נסיכות אנטיוכיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

נסיכות אנטיוכיה

בירה:	אנטיוכיה
שנת יסוד:	1098
שנת פרוק:	1268
מיקומה של נסיכות אנטיוכיה במפת המזרח התיכון

נסיכות אנטיוכיה הייתה אחת המדינות הצלבניות שהוקמו במהלך מסע הצלב הראשון. המדינה, שבירתה הייתה העיר אנטיוכיה (אנטקיה של ימינו) התקיימה במאות ה-12 וה-13 בשטחים שנמצאים כיום בתורכיה וסוריה.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 היווסדה של הנסיכות 1.2 ימיה הראשונים של הנסיכות 1.3 הנסיכות תחת השלטון הביזנטי 1.4 נפילתה של הנסיכות 2 גאוגרפיה ודמוגרפיה 3 נסיכי אנטיוכיה 1098-1268 4 נסיכים נומינלים של אנטיוכיה 1268-1300

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] היווסדה של הנסיכות

בעת מסע הצלב הראשון, טרם הגיעם של צבאות הצלבנים אל ארץ ישראל, התפצלו כוחותיהם לשני חלקים עיקריים: הראשון, בהובלת בולדווין מבולון יחד עם עמיתו טנקרד, פנה מאזור אסיה הקטנה מזרחה והקים את רוזנות אדסה, ואילו השני המשיך דרומה לאורך חופיו המזרחיים של הים התיכון במטרה להחזיר לידיים נוצריות את הטריטוריות אותן איבדו הביזנטים לטובת המוסלמים, ובראשן ירושלים.

לאחר הפיצול הגיע עיקר הכוח הצלבני לפאתי העיר אנטיוכיה, שאבדה בקרב מול התורכים הסלג'וקים בשנת 1085. הצלבנים, בהנהגתו של בוהמונד מטרנטו בחרו להטיל על העיר מצור הדוק שתחילתו הייתה בחודש אוקטובר של שנת 1097, וזאת כיוון שהעיר הייתה מבוצרת ביותר, ובחומותיה שולבו כ-400 מגדלי שמירה, דבר שהפך אותן לבלתי ניתנות לפריצה.

המצור הצלבני ארך משך כל חודשי החורף, ובתחילתו היה נדמה כי הנפגעים העיקריים ממנו היו הצלבנים עצמם, ולא תושבי אנטיוכיה הנצורים. ריחוקו של הצבא הצלבני מכל מקור אפשרי לתגבורת, ובידודה היחסי של העיר בקרב אזורים בשלטון מוסלמי, הקשו מאוד על קיום המצור, ובתום חודשי המצור הראשונים התדרדר המצב במחנות הצלבנים עד כדי כך שלפי מקורות שונים נאלצו החיילים הנוצרים לאכול את סוסיהם ועמיתיהם המתים כדי להתקיים ולא לגווע ברעב.

התפנית במערכה חלה כאשר הצליח בוהמונד לשכנע את אחד מקציני המשמר המוסלמי, נוצרי לשעבר בשם פיירוז, שיפתח את אחד הפתחים בחומה ויאפשר לצלבנים לשעוט אל תוך העיר. פיירוז מילא את חלקו בעסקה, וב3 ביוני 1098 פרצו כוחות הצלבנים לעיר והחלו בטבח של תושביה המוסלמים. אולם, בחלוף ארבעה ימים בלבד הגיע לשערי העיר צבא מוסלמי מהעיר מוצול (בעירק של ימינו) והטיל מצור על הכובשים הצלבנים שאך סיימו את מלאכת השתלטותם על המקום.

באופן אירוני, איבדו הצלבנים אפשרות לתגבורת אפשרית כנגד המצור שהוטל עליהם. הקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון, ששמע על אוזלת ידם של הצלבנים בנסיונותיהם לכבוש את העיר מספר חודשים קודם לכן, אסף את צבאותיו ויצא בראשם לעזרת הצלבנים. אולם, בעת שעשה את דרכו דרומה, הגיעה לאוזניו הידיעה כי חומות העיר נפרצו, והוא פנה לאחור ושב לקונסטנטינופול, דווקא בשעה בה נזקקו הצלבנים לעזרתו באופן הדחוף ביותר.

כך או כך, עמידתם של הצלבנים במצור המוסלמי נזקפת לחובתו של ידעוני בשם פטר ברתולמאו, אשר טען כי בחלומו נגלה אליו הקדוש הנוצרי אנדרו, שגילה לו כי "הרומח הקדוש", אשר שימש לפציעת ישו הנוצרי בעודו על הצלב, חבוי במקום מסתור באנטיוכיה וכי הוא עתיד להתגלות בקרוב. נבואתו של ברתולמאו יצרה תכונה רבה בקרב הצלבנים הנצורים, ואלו מיהרו לסרוק את מרתפי קתדרלת פטר הקדוש שבעיר כדי להאיץ את מציאת התשמיש הקדוש, שאכן התגלה זמן קצר לאחר מכן על ידי ברתולמאו עצמו.

אף על פי שככל הנראה היה זה ברתולמאו ש"שתל" את הרומח בקרבי הכנסייה (צירו של הוותיקן באנטיוכיה, אדהמר מלה-פוי, ציין זאת בעצמו לאחר שראה רומח קדוש אחר בקונסטנטינופול), מציאת החפץ הרימה את רוחם השבורה של הצלבנים. ב28 ביוני לאחר שקיבל ידיעות מהמרגלים שמחוץ לחומות בדבר מחלוקות פנמיות בקרב הצבא הצר, יצא בוהמונד בראש צבאו עם הרומח בידיו אל מחוץ לחומות אנטיוכיה, והביס את המוסלמים. סביב מאורעות אלו נרקמו שלל רב של אגדות ומיתוסים, רובם ככולם היו תוצאה של הזיות ושגיונות שווא אותם חוו הצלבנים המורעבים טרם הנצחון המפתיע. אחת האגדות הנפוצות גורסת כי בקרב שנערך מול המוסלמים השתתף צבא של שרפים ומלאכים שהכריע למעשה את המערכה לטובת הצלבנים.

לאחר שוך הקרבות החלו בקרב הצלבנים וויכוחים ועימותים שביסודם השאלה: מי מבין האצילים האירופאים יקבל את השליטה בעיר לידיו. לבסוף יצאו בוהמונד וקבוצה של מספר אצילים איטלקים כשידם על העליונה, ובינואר 1099 הכריז עצמו בוהמונד כנסיך אנטיוכיה. בוהמונד, שהיה נסיך חופשי בעיר הולדתו טרנטו, שאף להמשיך ולכהן כשליט חופשי גם בנסיכותו החדשה ועל כן נמנע מלקבל את התואר "דוכס", או כל תואר אצולה אחר שבצידו התחייבות פאודלית לקיסר הביזנטי אשר בשמו הוא נשבע להלחם.

[עריכה] ימיה הראשונים של הנסיכות

כיבושה של אנטיוכיה וייסוד הנסיכות לא הביאו איתם ימים של שקט לצלבנים אשר בחרו להשאר בעיר ולא להמשיך לירושלים עם עיקר הכח הצלבני. המוסלמים, שסירבו להכיר בכיבושה הנוצרי של אנטיוכיה, המשיכו לנסות להחזיר אותה לידיהם. בקרב שנערך מול השליטים הסלג'וקים של סולטנות רום בשנת 1100 נשבה בוהמונד בידי המוסלמים ואחיינו טנקרד הוכתר כעוצר באנטיוכיה.

טנקרד לא הסתפק בשטח אותו כבש דודו השבוי, ופתח בסדרת קרבות מול המוסלמים אך גם מול הביזנטים, קרבות שמטרתם האחת הייתה הרחבת שטחה של הנסיכות הצעירה. בשנת 1103 שוחרר בוהמונד מכלאו, אולם כשחזר לעיר הותיר את טנקרד כעוצר תחתיו, וזאת כדי שיוכל לשוב לביתו שבאיטליה למטרת גיוס חיילים נוספים לצבאו.

חייליו החדשים של בוהמונד שימשו להתקפה נוספת על הביזנטים שהחלה בשנת 1107, והסתיימה בשנת 1108 במפלה של בוהמונד, שחוייב על ידי הקיסר לחתום על חוזה דבול, בו נקבע כי עם מותו של בוהמונד תהפוך נסיכות אנטיוכיה למדינה משועבדת לאימפריה הביזנטית. לאחר הכשלון במערכה מול הביזנטים פנה בוהמונד אל החזית מול המוסלמים והצטרף לבולדווין וז'וסלין מאדסה במלחמתם בשליטי העיר חאלב (בסוריה של ימינו). כשנפלו שליטיה של רוזנות אדסה בשבי המוסלמי התמנה טנקרד כעוצר גם שם. בוהמונד, שבטח בכשרון הניהול של אחיינו נסע לאיטליה פעם נוספת, שם הוא נפטר בשנת 1111.

עם מותו של בוהמונד עלתה דרישה מצד הקיסר הביזנטי אל טנקרה להשבת הנסיכות בשלמותה לידי השלטון הביזנטי כפי שהוסכם בחוזה דבול, דרישה שנדחתה על ידי טנקרד שהיה מגובה בתמיכתן של רוזנות טריפולי וממלכת ירושלים. טנקרד היה למעשה השליט הצלבן היחיד שלא נשא שבועה להחזרת השטחים שכבש לידי האימפריה הביזנטית בתחילת מסע הצלב, על אף שכל שאר נושאי השבועה, ובכלל זה בוהמונד, לא עמדו מעולם בהבטחתם.

טנקרד מת בשנת 1112 ולאחר מותו עבר השלטון הרשמי בנסיכות לידי בוהמונד השני ששהה מחוץ לנסיכות, בעוד השלטון בפועל הושם בידי אחיינו של טנקרה רוג'ר מסלרנו שמונה לעוצר תחת הנסיך החדש.

7 שנים לאחר מכן, ב27 ביוני 1119 נהרג רוג'ר מסלרנו בקרב מול שליטי חאלב, ואנטיוכיה הפכה למדינה צמיתה לממלכת ירושלים, כשמלך ירושלים, בולדווין השני משמש כעוצר הנסיכות עד לשנת 1126 (על אף שאת מרבית זמנו כעוצר העביר בולדווין בתא כלאו בחאלב). באוקטובר 1126 שב בוהמונד השני מפוליה שבאיטליה כדי לממש את שלטונו בנסיכות. תקופת שלטונו, שהתאפיינה בסכסוכים מול ז'וסלין רוזן אדסה, הגיעה לסיומה כאשר נפל בקרב מול התורכמנים.

השלטון בנסיכות הועבר לביתו של בוהמונד, קונסטנצה, ואילו בולדווין השני שב להיות עוצר תחת השליטה הפעוטה עד למותו מספר חודשים לאחר מכן. לאחר מותו של בולדווין, שימש יורשו פולק מאנז'ו, כעוצר באנטיוכיה. בשנת 1136, כשמלאו לה 10 שנים בלבד, נישאה קוסטנצה לריימונד מפויטייה, שהיה מבוגר ממנה ב-26 שנים והוכתר עם נישואיו לנסיך אנטיוכיה.

ריימונד, בדומה לקודמיו בתפקיד, החל את תקופת שלטונו בהתקפה צבאית על מחוז קיליקיה הביזנטי. אולם הפעם הוא זכה לתגובה נזעמת מצד קיסרה החדש של ביזנטיון, יוחנן השני קומננוס, שיצא בראש צבאו לאנטיוכיה אליה הגיע בשנת 1138 והשביע את ריימונד אמונים לביזנטיון. בכוונתו של הקיסר הייתה השארות באנטיוכיה ווידוא קיום ההתחייבויות של שליטה, אולם מרד שפרץ באדסה אילץ אותו לעזוב את העיר לאחר זמן קצר ביותר. זעמו של הקיסר על הצלבנים היה כה גדול עד שהוא תכנן למעשה לכבוש את כל הטריטוריות הצלבניות באותה תקופה, אולם, מותו בשנת 1142 קטע את התוכניות הללו.

[עריכה] הנסיכות תחת השלטון הביזנטי

לאחר נפילתה של רוזנות אדסה בידי המוסלמים בשנת 1144, פנו הצבאות המוסלמים בהנהגתו של נור א-דין לעבר אנטיוכיה ותקפו אותה במקביל להתרחשותו של מסע הצלב השני. מרבית חלקיה המזרחיים של הנסיכות אבדו בהתקפה זו, בה נהרג גם ריימונד מפויטייה שליט הנסיכות. מלך ירושלים בולדווין השלישי שימש כעוצר בפועל באנטיוכיה עד לנישואיה השניים של קונסטנצה בשנת 1153 לרנו משטיון שהפך לנסיך אנטיוכיה. גם רנו, מיד עם עלייתו לשלטון, מצא את עצמו במחלוקת מול הקיסר הביזנטי, הפעם על שליטה באי קפריסין. אולם שלא כקודמיו, חתם רנו על הסכם שלום מול הקיסר מנואל הראשון, דבר שלא מנע מהקיסר להגיע לאנטיוכיה בשנת 1158 כדי לוודא שהנסיכות נשארת נאמנה לאימפריה.

הנסיכות הפכה למעשה לחלק בלתי נפרד מהאימפריה הביזנטית, ועל אף שכתוצאה מכך נגזרו על שליטיה גזרות רבות, ביניהן שליחת כוחות צבא לעזרת הצבא הביזנטי, היא זכתה להגנה מלאה מפני צבאות המוסלמים בהנהתו של נור א-דין שאיים להחריב את העיר.

בשנת 1160 נפל רנו בשבי המוסלמי, והשלטון בפועל בנסיכות עבר לידי הפטריארך המקומי. בשנת 1161 נישאה בתה של קונסטנצה, מריה, לקיסר הביזנטי, ובכך הפך הקיסר לשליט הרשמי בנסיכות. השלטון בפועל, לעומת זאת, נשאר בידיה של קונסטנצה, ובעקבות הדחתה על ידי אצילי הנסיכות ב-1163 הועבר לידי בנה, בוהמונד השלישי. רנו משטיון, ששוחרר מכלאו בשנת 1176 לא שב מעולם לשלוט בנסיכות.

זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון נפל בוהמונד השלישי בשביו של נור א-דין, אירוע שקבע את הגבול בין הסולטנות המולסמית בחאלב לבין הנסיכות על נהר האורונטס. עם שובו של בוהמונד לאנטיוכיה בשנת 1165 הוא נשא לאישה את אחת מאחייניותיו של הקיסר הביזנטי, מעשה שחיזק את הקשר בין הנסיכות לקיסרות.

חסותה של האימפריה הביזנטית על נסיכות אנטיוכיה הגיעה לקיצה עם מותו של מנואל הראשון בשנת 1180. הנסיכות מצאה את עצמה, ללא כל הכנה מוקדמת, משוללת מההגנה שהעניקה לה האימפריה, וחשופה להתקפותיו של נור א-דין שנמנע מלעשות כן עד אז עקב הכבוד שרחש לעוצמתם הצבאית של הביזנטים. אולם בסיוען של מספר ערי-מדינה איטלקיות שרדה הנסיכות את התקפתו של צלאח א-דין על המדינות הצלבניות בשנת 1187, ונשארה עומדת על כנה גם לאחר המפלות הקשות שספגו שכנותיה.

נסיכות אנטיוכיה, כמו גם רוזנות טריפולי, נמנעה מלהשתתף במסע הצלב השלישי, והתרכזה בחיזוק משפחת השלטון בקרב שכנותיה הקרובות של הנסיכות. בנו של בוהמונד השלישי, שהיה גם כן קרוי בוהמונד, הוכתר כרוזנה של טריפולי לאחר מותו של הרוזן הקודם לאחר קרב קרני חיטין בשנת 1187, ואילו בנו הבכור של בוהמונד השלישי, ריימונד, נישא לנסיכה ארמנית והפך למלך קליקיה הארמנית.

לאחר מותו של בוהמונד השלישי בשנת 1201 החלה בנסיכות מלחמת ירושה, כאשר המתמודדים הם בוהמונד שליט טריפולי (בוהמונד הרביעי) ונכדו של בוהמונד השלישי ריימונד-רופן מארמניה. בוהמונד הרביעי הכריע את אחיינו במאבק והחל משמש כנסיך אנטיוכיה ורוזן טריפולי בשנת 1207. ריימונד מצידו הצליח להדיח את בוהמונד לזמן קצר ולשלוט בנסיכות בין השנים 1216 ל-1219.

לאחר מותו של בוהמונד הרביעי בשנת 1233 עלה לשלטון בנסיכות בנו בוהמונד החמישי. הנסיך החדש היה עסוק במאבקיו מול בני משפחתו בארמניה וכן במאבק נגד שנואי נפשו אבירי המסדר ההוספיטלרי, והנסיכות תחת הנהגתו לא לקחה כל חלק משמעותי במסעי הצלב החמישי, השישי והשביעי שהתרחשו באותה העת.

[עריכה] נפילתה של הנסיכות

לאחר מותו של בוהמונד החמישי בשנת 1251 עלה לשלטון בנסיכות בנו בוהמונד השישי. בשנת 1254 נשא הנסיך לאישה את סיביליה, נסיכת ארמניה, ובכך שם קץ לסכסוך ארוך השנים בין המדינות, על אף שבתקופה זו הייתה ארמניה מדינה חזקה בהרבה מאנטיוכיה שהייתה כפופה לה בפועל. אולם האיחוד בין שתי המדינות היה לבסוף הגורם לנפילתה של הנסיכות.

ארמניה, וכעת גם אנטיוכיה, היו מדינות תומכות של השלטון המונגולי במזרח התיכון. בשנת 1260, בקרב עין ג'אלות, הביס הסולטן הממלוכי בייברס את המונגולים, ופנה להשמדת בעלות בריתן של המונגולים ובראשן אנטיוכיה וארמניה. בשנת 1268 השלים בייברס את כיבוש העיר אנטיוכיה וכל השטחים הכפופים לה בצפון סוריה.

עם נפילת הנסיכות עבר התואר "נסיך אנטיוכיה" לידי שליטי טריפולי כתואר כבוד בלבד, ועם נפילתה של רוזנות טריפולי בשנת 1289 הפך התואר לאחד מתארי הכבוד של מלך קפריסין.

[עריכה] גאוגרפיה ודמוגרפיה

נסיכות אנטיוכיה הייתה הקטנה שבמדינות הצלבנים, קטנה בהרבה מאדסה וממלכת ירושלים גם בשיא תפארתה הטריטוריאלית. הממלכה השתערה על חבל הארץ שבפינה הצפון מזרחית של הים התיכון וגבלה בביזנטיון או ממלכת ארמניה (תלוי בתקופה) מצפון, רוזנות אדסה מצפון מזרח, רוזנות טריפולי מדרום והסולטנות הסלג'וקית המוסלמית של חאלב ממזרח.

מניין תושביה של הנסיכות במאה ה-12 עמד ככל הנראה על 20,000 כאשר מרביתם ארמנים או נוצרים יוונים אורתודוכסים, ומיעוטם מוסלמים שחיו מחוץ לתחומי העיר אנטיוכיה עצמה. מרבית אזרחיה הצלבנים של הנסיכות היו ממוצא נורמני ואיטלקי והם חיו רובם ככולם בתחומי החומה של העיר.

מלבד הצלבנים עצמם היו בנסיכות מספר קטן מאוד של נוצרים קתולים, על אף שבשנת 1100 הועברה השליטה הדתית בעיר לידי הפטריארכיה הלטינית.

[עריכה] נסיכי אנטיוכיה 1098-1268

• בוהמונד הראשון 1098-1111
  • טנקרד, נסיך הגליל, עוצר, 1100-1103, 1105-1112
• בוהמונד השני 1111-1130
  • רוג'ר מסלרנו, עוצר, 1112-1119
  • בולדווין השני, עוצר, 1119-1126, 1130-1131
• קונסטנצה מאנטיוכיה 1130-1163
  • פולק מירושלים, עוצר, 1131-1136
• ריימונד מפויטייה (מנישואים) 1136-1149
• רנו משטיון (מנישואים) 1153-1160
• בוהמונד השלישי 1163-1201
• בוהמונד הרביעי 1201-1216
• ריימונד-רופן 1216-1219
• בוהמונד הרביעי (בשנית) 1219-1233
• בוהמונד החמישי 1233-1251
• בוהמונד השישי 1251-1268

[עריכה] נסיכים נומינלים של אנטיוכיה 1268-1300

• בוהמונד השישי 1268-1275
• בוהמונד השביעי 1275-1287
• לוציה מ-1287 עד כנראה 1299
• פיליפ מטוסי מכנראה 1299 עד 1300

לאחר מותו של פיליפ מטוסי עבר התואר להיות אחד התארים של מלך ירושלים וקפריסין, שם הוא נשמר עד כלות ממלכת קפריסין בשנת 1489.

המדינות הצלבניות במזרח התיכון
רוזנות אדסה	נסיכות אנטיוכיה	רוזנות טריפולי	ממלכת ירושלים