גור וידאל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יוג'ין לותר גור וידאל, (נולד ב-3 באוקטובר 1925) הוא סופר שכתב 22 ספרים, חמישה מחזות, תסריטים וסיפורים קצרים רבים, יותר ממאתיים מאמרים וזיכרון דברים. שניים מספרי סדרת אמריקה האימפריאלית שלו, "לינקולן" ו- "1876", היו נושאים לכתבות ראשיות ב"טיים" וב"ניוזוויק", בהתאמה. ב-1993, זכה קובץ ביקורות שכתב, "ארצות הברית: מאמרים 1952-1992" בפרס הספר הלאומי. הוא זכה בפרס מטעם פסטיבל הסרטים בקאן לתסריט הטוב ביותר עבור "הטוב מכולם". וידאל מתגורר לסירוגין ברוואלו שבדרום איטליה (סמוך למפרץ נפולי), ובלוס אנג'לס, ארצות הברית.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
וידאל נולד בווסט-פוינט, ניו יורק, באקדמיה הצבאית של ארצות הברית, שם שימש אביו, יוג'ין וידאל, כמדריך אוירונאוטיקה. מאוחר יותר אימץ וידאל כשמו הפרטי את שם משפחתו של סבו מצד אימו (שמה נינה גור) שנקרא תומס פ. גור, ושהיה סנטור דמוקרטי מטעם מדינת אוקלהומה.
וידאל גדל בוושינגטון הבירה, ולמד בבית הספר סנט אלבנס. סבו, תומס גור, היה עיוור, ווידאל הצעיר נהג להקריא לו בקול ולשמש לעיתים קרובות כמכוון שלו, ובכך היה נגיש עוד מילדותו, שלא כשאר הילדים, אל נפתולי הפוליטיקה האמריקאית. הבדלנות בה דגל הסנטור גור הייתה אחת מאמונות היסוד של משנתו הפוליטית של וידאל, שהייתה תמיד ביקורתית לגבי מה שהוא כינה האימפריאליזם האמריקני.
בשנת 1943, לאחר סיום לימודיו באקדמיית פיליפס אקסטר, הצטרף וידאל ליחידת המילואים של צבא ארצות הברית. בחלק גדול משנות המאה ה-20 המאוחרות התגורר וידאל לסרוגין בראוולו שבאיטליה שליד החוף האמלפי, ובלוס אנג'לס שבקליפורניה. בשנת 2003 מכר את ביתו שבראוולו ומאז הוא מבלה את עיקר זמנו בלוס אנג'לס. בנובמבר 2003 נפטר הווארד אוסטן, בן זוגו של וידאל. בפברואר 2005 קבר וידאל את עצמותיו של בן זוגו בחלקת קבר השמורה לשניהם בבית קברות בוושינגטון הבירה.
וידאל הוא חבר כבוד של האגודה החילונית הלאומית של ארצות הברית.
[עריכה] קריירת כתיבה
בגיל 21 פרסם וידאל את הספר הראשון שלו "וויליוואו", המבוסס על חוויותיו הצבאיות משירותו ביחידת החוף האלסקי. מספר שנים אחר-כך, ספרו "העיר ועמוד התווך", שעסק באופן גלוי בנושאים הומוסקסואלים וגרם לסערה כדי כך, שהעיתון "ניו-יורק טיימס" סירב לכתוב ביקורת על ספרים מאוחרים יותר של וידאל. כתוצאה מכך, חלה ירידה במכירות הספרים שלו, ווידאל כתב תסריטים למחזות, לסרטים ולסדרות טלויזיה. שניים ממחזותיו, "הטוב מכולם" ו-"ביקור בכוכב קטן", היו ללהיטים בבימות ברודווי ואף הפכו לסרטים מצליחים.
בתחילת שנות החמישים כתב שלושה ספרי מיסתורין תחת שם העט אדגר בוקס. הדמות הראשי בספרים אלו הייתה בלש בשם פיטר סרג'נט (במשמעות כפולה, היות ו"סרג'נט" משמש גם כדרגה במשטרה). וידאל נשכר כתסריטאי בחברת הסרטים MGM בשנת 1956. בשנת 1959, הבמאי ויליאם ויילר נזקק לתיקונים בתסריט של "בן חור", שנכתב על ידי קארל טונברג. וידאל הסכים לעבוד עם המחזאי כריסטופר פריי על שיפוץ התסריט, בתנאי ש-MGM ישחררו אותו שנתיים קודם לסיום חוזהו עימם. מותו של המפיק, סאם זימבליסט, לא אפשרה מתן הקרדיט לוידאל על התסריט. אגודת התסריטאים החליטה שטונברג יקבל את הקרדיט המלא על התסריט, ללא מתן קרדיט לווידאל ולפריי.
בשנות ה-60 כתב וידאל 3 רומנים מצליחים ביותר. על הספר "ג'וליאן" (1964), שעסק בקיסר הרומי הכופר יוליאנוס (361-33 לספירה), עשה וידאל תחקיר יסודי ומעמיק. הספר "וושינגטון די.סי" (1967) התמקד במשפחה פוליטית בתקופת נשיאותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט (1933-1945). הרומן השלישי שלו, "מיירה ברקינגרידג'", היה סאטירי באופן מפתיע (1968).
לאחר שני מחזות כושלים ("סופשבוע" (1968) ו-"ערב עם ריצ'רד ניקסון" (1972) והרומאן החצי-אוטוביוגרפי "שני אחיות", התמקד וידאל בעיקר במסות ושני סוגי הרומאנים שלו: רומאנים היסטוריים העוסקים בהיסטוריה האמריקנית כמו "באר" (Aaron Burr, פוליטיקאי אמריקאי מהמאה ה- 18) משנת 1976, "1876 (נכתב ב- 1976), "לינקולן" (1984), "אימפריה" (1987), "הוליווד" (1989), "תור הזהב" (2000) וגיחה נוספת לעידן העתיק בספר "בריאה" (1981); וכן רומנים סטיריים מצחיקים ולעתים חסרי רחמים כמו "מיירון" (משנת 1975, המשך ל-"מיירה ברקינגרידג'", "קאלקי" (1978), "דולות'" (1983), "בשידור חי מגולגות'ה" (1992) וכן "מוסד הסמית'סוניאן".
וידאל חזר לכתוב מדי פעם עבור הקולנוע והטלויזיה, כמו סרט הטלויזיה "בילי הנער", בכיכובו של ואל קילמר וה-מיני סידרה "לינקולן". כמו כן, הוא כתב את התסריט המקורי לסרט השנוי במחלוקת "קאליגולה", אך לאחר מכן הוסר שמו מרשימת הכותבים לאחר שהבמאי טינטו בראס והשחקן הראשי מלקולם מקדואל שכתבו את התסריט מחדש, ובכך שינוי לגמרי את התסריט המקורי.
אולי בניגוד לשאיפותיו-שלו, וידאל מוערך יותר כמסאי מאשר ככותב רומנים. הוא כותב בעיקר על נושאים פוליטיים, היסטוריים וסיפרותיים. הוא זכה בפרס הלאומי ב-1993 עבור "ארצות הברית" (1952-1992). אוסף נוסף שיצא בשנת 2000 הוא "האימפריה האחרונה". מאז פרסם "עלונים" אשר ביקרו בחריפות את המדיניות של הנשיא ג'ורג' בוש הבן. כמו כן פרסם גם את המאמר על האבות המייסדים של ארצות הברית, "להמציא אומה". כמו כן, הוציא לאור את האוטוביוגרפיה "קלף" בשנת 1995, ועל פי דיווחים מן העת האחרונה, הוא שוקד בימים אלו על ספר המשך.
בשנת 1987 כתב סדרת מאמרים בשם "ארמגדון", אשר חוקרת את העוצמה המורכבת של אמריקה העכשווית ומוקיעה ללא רחמים את נשיאותו של רונלד רייגן. לבד מסבו הפוליטיקאי, היו לווידאל קשרים נוספים אל המפלגה הדמוקרטית: אימו נינה נישאה ל-היו אוכינקלוס הבן, שהיה מאוחר יותר לאביה החורג של ג'קלין קנדי (אלמנת הנשיא ג'ון קנדי). וידאל הוא בן דודו מדרגה חמישית של ג'ימי קרטר (נשיא ארצות הברית בשנים 1977-1981). כמו כן, הוא היה מועמד המפלגה הדמוקרטית לקונגרס בשנת 1960, אך הפסיד את מקומו במחוז הרפובליקני "נהר הדסון". גם בניסיונו השני בשנת 1982 הוא נכשל בבחירות, למרות גיבוי של ידוענים כמו פול ניומן וג'ואן וודוורד (אשתו של פול ניומן).
וידאל השתתף בסרט "בוב רוברטס", לצידו של טים רובינס, בשנת 1992, וכמו כן בסרטים נוספים, בהם "גאטאקה", "בהצטיינות" ו-"איגבי נופל".
[עריכה] דעות פוליטיות שנויות במחלוקת
וידאל מחשיב עצמו "רפורמטור (=מתקן) קיצוני", ותואר כמי שרוצה להחזיר את הרפובליקניות הטהורה של אמריקה המוקדמת. כתלמיד המכינה, הוא תמך בתנועה "אמריקה ראשונה". שלא כמו תומכים אחרים של תנועה זו, המשיך להחזיק באמונה, כי ארצות הברית לא הייתה צריכה להתערב במלחמת העולם השנייה (אף על פי שנדמה כי הוא מאמין שהסיוע החומרי לבעלות הברית היה נכון). כמו כן, הוא העלה את תאוריית הקשר, כי הנשיא רוזוולט דחף את היפנים לתקוף את ארצות הברית ובכך לאפשר לה להיכנס למלחמה, היות והאמין שהיה לנשיא מידע מוקדם על ההתקפה על פרל הרבור טרם התרחשותה.
כפעיל פוליטי, היה וידאל מועמד המפלגה הדמוקרטית לקונגרס מטעם צפון מדינת ניו-יורק. הוא קיבל את מספר הקולות הרב ביותר שקיבל מועמד דמוקרטי מזה 50 שנה. משנת 1970 ועד 1972 הוא היה אחד מחברי הנהלת מפלגת העם, ובשנת 1982 היה מועמד המפלגה הדמוקרטית לסנאט מטעם מדינת קליפורניה, אך סיים במקום השני מתוך 9 מועמדים (וזכה בחצי מליון קולות).
מעשי וידאל הי שנויים במחלוקת בעיקר בנושא יחסו לטרוריסט טימותי מקווי. השניים החליפו מכתבים כאשר מקווי היה בכלא, ווידאל האמין שהיו לו משתפי פעולה או שהוא הופלל. וידאל העלה את האפשרות שאולי ההתקפה הטרוריסטית בוצעה על ידי ה-FBI עצמו על מנת להעביר חוקים אנטי-טרוריסטיים מחמירים יותר.
[עריכה] דעותיו בנושא אירועי ה- 11 בספטמבר
וידאל הוא ממבקריו הבולטים של ממשל בוש הבן, כפי שהיה גם לגבי ממשלים הקודמים, היות ובעיניו בוש נחשב לדוגל במדיניות של התפשטות טריטוריאלית, ביו אם ברורה ובין אם מרומזת. פעמים רבות העלה וידאל את הנקודה הזו בראיונות ומאמרים, ובאחד מספריו האחרונים אף כתב שהאמריקנים "נשלטים עכשיו בידי אנשי פנטגון צמאי נפט, כמו בוש, צ'ייני, רמספלד ודומיהם". הוא טוען, שבמשך מספר שנים קבוצת פוליטיקאים זו ומקורביה מתכוונים לשלוט במקורות הנפט של מרכז אסיה (אחרי שלדעתו, הצליחו להשתלט באופן אפקטיבי על מקורות הנפט של המפרץ הפרסי בשנת 1991, בעקבות מלחמת המפרץ). בנוגע לפיגועי 11 בספטמבר, וידאל כותב כיצד התקפת טרור כזו, שהוא טוען שלמודיעין האמריקני היו ידיעות מראש עליה, הייתה תירוץ עבור הממשל למימוש התוכניות שהוכנו עוד באוגוסט 2001 לפלישה לאפגניסטן בחודש אוקטובר.
וידאל דן במחדל ההגנה של הממשל בעת האירועים של ה-11 בספטמבר, כולל העיכוב בהזנקת מטוסי תקיפה לאויר כדי להפיל את המטוסים החטופים, וזאת לעומת מה שהיה מתבקש להתרחש לאחר הודעה על חטיפת מטוס. אם בכלל, הוא טוען, אפשר להניח שהמחדלים הגדולים הללו היו בבחינת חוסר יכולת ולא כוונה מראש. זה פותח את האפשרות שהממשל למעשה נתן להתקפה על התאומים לקרות במכוון, וזאת על מנת לנצל את האירוע הזה כדי לאפשר למדיניות שנוייה במחלוקת לעבור באופן חלק באמתלה של מלחמה בטרור.
