המלחמה האנגלו-עיראקית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| המלחמה האנגלו-עיראקית (1941) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 דגל עיראק במהלך הפלישה הבריטית ב־1941 |
|||||||||
|
|||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||
 הממלכה המאוחדת |
 עיראק |
||||||||
| מפקדים | |||||||||
| הגנרל סיר אדוארד קוויניאן | רשיד עלי אל-כילאני | ||||||||
| כוחות | |||||||||
| שתי דיוויזיות | חמש דיוויזיות | ||||||||
| אבדות | |||||||||
| 1,200 בסך הכול (נעדרים, והרוגים). | 2,500 הרוגים, 6,000 שבויים. | ||||||||
המלחמה האנגלו-עיראקית היא מלחמה שהתנהלה בין 18 באפריל עד 1 ביוני 1941. במלחמה נלחמו עיראק (בעזרת סיוע צבאי של גרמניה ואיטליה) והצבא הבריטי.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
לאחר מלחמת העולם הראשונה ניתן לבריטניה מנדט על עיראק.
ב־1930 נחתם חוזה בין בריטניה לעיראק, לפיו בריטניה רשאית להחזיק כוחות ובסיסים בעיראק, וכן כוחות בריטים יכלו לנוע בחופשיות ברחבי המדינה. המונים בעיראק זעמו על ההסכם, שהותיר את מדינתם עדיין תחת שליטה בריטית. החוזה נשאר בתוקפו גם לאחר קבלתה של עיראק את עצמאותה ב־1932. מטרתו של הסכם זה הוא רצונם של הבריטים לשמר את שליטתם במאגרי הנפט במדינה.
ב־1939 רצו הבריטים שהעוצר העיראקי, נורי סעיד, יכריז מלחמה על גרמניה בעקבות הפלישה הגרמנית לפולין, אולם עיראק לא עשתה כן. ב־1941 התחוללה הפיכה בעיראק ולשלטון עלה ראש הממשלה רשיד עלי אל-כילאני. כילאני לא עקר את המונרכיה ממולדתו, אולם הוא שלט בפועל במדינה, וניסה לטרפד את הזכויות שניתנו לבריטניה בחוזה של 1930. למורת רוחה של בריטניה, הוא חיזק את קשריו עם גרמניה הנאצית.
הבריטים הקימו צבא שנקרא "כוח עיראק" בפיקודו של אדוארד קווינאן. כוח זה נחת בבצרה ב־18 באפריל 1941, בטענה שבצרה שייכת לבריטים לפי החוזה מ־1930. הנחיתה אבטחה את נמל בצרה, שאותו ראה וינסטון צ'רצ'יל כחיוני לאספקה אמריקאית לבריטניה ולהגנה על האינטרסים של מדינתו.
[עריכה] המלחמה
[עריכה] פרשת חבניה
ב־30 באפריל, כוח צבאי עיראקי הגיע לבסיס חיל האוויר המלכותי הבריטי בחבנייה וגילה שהבריטים לא עשו כל תנועה כלשהיא. הבריטים דרשו שהעיראקים יסיגו את כוחותיהם מן האזור ואף הציבו להם אולטימטום. ב־2 במאי, לאחר פקיעת האולטימטום, תקפו הבריטים את הכוח העיראקי.
לבריטים היו 96 מטוסים היו זמינים מיד, 2200 חיילים שהגנו על הבסיס, וכן 12 רכבים משוריינים. לחיל האוויר העיראקי היו מטוסים מתוצרת ארצות הברית ואיטליה. לאחר מספר ימים הף הגיעו לאזור מפציצי בלנהיים לסייע לבריטים.
[עריכה] תגבורת בריטית ושביתת נשק
באמצעות כוחות היבשה שבבסיס ובעזרת גייסות עיראקים (חיילים עיראקים שירתו גם בצבא הבריטי), הסיגו הבריטים את הכוח העיראקי אל העיר פלוג'ה. הקרבות האוויריים התנהלו בעיקר בבסיסים האוויריים העיראקים. המצור על חבניה הוסר, ותגבורת בריטית בשני טורים (של הצבא הבריטי והליגיון הערבי) הגיעה מארץ ישראל ועבר הירדן. במהלך הקרבות הגיעו לעיראק מתנדבים מן היישוב, מההגנה, הפלמ"ח והאצ"ל, ואף מפקד האצ"ל, דוד רזיאל (אשר נהרג בהפצצות הגרמניות על הבסיס הבריטי בחבניה). מלבד זאת, בריטניה נעזרה בכורדים ואשורים מקומיים ששנאו את המשטר העיראקי. בעקבות הגעת התגבורת, הצבא העיראקי נסוג גם מפלוג'ה והתנהל מרדף אחריו עד לבגדאד. לאחר מכן הוחלפה הממשלה העיראקית בממשלה פרו-בריטית והוכרזה שביתת נשק ב־1 ביוני. רשיד עלי אל-כילאני וחברי ממשלתו נמלטו לאיראן ולאחר מכן לגרמניה.
[עריכה] סיוע צבאי לעיראק
במהלך כל המלחמה קיבלה עיראק סיוע צבאי מגרמניה הנאצית ואיטליה, שמטוסיהן ששירתו בעיראק נצבעו בצבעי חיל האוויר העיראקי. כמה ממטוסי הלופטוואפה המריאו ממוסול כדי להפציץ את חבנייה (הפצצה שבה נהרג מפקד האצ"ל דוד רזיאל) ולטוס מעל לשמי ירדן, כנראה, כדי להטיל מורא על הבריטים. צרפת של וישי, ששלטה בסוריה, נתנה סיוע צבאי לקבוצות הפרו-נאציות ולגרמנים בעיראק. מלבד זאת היא גם תקפה את בסיסי חיל האוויר המלכותי בסוריה, פעולה שהביאה לתקיפת סוריה שבועות אחדים אחרי עיראק.
[עריכה] תוצאות
המונרכיה חזרה לשלטון לאחר מפלתו של כילאני, ועיראק ואיראן שימשו ב־1942 גשר של בעלות הברית לאספקה לברית המועצות. בעיראק נותר כוח בריטי עד 26 באוקטובר 1947, אז הוענקה לעיראק עצמאות מלאה.
