הגייה אשכנזית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ההגייה האשכנזית של העברית (או: הברה אשכנזית) היא דרך ביטוי השפה העברית כפי שהתקיימה בפי יהודי אשכנז בתקופת הביניים של העברית. מקובל להניח כי ההגייה האשכנזית היא התפתחות של העברית בנוסח הטברני, על שום הדמיון הרב ביניהן; ועם זאת, בהגייה האשכנזית ניכרות השפעות חזקות של הגיית השפות האירופיות. בזמן תחיית הלשון העברית נטשו מחיי השפה את ההגייה האשכנזית וניסו לאמץ את ההגייה הספרדית, ואולם בפועל נוצר מיזוג בין צורות ההגייה, מיזוג שהוא הבסיס להגיית העברית המודרנית היום. ההגייה האשכנזית משמשת עד היום בקהילות חרדיות, בעיקר לצרכים ליטורגיים.

העברית לא הייתה קיימת כשפה מדוברת בקהילות אשכנז, וההגייה האשכנזית באה לידי ביטוי בשימוש ליטורגי של העברית בבתי הכנסת ובבתי המדרש, וכן במילים שאולות מן העברית שנכנסו לתוך היידיש. להגייה האשכנזית קיימות וריאציות שונות, גם לפי מיקום גאוגרפי וגם לפי שימוש - התקיימו צורות שונות של הגייה לשימוש רשמי ליטורגי ולשימוש עממי בדיבור רגיל.

תוכן עניינים

1 מאפייני ההגייה האשכנזית
- 1.1 משלבים
- 1.2 וריאציות מקומיות
2 היסטוריה
3 לקריאה נוספת
4 קישורים חיצוניים

[עריכה] מאפייני ההגייה האשכנזית

המאפיין המובהק ביותר של ההגייה האשכנזית הוא מבנה שבע התנועות שלה, הקרוב יותר למבנה התנועות במסורה הטברנית (חיריק, צירי, סגול, פתח, קמץ, חולם, שורוק). זאת לעומת ההגייה הספרדית, ששימרה רק חמש תנועות (הזדהו בה הפתח עם "הקמץ הגדול" והצירי עם הסגול) וההגייה התימנית, ששימרה שש תנועות (הפתח והסגול הזדהו, כמו בניקוד הבבלי). למרות שמבנה מערכת התנועות נשמר, הביצוע שלהן לא נשמר, וחלקן מבוצעות כדו-תנועות (דיפתונגים): הצירי מבוצע כדיפתונג ei, והחולם מבוצע כדיפתונג oi (או au). הקמץ מבוצע כ-o, כנראה שינוי קטן מן העברית הטברנית. הפתח, הסגול, החיריק והשורוק שמרו את הביצועים u, i, e, a בהתאמה (יש מקומות שבהם בוצע השורוק כ-i בהשפעת ניבים של גרמנית ויידיש). השווא הנע כבר אינו מבוצע כתנועה חטופה אלא כאפס תנועה, ולמעשה בטל ההבדל הפונמי בין שווא נח ושווא נע.

בשטח העיצורים אבדה הגייתם של העיצורים הלועיים ח וע; העיצור ח נהגה כמו כ רפה והעיצור ע נהגה כמו העיצור הסדקי א, או שאינו נהגה כלל. בנוסף אבדה הגיית העיצורים הנחציים ט, צ וק: העיצור ט בוצע כמו ת דגושה, ק בוצע כמו כ דגושה, וצ בוצע כמו רצף העיצורים תס. בתחום עיצורי בג"ד כפ"ת נשמרה ההגייה הכפולה של ב, כ, פ ות (שההגייה הרפה שלו בוצעה כס ולא כ-th), ולעומת זאת אבדה ההגייה הכפולה של ג וד שנֶהגו רק בביצוע הסותם שלהם (ישנם אשכנזים שמבחינים בין שתי צורות הגייה של ג). מלבד זאת בטלה לגמרי הגיית הדגש החזק.

בשטח ההטעמה חלו תמורות מפליגות: ההטעמה הדקדוקית המלרעית ברובה שהייתה נהוגה בעברית הקלאסית הפכה להטעמה מלעילית כללית. למעט בקריאה ליטורגית כמו קריאת התורה, רוב המילים בוטאו בהדגשת ההברה שלפני האחרונה. כתוצאה מכך הפכה במקרים רבים התנועה האחרונה במילה לתנועה ניטרלית שאיכותה איננה מוגדרת, שבוצעה בדרך כלל כתנועת e (למשל, המילה מִנְחָה בוצעה מִנְחֶה [minxe'], והמילה תַּכְלִית בוצעה תַכְלֶס [taxles']).

השוואה בין הגיות העברית בתקופת הביניים
	הגייה אשכנזית	הגייה ספרדית	הגייה תימנית
תנועות	שבע	חמש	שש
עיצורים לועיים	לא התקיימו	התקיימו	התקיימו
עיצורים נחציים	לא התקיימו	חלקית	התקיימו
ביצוע כפול של בג"ד כפ"ת	בכפ"ת(ג)	בכ"פ	בג"ד כפ"ת
שווא נע	לא התקיים	תנועת e	לפי העיצור שאחריו
דגש חזק	לא התקיים	התקיים	התקיים
הטעמה	מלעילית	דקדוקית	דקדוקית

[עריכה] משלבים

למעשה התפתחו בתוך ההגייה האשכנזית שתי דרכי הגייה. הגייה אחת הייתה הגייה רשמית יותר, דייקנית יחסית ומוקפדת, שבה לא הייתה ניטרליזציה של התנועה האחרונה, וההגייה השנייה הייתה הגייה עממית, מהירה וחטופה יותר, ששימשה בשפת הדיבור (בעיקר במילים עבריות שחדרו ליידיש). בהגייה העממית היטשטשה התנועה האחרונה ולעיתים קרובות התמזגו מילים צמודות למילה אחת. לדוגמה, הצירוף בעל-בית בוצע בהגייה הרשמית בצורה בַּל-בַּיִס [bal-'bayis], ובהגייה העממית בצורה בַּלֶבּוּס [bale'bus]; הצירוף קריאת-שמע בוצע בהגייה הרשמית בצורה קְרִיאַס-שְמַע [krias-ʃ'ma] ובהגייה העממית בצורה קְרִיצְ'מֶע [k'ritʃme].

[עריכה] וריאציות מקומיות

ההגייה האשכנזית עצמה לא הייתה אחידה בכל הקהילות באירופה, והיו שינויים בהגייה, בעיקר בהגיית התנועות, בקהילות שונות באירופה. ההבדלים האלה היו מקבילים להבדלים בהגיית היידיש והושפעו מן השפה המקומית בכל אזור. כך למשל בליטא ביצעו קמץ בתנועת o ושורוק בתנועת u (ברוך אתה = בּוֹרוּךְ אַתּוֹ) ואילו בגליציה ביצעו קמץ בתנועת u ושורוק בתנועת i (ברוך אתה = בּוּרִיךְ אַתּוּ). יהודי גרמניה ביצעו את החולם בצורת au, בהשפעת הגרמנית.

[עריכה] היסטוריה

מחקרים שנעשו הגיעו על פי עדויות שונות למסקנה שההגייה האשכנזית לא הייתה נהוגה באופן זה מאז תחילת התיישבות היהודים במרכז אירופה. מסתבר שעד המאה ה-13 הייתה נהוגה באשכנז מערכת הגייה "קדם-אשכנזית", שבה חמש תנועות בלבד, בדומה להגייה הספרדית, ורק במאה ה-13 התפתחה השיטה הנוכחית שבה שבע תנועות. מצב עניינים זה מעלה מיד את השאלה מה גרם לשינוי שבו הפכה מערכת של חמש תנועות למערכת מורכבת יותר של שבע תנועות, בניגוד לנטייה הטבעית של פישוט המערכת הלשונית. בין ההסברים שהוצעו הועלתה האפשרות שבמאה ה-13 התפתחה באשכנז מודעות גבוהה לדקדוק העברי ונטייה לחזרה למסורת הטברנית, שהביאה לאימוץ קריאה מדויקת יותר של התנ"ך. ואולם לא נמצאו עדויות חיצוניות לתהליך מעין זה. לאחרונה העלה א' לאופר את ההשערה שההגייה בת שבע התנועות הייתה זו המקורית והיא נשמרה כשריד וכהתפתחות של הגיית העברית הטברנית, ואילו ההגייה בת חמש התנועות התקיימה רק באזור מצומצם.

בעת תחיית העברית הספרותית לקראת סוף המאה ה-19 באירופה נשמרה ההגייה האשכנזית. השירה שנכתבה על ידי משוררי התקופה (ובראשם ביאליק) נכתבה בהברה אשכנזית ובהטעמה מלעילית. לעומת זאת כשהחלה החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל, בראשית המאה ה-20, הוחלט לאחר דיונים בוועד הלשון לאמץ דווקא את ההגייה הספרדית. מה שאירע למעשה הוא יצירתה של הגייה עברית חדשה המשלבת בין ההגייה האשכנזית והספרדית: בשטח התנועות - נשתמרה מערכת חמש התנועות של ההגייה הספרדית, ואולם לא התקיים ביצוע השווא הנע והדגש החזק, שהיו בהגייה הספרדית. בשטח העיצורים - נשתמר אי ביצועם של העיצורים הנחציים, כפי שהיה נהוג בהגייה האשכנזית ואצל מרבית דוברי הההגייה הספרדית. את העיצורים הלועיים (ח וע, ובמידה פחותה יותר ר) יש כאלה שהוגים (חלק מהמזרחים) ויש כאלה שאינם (אשכנזים וחלק מהמזרחים). בניגוד להגייה הספרדית, ובהתאם לזו האשכנזית, הגיית דגש חזק לא נשמרה. בניגוד להגייה האשכנזית, ובהתאם לזו הספרדית, לא השתמר ההבדל בין ת רפה ודגושה. בשטח ההטעמה - נשתמרה ההטעמה הספרדית, הדקדוקית.

הספרות והשירה העברית המשיכו להתקיים בהגייה אשכנזית עד שנות השלושים, ואז החלה להיכתב שירה עברית בהגייה הישראלית החדשה. (שירים מסוימים מושרים עד היום בהטעמה מלעילית, לרבות ההמנון הלאומי של מדינת ישראל).

ההגייה האשכנזית לגווניה השונים מתקיימת עד היום בקהילות החרדיות בישראל ובתפוצות.