בית הלל ובית שמאי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בקבוצת תנאים. לערך העוסק במושב בית הלל, ראו בית הלל (מושב).
בית שמאי הוא כינוי לקבוצת תלמידיו של שמאי הזקן, ובית הלל הוא כינוי לקבוצת תלמידיו של הלל הזקן. קבוצות תלמידים אלו היו בנות פלוגתא קבועות. תקופת פעילותם של שני הבתים מקבילה פחות או יותר לתקופת חורבן בית המקדש השני.
בכל המחלוקות בין בית הלל לבין בית שמאי נקבעה ההלכה לדורות כבית הלל. קביעה זו נכונה פרט להלכות בודדות המוזכרות בתוספות במסכת סוכה ובתלמוד הירושלמי במסכת שבת, בהן נקבעה הלכה כבית שמאי.
ככלל, דברי בית שמאי תובעים החמרה במצוות יותר מאשר בית הלל, אך ישנם חריגים לכלל זה. במסכת עדיות רוכזו כל המקרים בהם בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים. הביטויים 'בית הלל' ו'בית שמאי' משמשים בימינו גם לתיאור הקלה והחמרה, בהתאמה.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע ההיסטורי למחלוקת
בתקופת בית שני סבלה החברה היהודית רבות מפיצולים לכיתות ולקבוצות. די בהזכרת השמות הבאים בכדי לסבר את האוזן: הצדוקים, האיסיים, הבייתוסים, והפיצול המפורסם מכולם - הנצרות. כל הכתות הללו עמדו כנגד אלו המכונים פרושים, שאת דרכם המשיכה היהדות לדורותיה.
גם מבלי לדייק בפרטים ההיסטוריים, העומדים במחלוקת בין החוקרים, ברור לכל שהיו בתקופת בית שני התפצלויות רבות על רקע דתי. היו חלק מהכתות שפרשו מן היישוב וגדרו את עצמן בתחומים מבודדים, והיו כאלו שהמשיכו לחיות זה לצד זה. בתקופות מסוימות היה השלטון על ירושלים הבירה עובר מן הצדוקים לפרושים וכן להיפך. כל מחלוקת דתית משמעותית שנתגלעה בתוך היהודים גררה אחריה פיצול לכיתות ולזרמים.
כל זאת - עד חורבן בית המקדש. מכאן ואילך, שאר הכתות נעלמו מן היישוב, והפרושים שמרו על עצמם מאוחדים.
הלל הזקן ושמאי הזקן, היו שני חכמים ששימשו כראש הסנהדרין וכאב בית דין (בהתאמה). מעטות המסורות שנותרו בידינו משמם, ורובן בענייני מוסר ואגדה. הלל ושמאי עצמם נחלקו רק בשלושה דברים ובשלושתם ההלכה היא "לא כדברי זה ולא כדברי זה".
עם זאת, מחלוקות רבות מאוד מופיעות במקורות התנאיים בשם 'בית שמאי' ו'בית הלל'.
בעוד בדורות הקדומים היו מחלוקות מעין אלה יוצרות כיתות שונות ומפצלות את היהודים, הרי שבית שמאי ובית הלל נשארו כשתי שיטות הלכתיות לגיטימיות. עד לימי הלל ושמאי הייתה ההלכה פסקנית וחד-משמעית, ומי שלא קיבל אותה הפך לכת נפרדת, ואילו מכאן והלאה נשתמרו מחלוקות בהלכה.
ברבות השנים, הפכה שיטתם של בית הלל לשיטה הרווחת בקרב חכמי ההלכה. חכמי בית שמאי נותרו בעמדת מיעוט ונקבעה הלכה כבית הלל. אם בימי נשיאותו של רבן גמליאל, צאצאו של הלל, עוד ניתן היה למצוא תנאים בודדים מבית שמאי (דוגמת רבי אליעזר הדומיננטי), הרי שבתקופת רבי עקיבא ותלמידיו לא נותרו אלא שרידים בודידים של שיטה זו.
יש מקרים יוצאי דופן בהם בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים, כמו כן יש מקרים יוצאי דופן בהם ההלכה היא כבית שמאי. ישנם גם מקרים שבית הלל הודו לבית שמאי וחזרו להורות כמותם.
[עריכה] מהות המחלוקת בין הבתים
בכמה מקומות מתוארת קפדנותם של חכמי בית שמאי. הם ידועים כמחמירים בתחומי ההלכה השונים, ולשמאי הזקן מיוחסים אף כמה סיפורים של קפדנות והחמרה במישור האישי. לעומתו, הלל הזקן מתואר כאדם רך, המקבל כל אחד בסבר פנים יפות, ובהתאם לכך, גם תלמידיו מקלים בהלכה.
ברם, קפדנותם החמורה של אנשי בית שמאי לא נתפסה בעיניהם באור השלילי שבה נהוג לתאר אותה. הם ראו בעצמם תלמידים המדייקים יותר במסורות, ולא משנים מתורת אבותיהם על מנת להקל. רבי אליעזר למשל, אשר נודע כי הוא תלמיד בית שמאי ("שמותי הוא" [שבת קל/ב]), היה ידוע במסורותיו המדויקות (בבא מציעא נח/א). כך גם רבי יוסי בן דורמסקית, היה טוען כלפי הדרשן שלפניו: "למה אתה מעוית עלינו את הכתובים?" (ספרי דברים, פיסקה א).
תהיה אשר תהיה העמדה השיפוטית, ניתן לקבוע שבית שמאי אחזו בדגל הדיוק וההחמרה.
בית הלל, לעומת זאת, היו קשובים יותר לעם והתייחסו למציאות שעמדה לפניהם. ניתן לראות את שורשיה של גישה זו בהתנהגותו של הלל הזקן: כשנשאל על ידי חכמים לגבי הלכה מסוימת, לא ידע מה להשיב והציע ללמוד מן העם: "הניחו להם. רוח הקדש עליהם, אם אין נביאין הן - בני נביאין הן".
המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל הייתה למעשה על האסטרטגיה: האם לקבוע את האידאל הגבוה, את האמת הבלתי מתפשרת כמודל לחיקוי עבור העם או להיות קשובים לעם, ולהעמיד הלכות שהציבור יכול לעמוד בהן. יש אומרים כי למרות שההלכה נקבעה על פי בית הלל, לעתיד לבוא תיקבע ההלכה על פי דעת בית שמאי.
[עריכה] אופי המחלוקת
סיפורים רבים מתארים את המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל. סיפורים אחדים מתארים מאבקים קשים ואכזריים בין שני הצדדים:
ההלכה נקבעה לפי דברי בית הלל, חוץ מכמה מקרים חריגים בהם נקבעה ההלכה על פי בית שמאי. התלמוד הירושלמי ממחיש באילו קשיים הועברו תקנות אלו במילים בוטות מאוד: "אותו יום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל...תנא ר' יהושע אונייא תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל, תני [גרסה אחרת]: ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים", כלומר- בית שמאי שמרו על הרוב שהיה להם בחדר ההצבעות על ידי הרג של אנשים מבית הלל או על ידי איום בחרבות ורמחים. יתכן שהכתוב נקט בהפרזה כדי להמחיש את הדברים, אך עדיין הדברים קשים.
הגזרות שנגזרו על ידי בית שמאי באותו יום, והיו חשובות להם עד כדי כך, עסקו בסייגים בנושא טומאה וטהרה וביחס לגויים.
אך בסופו של דבר המשנה מתארת כיצד נשמרה האחדות, (למרות המחלוקות ההלכתיות שיכלו להיווצר בין מנהג האיש למנהגה של אשתו), (יבמות א, ד):
- "אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין - לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי; כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין - לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו".
המסורת בגמרא מסבירה מדוע נקבעה ההלכה על פי בית הלל (עירובין י"ג ע"ב):
- "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל.
- הללו אומרים הלכה כמותינו,
- והללו אומרים הלכה כמותינו.
- יצאה בת קול ואמרה:
- אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן,
- והלכה כבית הלל.
- וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים -
- מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?
- מפני שנוחין ועלובין היו,
- ושונין דבריהן ודברי בית שמאי.
- ולא עוד שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן."
דברים אלו משקפים את העמדה הביקורתית שבה מתייחסת המסורת לבית שמאי, והם מתארים את אופי המחלוקת, מתוך העדפה ערכית של בית הלל על פני בית שמאי. ראוי לציין שלעניין ההכרעה ההלכתית כבית הלל, סייעה להם בדבר גם עליונותם הפוליטית - ראשי הסנהדרין היו מצאצאי הלל הזקן, ולאורך דורות היו הם אלו שקבעו את ההלכה.
המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל הייתה מודל למבנה הפרדוקסלי-דרשני של היהדות, אשר בניגוד לדתות מונותיאיסטיות אחרות אינה שואפת ליצור קודקס אחיד אלא לעורר דיון. בפרקי אבות נאמר: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים - סופה להתקיים...איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי" - במחלוקת שהיא לשם שמים יש מקום לשתי הדעות שיתקימו זו לצד זו לאורך שנים.
[עריכה] דוגמה למחלוקת בית שמאי ובית הלל
במשנה במסכת ביצה, הדנה בהלכות יום טוב, מופיעות מחלוקות רבות בין בית שמאי לבית הלל. הבולטת מכולן היא המחלוקת בעניין קורבנות החגיגה.
המחלוקת נוגעת לשאלת הקרבת הקורבנות בימי שלושת הרגלים. בית הלל סוברים שלעולי הרגל מותר להקריב קורבנות באופן חופשי, אף כשמדובר ביום טוב האסור במלאכה, ואילו בית שמאי טוענים שביום טוב לא ניתן להקריב אלא קרבן שלמים, ורק כאשר התבצעה הסמיכה מבעוד יום:
- בית שמאי אומרין, מביאים שלמים, ואין סומכין עליהם, אבל לא עולות.
- בית הלל אומרין, מביאין שלמים ועולות, וסומכין עליהם.
- (ביצה פרק ב, משנה ד)
במחלוקת זו, בית שמאי מחמירים באיסור המלאכה ביום טוב, ומותירים את הקרבת קורבנות היחיד לחול המועד, ואילו בית הלל מקלים בעניין שמחת החג, ומאפשרים להקריב קורבנות ללא הגבלה.
הלכה זו הייתה לציון דרך במחלוקתם של בית שמאי ובית הלל, ומסורות רבות מתארות כיצד היא התבטאה בפועל. כך למשל, מתאר סיפור אחד בסוגיית הירושלמי (פרק ב הלכה ד) את השתלשלות האירועים:
"לאחר ימים גברה ידן של בית שמאי, ובקשו לקבוע הלכה כדבריהן, והיה שם בבא בן בוטי מתלמידי בית שמאי, יודע שהלכה כבית הלל. פעם אחת נכנס לעזרה ומצא אותה שוממת, אמר: ישמו בתיהן של אלו (=של בית שמאי), שהשימו בית אלהינו (=מנעו הבאת קורבנות ורוקנו את המקדש). מה עשה? שלח והביא שלשת אלפים צאן מצאן קדר, וביקרו ממומין (=בדק את כשרותם), והעמידן בהר הבית. אמר להן: שמעוני אחיי בית ישראל, כל מי שהוא רוצה יביא עולות, יביא ויסמוך, יביא שלמים יביא ויסמוך. באותה שעה נקבעה הלכה כבית הלל, ולא אמר אדם דבר."
[עריכה] מתלמידי בית הלל
[עריכה] מתלמידי בית שמאי
- רבי אליעזר בן הורקנוס
- רבי דוסא בן הרכינס
- רבי יוחנן בן החורנית
- רבי יוסי בן דורמסקית
- בבא בן בוטא
