בחברה היהודית באשכנז השתפר עוד יותר והודגשו כבודה ומעמדה"

גרוסמן משער שיש קשר בין עליית מעמדם הכלכלי של היהודים לבין תחושת חובה שהרגישו לדאוג למעמד בנותיהם. דבר דומה אירע בחברה הנוצרית.

נראה, בכל מקרה, שתקנותיו של רבנו גרשום נעשו בכינוס של קהילות גרמניה, וכי רבנו גרשום לא התכוון מתחילה שתקנותיו יחייבו את כל הדורות ואת כל הזמנים ורק מתוקף קבלת הקהילות על עצמן תקנות אלו, הן נחשבו כחובה.