התקווה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"התקווה" הוא ההמנון הלאומי של מדינת ישראל, לאחר שהיה קודם לכן המנונה של התנועה הציונית.
תוכן עניינים |
[עריכה] התקווה
- כָל עוד בלבב פנימה
- נפש יהודי הומייה,
- ולפאֲתי מזרח קדימה
- עין לציון צופייה;
- עוד לא אבדה תקותנו,
- התקווה בת שנות אלפיים,
- להיות עם חופשי בארצנו
- ארץ ציון וירושלים.
[עריכה] המקור למילות ההמנון
מקורן של מילות ההמנון בשיר "תקוותנו" שכתב המשורר נפתלי הרץ אימבר. השיר נדפס לראשונה בירושלים בשנת 1886 בספר השירים הראשון של אימבר, "ברקאי". השיר התחבב על בני המושבות היהודיות שהוקמו בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19, והיה להמנונם של חובבי ציון.
הנוסח של התקווה מתבסס על שני הבתים הראשונים בשירו של אימבר. אולם מילות רוב הבית השני הוחלפו. רוב ההחלפה מיוחסת למחנך יהודה לייב מטמון כהן, אולם בגיבוש הנוסח הסופי מוזכרים גם אנשי ראשון לציון ישראל בלקינד, זרובבל חביב, מרדכי לובמן ודוד יודילוביץ' [1], וכן גם דוד ילין.
השיר נכתב בהברה אשכנזית והדבר ניכר הן במשקל שלו, והן באופן שבו הולחן. ההלחנה מחייבת גם כיום לשיר את ההמנון בהטעמה אשכנזית, השונה במידה רבה מההטעמה המקובלת בעברית ישראלית (אשר מבוססת על ההגייה הספרדית). מלבד ההטעמה, מקובל כיום לשיר את ההמנון במבטא ישראלי מודרני.
[עריכה] המקור ללחן המלווה את ההמנון
את ניסיון ההלחנה הראשון יזם ישראל בלקינד מראשון לציון. בשנת תרמ"ב (1882), הוא מסר את מילות השיר ללאון איגלי, אחד משליחיו של הברון רוטשילד לזכרון יעקב, שהתגלה כמוסיקאי מחונן. אגלי הלחין את תשעת הבתים המקוריים בשיר, כל בית בלחן שונה. ריבוי המנגינות הקשה על שירתו, ובסופו של דבר נגנז הלחן.
את הלחן המוכר (האזינו להמנון כאן, או למנגינה לבדה כאן) הצמיד לשיר שמואל כהן, אף הוא תושב ראשון לציון. לגבי מקור הלחן חלוקות הדעות. אין חולק על כך שהלחן דומה ביותר לקטע מתוך הפרק הראשון של היצירה "ולטאבה" (Vltava - על שם הנהר ולטאבה העובר בפראג). את היצירה כתב המלחין הצ'כי בדז'יך סמטנה (Bedrich Smetana) (1824 - 1884) (האזינו כאן או כאן), והיא מוכרת בעברית גם בכינוי "מולדבה". לפיכך, יש המייחסים את הלחן של "התקווה" לסמטנה, אולם שמואל כהן עצמו טען כי נטל את המנגינה משיר איכרים מולדבי עממי הקרוי "אויס צ'יא" או "העגלה והשוורים" (האזינו כאן), שיר שהכיר מילדותו ברומניה. יש הטוענים שסמטנה שאב אף הוא השראה ליצירתו מאותו שיר מולדבי, ומכאן הדמיון בין התקווה ליצירתו, ובין שתיהן לשיר המולדבי.
[עריכה] מעמד חוקי
"התקווה" היה במשך שנים רבות שיר ציוני במעמד דומה לשירים ציוניים אחרים, ועוד בשנת 1898 התנועה הציונית, בעיתונה "די וולט" הכריזה על פרס בגובה 500 פרנק למי שיציע המנון מתאים לתנועה, אולם לא נמצא שיר מתאים והפרס (תרומת יונה קרמנצקי) הוסב למטרה אחרת.
ב1907, בקונגרס השמיני, הוחלט כי בסיום הקונגרס ישירו את התקווה, ומאז שירת התקווה בסוף הכינוס הפכה לנוהג רווח, החל בקונגרס ה-11 הוחלט לשיר את התקווה בעמידה.
התקווה נקבע רשמית כהמנון התנועה הציונית בקונגרס הציוני הי"ח, שהתקיים בפראג בשנת 1933.
בניגוד לדגל ולסמל של מדינת ישראל שנקבעו בחוק הדגל והסמל עוד בשנת 1949, נוסח "התקווה" והיותו ההמנון הלאומי נזכרו בחקיקה רק כבדרך אגב - בין ההוראות הקובעות את סדרי ישיבת הפתיחה של הכנסת - בסעיף 1(ד) ובתוספת השנייה לחוק הכנסת, התשנ"ד-1994. ב-10 בנובמבר 2004 קבעה הכנסת (בחוק הדגל והסמל, ששמו שונה לחוק הדגל, הסמל וההמנון) ברוב של 38 נגד 8, באופן רשמי את "התקווה" כהמנון הלאומי והחליטה שכל שינוי במילות ההמנון יתקבל אך ורק בחקיקה.
[עריכה] הנוסח המקורי של "תקוותנו" (שם השיר המקורי מאת נפתלי הרץ אימבר)
כָל עוד בָלֵבב פנימה
נפש יהודי הוֹמִיה
ולפאֲתי מזרח קדימה
עין לציון צופִיה
עוד לא אָבדה תקותנו,
התקוה הנושָנה:
לשוב לאֶרֶץ אבותינו,
לעיר בָה דוד חָנה.
כָל עוד דמעות מעינינו
יזלו כגֶשם נדבות,
ורבבות מבני עמנו
עוד הולכִים על קִברי אָבות
עוד לא אבדה...
כָל עוד חומַת מחמדנו
לעינינו מופָעַת,
ועל חרבַן מִקדשנו
עיִן אַחַת עוד דומַעת
עוד לא אבדה...
כָל עוד מֵי הירדן בְגאון
מְלא גדותיו יזֹלו,
וְלים כנרת בְשאון
בְקול המולָה יִפלו
עוד לא אבדה...
כָל עוד שמָה עלי דְרָכים
שער יכַת שְאִיה,
ובַין חרבות ירושלַים
עוד בַת ציון בוכיה.
עוד לא אבדה...
כל עוד דמעות טהורות
מעין בת עמי נוזלות,
ולבכות לציון בראש אשמורות
עוד תקום בחצי הלילות
עוד לא אבדה...
כל עוד נטפי דם בעורקינו
רצוא ושוב יזלו,
ועלי קברות אבותינו
עוד אגלי טל יפלו
עוד לא אבדה...
כל עוד רגש אהבת הלאום
בלב היהודי פועם,
עוד נוכל קות גם היום
כי עוד ירחמנו אל זועם.
עוד לא אבדה...
שמעו, אחי, בארצות נודי
את קול אחד חוזינו:
כי רק עם אחרון היהודי
גם אחרית תקותנו!
עוד לא אבדה...
[עריכה] הצעה חלופית והתנגדויות
אחרי שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים הועלתה הצעה להפוך את שירה של נעמי שמר, "ירושלים של זהב" להמנון הלאומי במקום "התקווה" אך הצעה זאת נדחתה.
ישנם המתנגדים ל"התקווה" כהמנון מפני ששמירה על המנון שמדבר על כמיהת העם היהודי לארצו אינה עולה בקנה אחד עם שילובם של המיעוט הערבי ומיעוטים אחרים כשווים לרוב היהודי.
לדעת אחרים התקווה אינה מתאימה כהמנון מכיוון שהיא מתעלמת מהעובדה שהעם היהודי כבר קיבל את עצמאותו, והינו חופשי בארצו.
ב-2002 חודש "התקווה" על ידי להקת הרוק הישראלית פונץ' במסגרת האלבום "דנה ראתה עבמ", תחת לחן אחר.
[עריכה] לקריאה נוספת
- צביה בן-יוסף גינור, "היש תקווה ל'התקווה'? על דיוקנם של הימנונים לאומיים", אלפיים, קובץ 29, 2005.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 טקסט בוויקיטקסט: התקווה |
- כיצד הפך השיר "התקווה" להמנון
- תווים של מנגינת "התקווה"
- הקלטות שונות של "התקווה"
- הקלטה עתיקה של "התקווה" בנוסח המקורי
- החוק הקובע את "התקווה" כהמנון הלאומי, ומעט על הפולמוס סביב ההמנון - "הארץ"
- בלדד השוחי, האם המנון ישראל הוא גרסה מסולפת של שיר אחר?, באתר נענע
- הקלטה נדירה של שירת התקווה על ידי ניצולי שואה מלפני 61 שנה שנערכה על ידי כתב ה-BBC
- התקוה באתר פרויקט בן-יהודה
| אוזבקיסטן • אזרבייג'ן • איחוד האמירויות הערביות • אינדונזיה • איראן • אפגניסטן • ארמניה • בהוטן • בחריין • בנגלדש • ברוניי • גאורגיה • הודו • המלדיביים • הפיליפינים • הרפובליקה הסינית • הרפובליקה העממית של סין • וייטנאם • טג'יקיסטן • טורקמניסטן • יפן • ירדן • ישראל • כווית • לאוס • לבנון • מונגוליה • מזרח טימור • מיאנמר • מלזיה • נפאל • סוריה • סינגפור • סרי לנקה • עומן • עיראק • ערב הסעודית • פקיסטן • קוריאה הדרומית • קוריאה הצפונית • קזחסטן • קטאר • קירגיזסטן • קמבודיה • קפריסין • רוסיה • תאילנד • תורכיה • תימן |  |
