הפולמוס עם חתימת הסכמי אוסלו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בשלהי אוגוסט 1993 נודע לציבור כי ישראל ואש"ף מנהלים משא ומתן חשאי מתקדם. בסוף החודש כבר התפרסם כי הושג הסכם עקרונות, והוא אושר בממשלה בתמיכת כל השרים מלבד אריה דרעי ושמעון שטרית שנמנעו.
החתימה על ההסכם, שזכה לכינוי הסכם אוסלו, נערכה בבית הלבן ב-13 בספטמבר. ב-23 בספטמבר אושר ההסכם בכנסת בתמיכת 61 ח"כים, בהתנגדות 50 ובהימנעות 8. במשך התקופה הקצרה למדי שמחשיפת המגעים ועד האישור בכנסת התקיים פולמוס חריף סביב הסכמי אוסלו, והערך שלהלן מתארו. הטיעונים שעלו בו חשפו את גודל המחלוקת בציבור הישראלי בשאלת עתיד השטחים ואת הפער הגדול בתפיסת המציאות המזרח התיכונית בין הימין והשמאל.
תוכן עניינים |
[עריכה] עיקרי הסכם אוסלו
ההסכם, שהוצג בקיצור גם כ"הסכם עזה ויריחו תחילה", התווה עקרונות שימומשו לאחר מכן בהסכמים פרטניים יותר: הסכם קהיר להעברת השליטה בעזה וביריחו, הסכם אוסלו ב' להעברת השליטה בערים הפלסטיניות בגדה, והסכם ואי. עיקרי הסכם אוסלו היו: נסיגה מעזה ומיריחו והקמת רשות פלסטינית אוטונומית שתשלוט בהם בראשות יאסר ערפאת. בהמשך אמורה הייתה ישראל למסור לפלסטינים שטחים בגדה שאינם שטחי התנחלויות או מחנות צבא.
[עריכה] "תנו לשמש לעלות"
ההסכמים סמלו בעיני השמאל וחלקים גדולים מהמרכז תקווה למציאות מזרח תיכונית שונה לגמרי כבר בעתיד הקרוב. כמה מבכירי הממשלה הביעו השקפתם כי קו חדש נמתח והוא מבדיל בין שהיה לפני ההסכמים לבין שיהיה אחריהם.
שר החוץ שמעון פרס הכריז: "אנו נביא לילדים של כולם מזרח תיכון חדש, מודרני, לא לפי המלל של האתמול, של אנשים שאינם מסוגלים לראות שום חידוש לעולם. התרנו קשר גורדי שדקר בבשרו של העם היהודי"
יוסי שריד אמר באותה רוח: "המזרח התיכון בעוד שנה יהיה חדש לחלוטין והוא יהיה אזור של גבולות פתוחים ושל שיתוף פעולה. הבעיה לדעתי היא שרוב האנשים חושבים על המזרח התיכון במושגים של העבר". שריד ציין שבעיניו ההסכמים הם האירוע הגדול בתולדות הציונות. אל מול הטענות לפגיעה בביטחון אמר שריד: "בטחון ישראל לא רק נשמר, אלא שופר. זהו הישג מרשים לביטחון".
גם עמיתתו למרצ, השרה שולמית אלוני הביעה תחושה לפיה ההסכמים הם תפנית חיובית בקנה מידה היסטורי: "אני מרגישה כמו בכ"ט בנובמבר - אז לא ידענו לקראת מה אנו הולכים, אבל ידענו שאנו הולכים לימים גדולים".
יוסי ביילין סבר שניתן להגיע לשלום כולל בזמן קצר. בראיון לעל המשמר אמר: "אנו יכולים להגיע תוך מספר חודשים, לא שנים, להסכם שלום כולל במזרח התיכון". עם זאת הצהיר ביילין שיהיו עוד קשיים: "לא מצפה לנו גן של שושנים". האופטימיות שלו התבססה בין השאר על קיום מגעים בין ישראל לסוריה באותו זמן. יצחק רבין לא הסתיר שהוא מוכן לוותר על רמת הגולן למען שלום.
בעיתונות השתקפה רוח דומה. כאשר שליחת מעריב לטקס החתימה, סימה קדמון, תיארה אותו תיאור חדשותי, היא סיימה את דיווחה בפסקה יוצאת דופן שבה סיפרה כיצד מחשבותיה בעת הטקס עסקו בשני ילדיה, יונתן ויואב, ובסיכויים שההסכם מציב לפתחם.
מעריב אף הוציא מוסף מיוחד שבו תואר כיצד תראה ישראל במצב של שלום: חיילי צה"ל יוכלו להפוך ל"חיילי שוקולד"; הקווים הפוליטיים ישתנו: תקום מפלגה שמרנית מול מפלגה ליברלית; הכלכלה, התרבות ואפילו הספורט יעברו טלטלה. באופן אירוני, את הקול הביקורתי במוסף מעריב השמיע גונן שגב, בעתיד זה אשר קולו יבטיח את המשך תהליך אוסלו. הוא ניבא לחקלאות, תחום הקרוב אליו, "הרס מוחלט וגידול משמעותי באבטלה".
בעקבות ההסכמים עלתה הבורסה לניירות ערך בתל אביב בעשרה אחוזים בשבוע אחד.
יוסף לפיד, כותב מאמר המערכת של "מעריב", הזהיר את הימין כי אם לא יטול חלק במהפכה שמול עיניו: "יעמוד מהצד בתחנת הרכבת של ההיסטוריה נטוש ובלתי רלוונטי", אם כי זמן מה קודם לכן עוד העיד לפיד על עצמו שאין הוא מהתומכים ולא מהמתנגדים, אלא "בודד בשטח כאדם ספקן".
בכירי המשק, ביניהם בני גאון, סטף ורטהיימר, מיכאל שטראוס ואלי הורביץ פרסמו הודעת ברכה גדולה לרבין ולפרס בעיתונות: "לקראת שנים טובות, שימו שלום בארץ. רק האמיצים מנצחים".
א"ב יהושע הביע תמיכתו בהסכם ואמר כי הוא משוכנע שבהסדר הקבע יסכימו הפלסטינים שהמתנחלים יישארו בקרבם כמיעוט שיזכה להגנה.
ראש הממשלה, יצחק רבין, סיים את נאומו בכנסת, כולו דברים בשבח השלום, באומרו:
- "יש סיכוי שנזכה ליחסי שכנות טובה, לסופו של השכול אשר פקד את בתינו, לקצן של המלחמות.
- אני קורא לכל חברי הבית לתת לנו הזדמנות למצות את הסיכוי הגדול הזה. חברי הכנסת, תנו לשמש לעלות".
לימים, בעקבות האכזבה מתהליך השלום ואינתיפאדת אל אקצה יהפוך הטיעון הדמוגרפי, לפיו אין באפשרותה של ישראל לשלוט במיליוני פלסטינים מבלי לסכן את עתידה, למרכזי. טיעון זה הושמע גם בעת המחלוקת על הסכם אוסלו, בכנסת ומחוצה לה, בפי דוברים לא מעטים, אולם אז היה תפקידו משני לעומת התפקיד שמילאו התקווה והציפיה לשלום בר קיימא כתוצאה מההסכם.
[עריכה] "טמונים לנו גם סיכונים"
בקרב אנשי הממשלה, בעיתונות ובציבור רווחה אופטימיות רבה. לפי סקר טלסקר שפורסם בידיעות אחרונות ערב ההצבעה על ההסכם בכנסת, 52% תמכו בו ו-35% התנגדו. השאר לא הביעו דעה.
אורי אבנרי כתב בלי הסתייגות: "תמיד האמנתי שהדרך אל השלום תהיה ארוכה, אך הדרך אל השלום תהיה מהירה מכפי שמעלים על הדעת. האם זה יצליח ? ועוד איך יצליח!" וחתם בפתגם ערבי: "מה מתוק מן החלבה ? הידידות שלאחר האיבה".
אומנם רבים מאוד מהמתבטאים בזכות ההסכם, אולי רובם, לא נמנעו מלציין שהוא מעורר גם חששות, כרוך בסיכונים והצלחתו אינה ודאית, אלא שלדעתם אלו סיכונים מחושבים, או כאלו שאין מנוס מלקחתם.
יוסף לפיד הזהיר: "החינגה הנוכחית יכולה להיגמר בבכיה לדורות". בנו, יאיר לפיד, תיאר בהרחבה את רגע השלום ההיסטורי שהגיע, וקרא להתמודדות עמו שלא תהיה כזו של "אסירים ותיקים החוששים לצאת מהכלא". אולם כתב: "אפילו אם טעינו, טעות טראגית, מפחידה מכדי שנוכל אפילו להרהר בה, היא נעשתה".
רבין עצמו התייחס לקיומם של סיכונים בנאומו בכנסת: "בצד היתרונות הגדולים, השלום הצפוי, טמונים לנו גם סיכונים. עינינו לא טחו מראות את הסיכונים, ואנו נעשה את כל הדרוש להפחית אותם למינימום. עם זאת, אנו סבורים כי הסיכונים מחושבים". "בכל מקרה", הרגיע רבין, "כוחו של צה"ל, הטוב שבצבאות העולם, עומד לרשותנו אם וכאשר נגיע חלילה, לשעת מבחן".
ברוח זו דיבר אחריו גם מזכ"ל מפלגת העבודה, ניסים זווילי:
- "מנסים לצייר מצב של אופוריה, שמובילי המהלך הזה ותומכיו נמצאים בו לכאורה... לא כך הוא. כל אחד מאתנו, גם התומכים הנלהבים בהסכם השלום, נקרעים בין תחושה אמיתית של גישה עם סיכויים לעתיד לבין חששות כבדים... מי שמנסה לצייר את התמיכה שלנו בהסכם כהתעלמות מהסיכונים שיש בו, מציג תמונה מעוותת של המציאות".
כותבים מהשמאל הדגישו כי ישראל חזקה ותוכל לעמוד גם אם "משהו ישתבש" ולהתנחם בידיעה כי "לפחות ניסינו".
גם דן מרגלית, שאמר כי "אם ההסכם הוא תחילתו של הסדר ממשי, תירשם הציונות כסיפור הצלחה בקנה מידה אנושי", הזכיר חשש שההסכם עלול להיות "הונאה פלסטינית". פובליציסט "הארץ", יואל מרקוס, הביע השקפות סקפטיות וזהירות, על אף תמיכתו במסלול אוסלו: "ארוכה מאוד מאוד הדרך לשלום, אם בכלל".
הפילוסוף ירמיהו יובל הטעים: "מה שמתחיל עכשיו אינן 100 שנות שקט ושלווה שמחליפות 100 שנות טרור, כפי שאמרו כמה בהתרוממות רוח", אך סבר שמדינת ישראל נכנסה לשלב חדש: השלמת העולם הערבי עם קיומה.
[עריכה] "ההסכם הזה מפקיר את ביטחון אזרחי מדינת ישראל"
מייד עם פרסומו עורר הסכם אוסלו זעם גדול בימין. בראש ובראשונה התריעו מתנגדי ההסכם מפני סכנותיו הבטחוניות לדעתם.
בנאומו בכנסת כיו"ר האופוזיציה, הציג בנימין נתניהו שלל טיעונים כנגד ההסכם.
- הצהלה במחנה השמאל ובתקשורת אינה מעידה על דבר. צהלה הייתה גם כאשר צפון וייטנאם חתמה על הסכם פיוס ואף חולקו אז פרסי נובל לשלום. התוצאה, תיאר נתניהו, הייתה כיבוש דרום וייטנאם וטבח של מיליונים בקמבודיה.
- הישות שנוצרת מההסכם היא למעשה מדינה פלסטינית: "כאשר אתה הולך בספארי ורואה מולך חיה בדמות סוס, עם פסים לבנים ושחורים המכסים אותה, אתה לא צריך שלט שיאמר לך: זו זברה", המשיל נתניהו. במהירות רבה יועברו לפלסטינים שטחי רוב הגדה. לא יהיה זמן לעצור ולחשוב, כפי שמציגה זאת הממשלה. המדינה הפלסטינית תמוטט את השלטון בירדן ותכרות בריתות עם אויבי ישראל.
- נתניהו הביע חשש מטרור שימצא מחסה בשטחים: "מה קורה אם יש פיגוע פה או בכביש או בכפר סבא או ברעננה או בתל אביב, הרי זה לא רחוק, והם בורחים פנימה? צה"ל לא יכול להיכנס לשטח". "לקחת ובנית לבנון פה ליד ערינו, בלב הארץ", הכריז נתניהו בפניה לרבין.
- הממשלה מפקירה 130 אלף מתנחלים, "דה הומניזציה של ציבור פטריוטי" שמעוניינים בבריחתו.
- הממשלה תוביל לחלוקת ירושלים. לדברי נתניהו, "מה שאתם מחוללים עכשיו ביחס לירושלים וביחס לארץ ישראל, לא הדור הזה בלבד ישפוט אתכם על כך, לא רק הדור שלנו, אלא כל הדורות הבאים של יהודים, שימצו עמכם את הדין ההיסטורי". דבריו הרגיזו את ח"כי העבודה שבקריאות ביניים הזכירו לנתניהו את עברו בלוס אנג'לס וכמוכר רהיטים.
- ההסכם בלתי הפיך: "אתם אומרים: אם טעינו, אז ניכנס בהם, נכסח אותם, נבטל את העניין הזה בכל הכוח. אני רוצה להזכיר לכם שמדינות, לאחר שהן קמות, לא מתבטלות כל כך בקלות. סדאם חוסיין ניסה לבטל את כוויית, הוא לא ביטל אותה. יש לנו בעיה עם מדינה שהזכרתי, לבנון, ושום פעולה שלנו, שום פעולה צבאית שלנו, אלף פעולות צבאיות שלנו לא יביאו לביטול המדינה הזאת. ברגע שהמדינה הזאת קמה, זאת עובדה בלתי הפיכה".
- ההסכם כרוך בהפרת ההבטחות של מפלגת העבודה לבוחר ולפיכך נדרשות בחירות חדשות.
במאמר בעיתונות כתב נתניהו שאפשר שערפאת, משיקוליו האינטרסנטיים, יעצור את הטרור לזמן מה, אך לא כאשר תקבל "המדינה האש"ףית" את עצמאותה.
מהזווית הבטחונית היו שהתרעמו על שלא שותפו במגעים אנשי צבא ומודיעין. חוקר הביטחון ד"ר אפרים קם ממרכז יפה הזהיר מפני ליקויים בהסכם ומפני הסתמכות יתרה על אש"ף. אחרים ציינו שערפאת היה בתקופת שפל קשה מבחינתו, וישראל הושיטה לו חבל הצלה בלי הצדקה.
אריאל שרון הגיב לטענה שההסכם הפיך וצה"ל יוכל לכבוש את השטחים מחדש במקרה הצורך, באומרו שצה"ל אינו כל יכול, והזכיר את מלחמת יום הכיפורים, "שרק במחיר כבד ביותר הסתיימה כפי שהסתיימה. וזאת לזכור, היא לא התרחשה במרכז הארץ".
בני בגין התרעם על שהממשלה אינה מקשיבה לדברי הגיון וציטט בלעג את מקס נורדאו: "היגיון הוא חוכמת יוון השנואה על עמנו. יהודי אינו לומד בחשיבה הגיונית, הוא לומד מטרגדיה. הוא לא יקנה מטרייה רק בגלל שעננים הופיעו באופק. הוא יחכה עד שיירטב ויחלה בדלקת הריאות".
בעיתונות ניסח הסופר משה שמיר ביתר חריפות את דעתו על ההסכם ועל חתימתו:
- "...מגפה של חולמים מוכי ירח או מין טקס של עובדי השטן הסוגדים לו עד אובדן החושים. למי מוסרים את גורל הביטחון שלנו ? העתיד שלנו ? ליאסר ערפאת! רוצח, נוכל עולמי, ערפד שפתותיים.
- האם הממשלה הסהרורית שלנו אינה יודעת כי מי שמוסר את מפתחות השלטון לערפאת מוסר אותם למעשה למי שיסלק אותו, למי שיירש אותו – או אפילו בצורה יותר פשוטה וכה אופיינית: למי שיפעיל את הטרור נגד ישראל בשליחותו ובעידודו כשהערפד מעמיד פני צדיק תמים.
- במקרה הטוב כי אז יש סיכוי שהטירוף יחלוף או שהממשלה תחלוף. כל ציוני שפוי חייב לעשות הכול (הדגשה במקור) כדי שהשניים יחלפו גם יחד בטרם נאחר את המועד".
אמונה אלון הזהירה: "כל כוח שיטור פלסטיני יוכל בבוא העת לשגר קטיושות ו/או מחבלים אל בתי הישראלים". ראשי המתנחלים השוו את הכנסת יאסר ערפאת לתוך ישראל ל"הכנסת סרטן".
בביטאון המתנחלים נקודה השווה מאמר את ההסכם ל"אב הטיפוס" במצעד האיוולת של ברברה טוכמן - הכנסת הסוס לטרויה. הושמעה הטענה שההסכם הוא שלב במימוש תוכנית השלבים. בתקופה מאוחרת יותר היה צפוי בני בגין לעשות שימוש בציטוטים של פייסל חוסייני ויאסר ערפאת כדי לחזק טענה זו, אם כי בשמאל העריכו שאלו התבטאויות לצרכים פנים פלסטיניים.
אף שהממשלה הכחישה זאת, רבים בין הפוליטיקאים והפובליציסטים בשמאל היו שותפים לדעתו של נתניהו שההסכמים מובילים להקמת מדינה פלסטינית, אך סברו שמדינה כזו ממילא מחויבת המציאות. נושא זכות השיבה, אף שגם הוא הושאר לעתיד, לא עורר דאגה בקרב תומכי ההסכם, שסברו שהפלסטינים השלימו עם כך שלא ייושם, לפחות לא בקנה מידה רחב. לעומת זאת, לגבי שאלת ירושלים, שנותרה להסכם הקבע, אמר יוסי ביילין: "על ריבונותה ועל היותה בירתנו המאוחדת לא נוכל להתפשר. הפלסטינים מודעים לכך. הם יצטרכו לעמוד בפני דילמה לא פשוטה מבחינתם". ביילין הציע רעיון פשרה. העיר תישאר מאוחדת בריבונות ישראל, אך ניהולה המוניציפלי יחולק לרבעים, שחלקם יהיו פלסטיניים.
מתנגדי ההסכם פקפקו בטיב מחויבותם של אנשי השמאל לאחדות ירושלים. "מצבנו ברוך השם רע, אבל אפשר להתנחם בעובדה שיהיה עוד הרבה יותר גרוע", חזה בעל הטור אורי אורבך. "אם אי חלוקת ירושלים תחסום את השלום בדישו – פרס יסכים לחלוקת ירושלים. הממשלה הזו מנהלת מדיניות של הליכה על סף תהום, אבל עוד מעט היא תצעד צעד אחד קדימה".
נערכו הפגנות רבות משתתפים. בהפגנה אחת מול קריית הממשלה השתתפו להערכת המשטרה חמישים אלף איש, ואילו לימור לבנת התרעמה ואמדה את המספר ברבע מיליון. אחרים דיברו על "ההפגנה הגדולה ביותר". הפגנה נוספת נערכה מול הכנסת בעת ההצבעה על ההסכם. לחיצת היד בין רבין לערפאת עוררה תגובות של סלידה. "לאחר לחיצת היד המגואלת בדם לא יוכל רבין לעולם למחוק את החרפה", קבע משה קצב, יו"ר סיעת הליכוד.
היו שקיוו שההסכמים לא ימומשו בפועל. תוכנית עזה ויריחו, כתבה אמונה אלון, "היא כולה בלון מנוקב, אשלייה ממוחזרת שתמהר להתנדף ככל שיתעלמו ממנה נאמני ארץ ישראל ויפנו לעיסוקיהם".
בשלב זה רק התחיל מאבק הימין בהסכמי אוסלו. נדרשו עוד חודשים עד שההסכמים יבואו לידי ביטוי ממשי בשטח, והנימה עדיין הייתה מאופקת יחסית, אם כי המילה "בגידה" הושמעה. דווקא הרב יואל בן נון שנודע לאחר מכן כמתון בקרב המתנחלים, כתב בנקודה: "יש בכוחנו לשבש את סדרי החיים התקינים בארץ בלי אלימות אך במידה כזו שכל המשקיעים יברחו וכל חזונו של פרס יילך לטמיון". הרב שלמה גורן הכריז שהתוכנית "שטנית" וסבר שיש להרוג את ערפאת עם כניסתו לארץ.
הייתה הסכמה שאין לקרוא לסרבנות, היה שותף לה אפילו אליקים העצני, שבמהלך מאבק עם חיילים חשף את חזהו וקרא להם לירות בו, שמא הדבר יפקח את עיני העם.
בעיתונות החילונית מיעטו דוברי הימין להזכיר את זכות עם ישראל על ארצו כנימוק העיקרי להתנגדות לאוסלו. רק חנן פורת תהה: "ומה יהא על חלום הדורות של שיבת ציון ? ומה יהיה על קול ריבון העולמים הקורא: 'ושבו בנים לגבולם' ?"
[עריכה] תשובת השמאל לתחזיות הימין
בתשובתו לביקורת הימין הרבה השמאל להזכיר שרעיון האוטונומיה לפלסטינים הוא מורשתו של מנחם בגין בהסכמי קמפ דייוויד. הדבר הכעיס מאוד את בני בגין, שסבר שבטיעון אין ממש. גם הוזכרה העובדה שבגין, בניגוד לשמאל, עקר יישובים בפועל. בשמאל סברו שמגוחכת הטענה שניתן היה להגיע לתוצאות טובות יותר על ידי המשך המשא ומתן במסלול ועידת מדריד, שבו תמך הליכוד.
בעוד שרבים מדוברי השמאל שחזו עתיד ורוד, הקפידו לציין שקיימת גם אפשרות כשלון, מנבאי השחורות מימין לא סייגו עצמם כלל. רבין, הגם שלא הכחיש קיומם של סיכונים, הגיב בהכתרתו את אנשי הימין כ"קשקשנים המהלכים אימים". "להתנבא למלחמה כאשר יש פריצת דרך לשלום זהו אבסורד נוראי", כתב אבא אבן בטור בעיתון. עוזי ברעם הביע השקפתו שאם הליכוד ייצמד לדברי הפחדה, הוא יהפוך ללא רלוונטי כמתחרה על השלטון.
הנרי אונגר, פובליציסט "מעריב", סבר שאין ממש בהפחדות:
- "פלסטיני שפוי ייזהר היטב מלירות על כפר סבא... הוא יישמר מכל התגרות בשכן החזק, שבו הוא תלוי גם מבחינת מים, חקלאות וכלכלה, שכן כל התדרדרות תביא בתוך שש שעות לחיסול המדינה הפלסטינית והפעם לתמיד".
רן כסלו שאל בעיתון "הארץ" מה ההצדקה לדברי האזהרה הקשים מפני קיומה של מדינה פלסטינית זעירה:
- "יש לי די כבוד לנסיון הצבאי של רא"ל (מיל') רפאל איתן או אלוף (מיל') אריאל שרון כדי להאמין ששניהם יודעים היטב שאלו דברים בטלים. אפילו רב סרן (מיל') נתניהו יודע זאת, אך הם מעדיפים את איומי הסרק על פני האמת הפשוטה".
המפריע להם, לפי כסלו, הוא אובדן השטחים בלבד.
[עריכה] החרדים וההסכם
להסכם היה מובטח רוב של 61 ח"כים, אולם רבין לא רצה להסתמך על רוב זעום, בפרט כאשר אין הוא "רוב יהודי". בסופו של דבר אכן תמכו בהסכם רק 61 חברי כנסת, אך 50 בלבד התנגדו. שלושה ח"כים מהליכוד נמנעו, מאיר שטרית, אסעד אסעד ורוני מילוא. שאלה שנדונה בתקשורת ללא הרף הייתה כיצד תנהג ש"ס. ש"ס עזבה את הממשלה בעקבות פסיקת בג"ץ כי אריה דרעי חייב לפרוש עקב החשדות כנגדו. במפלגת העבודה עשו מאמץ רב לגרום לה לתמוך בהסכם על אף זאת. בסופו של דבר הכריז דרעי בכנסת שחברי הסיעה יימנעו. "הרב עובדיה יוסף הורה לנו שאין להצביע נגד סיכוי לתהליך ופתיחת דף חדש של הורדת סיכון הלוחמה", אמר דרעי, אך גם ציין שיש חשש שההסכם דווקא יגדיל טרור. בכך שמר הרב יוסף על נאמנות עקרונית לפסיקתו לפיה פיקוח נפש דוחה החזקת שטחים, בניגוד לעמדת רבים מרבני הציונות הדתית.
כלפי אגודת ישראל הושמעו טענות שאל לה להביע עמדה בעניין ההסכם, שהרי אין מצביעיה משרתים בצבא. הח"כים החרדים דחו דברים אלו באומרם שקיימים מתגייסים בקרב האלקטורט שלהם וכמה מח"כי העבר החרדים היו אף הורים שכולים. התקיים ויכוח פנימי בין חברי הכנסת של האגודה, שחלקם אחזו בהשקפות יוניות למדי, אולם בסופו של דבר גברה השפעתו של הרב שך שסבר שאין לתת אמון ב"ממשלת כפירה", ממנה הוא סלד בעיקר משום ששולמית אלוני הייתה שרת החינוך בה. לדברי הרב שך, ההסכם לא הבטיח הצלת חיים: "מי ערב שאחר כך לא יהיו מלחמות יותר". בסופו של דבר התנגדה אגודת ישראל בהצבעה. הציבור החרדי בכללותו התברר עם הזמן כמתנגד העקבי ביותר, גם אם לא הרעשני ביותר, להסכמי אוסלו.
חב"ד, בעלת ההשקפה הניצית, שלא היה לה נציג בכנסת באותה תקופה, ניהלה קמפיין מחאה משלה, והזכירה את דברי הרבי מלובביץ' לפיהם אוטונומיה מסכנת "חייהם של יותר מארבעה מיליון יהודים שחיים בארץ ישראל".
[עריכה] לאחר אישור ההסכמים
האינטנסיביות של הוויכוח ירדה מעט לאחר שההסכמים אושרו והיו לעובדה מוגמרת. החלו אפילו גישושים על הקמת ממשלת אחדות. הוויכוח בין ימין לשמאל עתיד היה לשוב במלוא העוצמה, ואף ביתר שאת, ברגעיו הקריטיים של התהליך המדיני בחודשים ובשנים שלאחר מכן, בזמן פיגועי ההתאבדות שהכו בישראל שוב ושוב, בהסכם אוסלו ב', ברצח ראש הממשלה ובבחירות לכנסת, בזמן הסכם ואי, בועידת קמפ דייוויד ובמתווה קלינטון ולבסוף - במהלך אינתיפאדת אל אקצה ולקראת יישום תוכנית ההתנתקות.
