נור א-דין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלמליכ אלאדיל נור אלדין אבו אלקאסים מחמוד איבן אימאוד אלדין זנגי (פברואר 1118 - 15 במאי 1174) מכונה לרוב נור א-דין או נור א-דין זנגי (בערבית: نور الدين), היה שליט סוריה המוסלמי משנת 1146 ועד למותו ואויב מושבע של הנוצרים הצלבנים.
תוכן עניינים |
[עריכה] עלייתו לשלטון והמלחמות בנוצרים
נור א-דין היה בנו השני של אימאוד א-דין זנגי, האטאבג התורכי של הערים חאלב (בסוריה) ומוצול (בעירק) אשר היה אויב מושבע של הנוצרים ולחם משך כל תקופת שלטונו למיגור הנוכחות הצלבנית בסוריה וצפון ארץ ישראל.
לאחר הרצחו של זנגי ירשו אותו שני בניו אשר חילקו ביניהם את הממלכה: נור א-דין קיבל לידיו את חאלב ואילו הבן הבכור, סאייף א-דין, הפך לשליט מוצול. הגבול בין נחלות הבנים נקבע על נהר החבור (אחד מיובליו של הפרת). זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון תקף נור א-דין את נסיכות אנטיוכיה כשהטיל מספר מצורים על מבצרי הנסיכות ובאותו זמן מנע נסיון לחידוש השלטון הצלבני ברוזנות אדסה (שנכבשה על ידי אביו בשנת 1144), נסיון שהונהג על ידי ז'וסלין השני. כתגובה על העזרה שהגישו תושביה הנוצרים הארמנים של אדסה לז'וסלין, היגלה נור א-דין את כלל הנוצרים מהעיר וסביבותיה.
במטרה לחזק את החזית שמול מעצמות המערב, חתר נור א-דין להשגת הסכם שלום אשר יאחד את הממלכות המוסלמיות של סוריה וצפון עירק. בשנת 1147 הוא חתם על הסכם הגנה ושותפות עם מועין א-דין, הוזיר הסלג'וקי של דמשק, שבמסגרתו גם נשא נור א-דין את ביתו של מועין א-דין לאישה. אחרי חתימת ההסכם יצאו נור א-דין ומועין א-דין לדכא מרידה שפרצה בערי עבר הירדן המוסלמיות, אולם בכל הנוגע ליחסים מול המדינות הצלבניות השתדל מועין א-דין להמנע ככל הניתן מלנקוט עמדה, וזאת משום שלא רצה לפגוע בהסכם השלום שהיה לו עם ממלכת ירושלים (הסכם אותו כרת כדי למנוע את כיבוש עירו על ידי אביו של נור א-דין), ובנוסף לכך, הוא לא סמך על נור א-דין, ובליבו קינן חשש תמידי כי מטרתו היחידה של עמיתו החדש היא כיבוש דמשק, בדומה לשאיפתו של אביו. נור א-דין, שהבחין בעוינותו של מועין א-דין, מיהר לעזוב את דמשק, ושב לתקוף לבדו את המבצרים הצלבנים בנסיכות אנטיוכיה.
בשנת 1148 הגיע לאזור מסע הצלב השני, אותו הובילו לואי השביעי מלך צרפת וקונרד השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. לאחר שחנו בעכו, החליטו מנהיגי המסע, יחד עם מלך ממלכת ירושלים בלדווין השלישי, לתקוף את דמשק, וזאת חרף הברית שהייתה בין ממלכת ירושלים ודמשק. על אף שמטרת המסע הייתה החזרתה של אדסה לידיים נוצריות, ההחלטה לתקוף דווקא את דמשק התקבלה משום שמנהיגי הצלבנים העריכו כי אין ביכולתם להתמודד מול נור א-דין. מיד עם הטלת המצור על עירו, שיגר מועין א-דין מסר בהול לנור א-דין, אשר הגיע לפאתי דמשק בראש צבאו כעבור ארבעה ימים מתחילת המצור.
לאחר שהביס את הצרים על דמשק, ניצל נור א-דין את מצבם העגום של הצלבנים והוביל מתקפה נוספת כנגד המבצרים של אנטיוכיה. בשנת 1149 הוא שיגר את צבאותיו כנגד הטריטוריות של טירת חרים בגדה המזרחית של נהר האורונטס, ולאחר כיבוש שטחים אלו המשיך והטיל מצור על טירת עינבּ.
שליט אנטיוכיה ריימונד, יצא בראש צבאו כדי לסייע לנצורים. בקרב שהתפתח במקום נחלו הצלבנים תבוסה ניצחת, ומנהיגם נהרג. ראשו של ריימונד ההרוג נשלח אל נור א-דין, וזה מצידו העבירו הלאה לח'ליף של בגדד. לאחר שכבש את מרבית השטחים שבבעלות הנסיכות, אירגן נור א-דין מצעד ניצחון, במהלכו צעד עד לחופי הים התיכון והתרחץ במימיו, דבר שסימל את שלטונו הבלעדי על סוריה.
על אף שכבש וסיפח את רוב שטחי הנסיכות הנוצרית, נמנע נור א-דין מלתקןף את אנטיוכיה עצמה, והשאיר בידי שליטיה הנוצרים של העיר רצועת חוף קטנה ומספר שטחים בסביבותיה של העיר המבוצרת, אשר זמן קצר לאחר מכן הפכה בין כה וכה לטריטוריה צמיתה של האימפריה הביזנטית.
בשנת 1150 ערך ז'וסלין השני נסיון השתלטות נוסף על אדסה. נור א-דין איחד כוחות עם סולטן סולטנות רום הסלג'וקי מדרום תורכיה, ויחד איתו הביס באופן מוחלט את הכוחות הצלבנים באדסה והביא חורבן סופי על המדינה. ז'וסלין השני נתפס בידי המוסלמים, עיניו נוקרו והוא נשלח לשבי בחאלב, שם מת בשנת 1159.
[עריכה] איחוד הממלכות המוסלמיות
שאיפתו הגדולה ביותר של נור א-דין הייתה איחוד כוחות המוסלמים בשטח שבין נהר הפרת לנהר הנילוס וייצוב חזית אחידה כנגד כוחות הצלבנים. בשנת 1149 מת אחיו של נור א-דין, סאייף א-דין, והוריש את השליטה במוצול לאחיהם הצעיר של השניים, כותבּ א-דין. השליט החדש הכיר בעליונות שלטונו של אחיו נור א-דין והסכים לראות בו שליט גם במוצול. כך אוחד למעשה השלטון במוצול ובחאלב תחת נור א-דין, וכל אשר נותר לו כדי להשלים את שלטונו על כל סוריה היה כיבוש דמשק.
לאחר כשלונו של מסע הצלב השני, והסרת האיום הצלבני מעל דמשק, שב מועין א-דין ושיקם את הברית שהייתה לו עם הצלבנים. לאחר מותו בשנת 1149 עלה לשלטון בנו, מוג'יר א-דין, שהמשיך את דרך אביו וביכר את הברית מול הנוצרים על השעבוד לשלטונו של נור א-דין. בשנים 1150 ו-1151 צר נור א-דין על דמשק, אולם ללא כל הצלחה. לאחר כיבוש אשקלון בידי הצלבנים בשנת 1153, סירב מוג'יר א-דין לאפשר לנור א-דין לעבור עם צבאותיו בשטח ממלכתו לטובת הגשת עזרה למוסלמים המצרים אשר נטבחו בעיר על ידי הנוצרים.
אולם, מוג'יר א-דין היה שליט חלש בהרבה לעומת קודמו בתפקיד, ועד מהרה הוא נאלץ להעלות מס אל שליטי ממלכת ירושלים, תמורת ההגנה שסיפקו לו מפני כוחותיו של נור א-דין, מס אשר נחשב למשפיל ובלתי נסבל מצד תושבי דמשק המוסלמים. כוחו של מוג'יר א-דין החל מתדרדר במהרה, ובשנת 1154 הצליח נור א-דין להדיחו מכסאו ולהשתלט על דמשק שסופחה לנחלת השושלת הזנגית. לראשונה שלט שליט אחד על כל שטחה של סוריה, למן אדסה בצפון ועד לחבל חורן בדרום. לאחר כיבוש דמשק נמנע נור א-דין מלצאת מיד למלחמה בצלבנים של ממלכת ירושלים, ואף המשיך להעניק את המס אותו שילם מוג'יר א-דין לנוצרים.
בשנת 1157 הטיל נור א-דין מצור על מבצר האבירים ההוספיטלרים בבניאס, אולם מחלה פתאומית שתקפה את השליט המוסלמי מנעה ממנו לכבוש את העיר והמבצר. בשנת 1159 הגיע לאנטיוכיה הקיסר הביזנטי מנואל הראשון, ועורר תיקוות בקרב תושבי העיר הצלבנים אשר קיוו כי הוא ישלח את צבאותיו להלחם בצבאו של נור א-דין ולכבוש את חאלב. א-דין, שזיהה את הפוטנציאל ההרסני הגלום באייבתו של השליט הביזנטי, שלח אליו נציגים ושכנעו לכרות עמו ברית כנגד התורכים הסלג'וקים, למורת רוחם של הצלבנים.
בשנה שלאחר מכן תקף נור א-דין, יחד עם התורכים הדנשימנדים ממזרח אנטוליה, את הלסג'וקים מצידה המזרחי של נחלתם בעוד הקיסר הביזנטי תוקף ממערב. מאוחר יותר באותה שנה שבה נור א-דין את רנו משטיון, נסיך אנטיוכיה, אשר נשאר כלוא בחאלב למשך 16 השנים הבאות.
בשנת 1162, לאחר שאנטיוכיה הפכה למעשה למדינה צמיתה של ביזנטיון ולאור חולשתן היחסית של שאר מדינות הצלבנים, יצא נור א-דין למסע שמטרתו עליה לרגל למכה. עם שובו לסוריה הגיעה לאוזניו השמועה על מותו של בלדווין השלישי, ומתוך כבוד למלך האמיץ, נמנע מלתקוף את ממלכת ירושלים באותה השנה. ויליאם מצור כותב לדבריו של נור א-דין "עלינו להוקיר ולכבד את אבלם ולחוס עליהם ברחמים, יען כי איבדו נסיך אשר אין כדוגמתו בעולמנו".
[עריכה] העימות עם מצרים
חוזקה של ממלכתו של נור א-דין בסוריה, הרתיע את הצלבנים מלתקוף אותו. לצלבנים, שחיפשו בכל זאת דרך להרחבת ממלכתם, נותרה ברירה יחידה, והיא - התשפטות דרומה על חשבון הממלכה המצרית. כיבוש אשקלון היה הצעד הראשון שביצעו הצלבנים כנגד מצרים, שהייתה מדינה חלשה יחסית וששליטיה הפטימים היו צעירים ובלתי מנוסים. בשנת 1163 שלט במצרים הסולטן הצעיר אל-אדיד, אולם השלטון בפועל נמצא בידיו של הווזיר שאוואר, שלא האריך ימים במשרתו והודח בידי איש חצר בשם דירג'אם. זמן קצר לאחר הדחתו של שוואר פלש מלך ירושלים אמלריך הראשון, בטענה כי המצרים מפרים הסכם לפיו הם מחוייבים לשלם מס הגנה לממלכת ירושלים, הסכם אשר נחתם עוד בתקופת כהונתו של בלדווין השלישי.
מסעו של אמלריך לא צלח והוא נאלץ לשוב לירושלים, אולם בעקבות העדרותו הממושכת של המלך מהבירה, ניצל נור א-דין את ההזדמנות והחל תוקף בשנית את חזית הצפון הצלבנית. להתקפה זו היו שתי סיבות עיקריות: הראשונה - ניצול העדרות צבא ירושלים החזק להשגת הישגים טריטוריאלים, והשנייה - משיכת תשומת ליבם של הצלבנים ממצרים מתוך רצון להגן על הטריטוריה המוסלמית אשר נמצאת בסכנה.
נור א-דין יצא בהתקפה על רוזנות טריפולי אולם ההתקפה נכשלה, וזמן קצר לאחר שוך הקרבות התייצב בארמונו הווזיר המצרי המודח שאוואר והתחנן בפניו להשיבו לשלטון במצרים בכח הזרוע. נור א-דין, שחשש מהמסע הארוך ומעימות צפוי עם צבא ירושלים החזק, סירב בתחילה להענות לבקשתו של שאוואר, אולם בהמלצת מצביאו הכורדי שירכוך, החל במסע לעבר מצרים, אליה הגיע בשנת 1164.
בשומעו על הצבא המתקרב פנה דירג'אם, הוזיר החדש של מצרים, אל המלך אמלריך וביקש את הגנתו מפני צבאו של נור א-דין. אולם הצבא הצלבני לא הצליח להדביק את כוחותיו של נור א-דין, ואלה פלשו למצרים, הרגו את דירג'אם והשיבו את שאוואר למשרת הווזיר במדינה.
עם שובו של שואואר למשרת הווזיר הוא גירש את שירכוך מאדמתו וכרת ברית הגנה עם אמלריך, אשר יצא מירושלים במטרה לתקוף את כוחותיו של שירכוך. שירכוך נסוג ממצרים, אולם לא הגיע לכדי קרב מול צבאו של אמלריך, משום שהאחרון נאלץ לשוב לירושלים ולצאת צפונה כדי לעצור את התקפתו של נור א-דין על צבאות אנטיוכיה וטריפולי. במהלך מתקפה זו תקפו המוסלמים מספר מבצרים צלבנים בצפון סוריה, אולם נמנעו מלתקוף את אנטיוכיה עצמה, בעיקר כדי לא להכעיס את הקיסר הביזנטי.
לאחר הקרבות בצפון סוריה פנה נור א-דין לצור על העיר הצלבנית בניאס ולאחר כיבושה ערך פשיטות לאורך גבולותיהן של המדינות הצלבניות. בשנת 1167 שלח נור א-דין את שירכוך להתקפה נוספת על מצרים. המלך אמלריך יצא מירושלים כדי להקדים את הצבא הסורי, ובהגיעו לקהיר חתם על הסכם רשמי מול שאוואר, הסכם עליו חתם גם הח'ליף אל אדיל. הצלבנים התיישבו באלכסנדריה וקהיר, והפכו את מצרים למדינה צמיתה לממלכת ירושלים, וזאת בתמורה להגנה מפני צבאו של נור א-דין. על אף רצונו להשאר במצרים, היה מוכרח אמלריך לעזוב את המקום ולחזור לירושלים, וזאת לאור התקפותיו החוזרות ונישנות של נור א-דין על צפונה של הממלכה. כך שבה מצרים והפכה למדינה עצמאית.
בשנת 1168 כרת אמלריך ברית עם הקיסר הביזנטי מנואל הראשון, ברית שהבטיחה השתתפות ביזנטית בקרבות מול המוסלמים בסוריה, וכך השיג את ההפוגה הנדרשת כדי לצאת דרומה פעם נוספת לכיבוש מצרים. הפעם פנו המצרים בהנהגת בנו של שאוואר, ח'ליל, והח'ליף אל-אדיל אל נור א-דין, בבקשה לקבלת הגנה מפני הצבא הצלבני. צבאו של שירכוך הגיע למצרים בתחילת 1169 והכריח את הצלבנים לסגת. לאחר שמנע מהצלבנים לכבוש את מצרים, השתלט עליה נור א-דין בעצמו, הוציא להורג את שאוואר הבוגדני ומינה למשרת הווזיר את אחיינו של שירכוך, צלאח א-דין. לאחר השתלטותו של נור א-דין על מצרים ניסו הנוצרים להנהיג התקפה משותפת של צבא ביזנטיון וממלכת ירושלים על מצרים, אולם התקפה זו לא הייתה מאורגנת, ונכשלה עד מהרה.
[עריכה] מותו של נור א-דין
מיד לאחר מינויו של צלאח א-דין כשליט בפועל במצרים, שב נור א-דין לסוריה ויצא למלחמה בתורכים האורתוכידים. בשנת 1170 הוא נקרא ליישב סכסוך ירושה שפרץ בין אחייניו לאחר שאחיו, סאייף א-דין, מת. נור א-דין ראה בכיבוש מצרים הגשמה סופית של שאיפתו העליונה לאיחוד הממלכות הערביות, הגשמה שזיכתה אותו ברוב נחת. אולם חזון המדינה המוסלמית הגדולה לא החזיק מעמד זמן רב, ומיד לאחר שובו של נור א-דין לסוריה החל צלאח א-דין להמנע מלמלא את הוראותיו ואף לצאת נגדן במפגיע.
צלאח א-דין סירב להנהיג את צבא מצרים בהתקפות המשולבות אותן תיכנן והוביל נור א-דין כנגד ממלכת ירושלים בשנים 1171 ו-1173, וזאת מתוך רצון לשמור על קיומה של ממלכת ירושלים שהיוותה חוצץ בינו לבין נור א-דין בסוריה. נור א-דין הבין כי הוא למעשה יצר אויב מסוכן ביותר במצרים, ולאחר ההתקפה על הממלכה הצלבנית החלו צבאו של נור א-דין וצבאו של צלאח א-דין להתכונן למלחמה שנדמתה כבלתי נמנעת.
אולם, ערב הפלישה למצרים תקפה את נור א-דין מחלת הקדחת, ככל הנראה מסיבוך של דלקת גרון. הוא מת כעבור זמן קצר והוא בן 59. בנו של נור א-דין, א-סליא עיסמאיל אל מליכ ירש את כסאו, ואף זכה להכרזה של צלאח א-דין שהכריז על עצמו וסל של אל מליכ, וזאת חרף רצונו לכבוש את סוריה ולאחד את מצרים וסוריה תחת שלטונו. חזון איחוד הממלכה המוסלמית הגיע למימושו לבסוף כאשר צלאח א-דין נשא לאישה את אלמנתו של נור א-דין, והשתלט על השלטון בסוריה בשנת 1185.
[עריכה] מורשתו
ויליאם מצור כתב על נור א-דין כי על אף היותו "רודף מושבע של הנוצרים ואמונתם", הוא היה "נסיך הגון, אמיץ וערום, ובהתאם למוצאו גם אדם מאמין". אמונתו העמוקה של נור א-דין התחזקה לאחר שעלה לרגל למכה. הוא ראה בצלבנים זרים על אדמה מוסלמית, שבאו אל המזרח התיכון כדי לבזוז את הארץ ולחלל את המקומות הקדושים בה. על אף השקפת עולם זו, הוא נהג בסובלנות כלפי נתיניו הנוצרים, למעט אלו הארמנים באדסה.
בניגוד להתנהלותו המכובדת של נור א-דין לאחר מותו של בלדווין השלישי, אמלריך מלך ירושלים ניצל את מותו של המנהיג הסורי ויצא לצור על בניאס, תוך סחיטה של ממון רב מאלמנתו של נור א-דין בתמורה להמנעות מיציאה למסע כיבושים בסוריה.
נור א-דין, שהיה איש צבא וכובש שבילה את רוב זמנו בראש צבאו מחוץ לארמונו, הקדיש משאבים רבים לחינוך של נתיניו. הוא דאג להקמתו של מסגד בכל עיר שהייתה תחת שלטונו, ואף ייסד מספר אוניברסיטאות, שעיקר פעילותן היה בתחום לימודי הקוראן והחדית'. נור א-דין החזיק במקריא מקצועי שיקריא לו את פרקי החדית', ואף זכה לתעודת הוקרה המציינת את איכות קריאתו הטקסית של טקסטים דתיים אלו.
הוא הקים מערכת בריאות חופשית מתשלום ברחבי ממלכתו כמו גם רשת של חאנים לטובת תיירים ועולי רגל. הא שימש כאב בית הדין בבית דין שייסד ואשר התכנס מספר פעמים בשבוע כדי לשמוע את טענות האזרחים הפשוטים כנגד מצביאיו, שריו ופקידי הממשל שלו אשר סרחו או מעלו בתפקידם. ברחבי העולם המוסלמי נתפס נור א-דין גם כיום כשליט נערץ, אדם אמיץ, צנוע ואדוק.
