אליעזר בן-יהודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

אליעזר בן-יהודה

אליעזר בן-יהודה (7 בינואר 1858 - 16 בדצמבר 1922), מחוללה של החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 והדמות המזוהה ביותר עם התהליך. מייסד ועד הלשון העברית, מייסד ועורך עיתון "הצבי", ומחבר מילון בן-יהודה.

[עריכה] קורות חייו

אליעזר בן-יהודה נולד כאליעזר יצחק פרלמן ב־7 בינואר 1858, בלוז'קי, מחוז וילנא בליטא. הוריו יהודה לייב ופייגה פרלמן קיימו בית חרדי-חסידי. בהיותו בן 5 נפטר אביו, והוא נשלח על ידי אמו ללמוד בישיבה. בנערותו הוחלף שם משפחתו לאוליאנוב, כדי למנוע את גיוסו לצבא. בשנת 1878 נסע ללמוד רפואה בפריז, אך לאחר שלוש שנים הפסיק את לימודיו.

באפריל 1879 פירסם מאמר פוליטי ראשון, "שאלה נכבדה", בירחון "השחר", ובו טען שתקומת עם ישראל תהיה בארץ ישראל ובשפה העברית, משום שאין לאום ללא שפה משותפת. על מאמר זה חתם לראשונה בשם "בן-יהודה". הוא נישא לחברת ילדותו, דבורה יונס, והחל בהגשמת חזונו בכך שעלה לארץ ישראל בשנת 1881. עם עלייתו ארצה התיישב בירושלים וניסה להחיות את הלשון העברית כשפת דיבור לאחר שבמשך דורות הייתה שמורה בכתב ושימשה רק לתפילה. בשנת 1884 ייסד את העתונים "מבשרת ציון" ו"הצבי" אותם הוא גם ערך, בקנאותו ללשון עברית.

בן-יהודה פעל ללא לאות להפיכת השפה העברית לשפת היומיום בארץ ישראל. "דבר עברית והִברֵאתָ", אמר למכר שהתלונן באוזניו על מחלתו. בנו בן ציון (ששינה את שמו לאיתמר בן אב"י) נולד בשנת 1882 והיה "הילד העברי הראשון" משום שבביתו שמע את הלשון העברית שהפכה להיות לו לשפת אם. בנוסף, הוא כתב ספרי לימוד בעברית ולימד בבית ספר חביב (בית ספר בראשון לציון בו כל המקצועות נלמדו בעברית). בשנת 1890 נוסד "ועד הלשון העברית" ביוזמת בן-יהודה יחד עם דוד ילין כשבן-יהודה עומד בראשו.

בשנת 1891 נפטרה אשתו דבורה ממחלת השחפת. אחותה הצעירה, חמדה, שהייתה עתונאית וסופרת בזכות עצמה, הציעה את עזרתה בגידול ילדיו הקטנים, ובשנת 1892 נישאה לבן-יהודה, שזכה ממנה לסיוע גדול בפועלו.

בן-יהודה עורר את חמת אנשי היישוב הישן, והחרדים העלילו עליו לפני השלטון העות'מאני שהוא מסית למרד נגדו. בן-יהודה נאסר עקב כך אך שוחרר כעבור זמן קצר בלחץ הציבור המתון בארץ. עוינות לא מעטה כלפי בן-יהודה מחידושיו הפגינו גם אחדים מראשי הציונות.

בשנת 1913 היה בן-יהודה שותף ל"מלחמת השפות" - הוויכוח על מקומה של העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ ישראל. הוויכוח פרץ בשל דרישתה של חברת "עזרה" שסיפקה מימון להקמת הטכניון, ששפת ההוראה במוסד זה תהיה גרמנית. הוויכוח התרחב לשאר מערכת החינוך בארץ. בפברואר 1914 הסתיימה "מלחמת השפות" בניצחונם של תומכי העברית. בשנת 1919 שיכנע את הנציב העליון הבריטי, הרברט סמואל, להכריז על העברית כאחת משלוש השפות הרשמיות בארץ.

אליעזר בן-יהודה מת ב-16 בדצמבר 1922, ונקבר בבית הקברות היהודי על הר הזיתים.

[עריכה] תחומי פעילותו

בן-יהודה פעל במספר רב של תחומים כדי לקדם את הדיבור העברי בארץ ישראל.

דיבור עברי בתוך המשפחה: בן-יהודה הקפיד לדבר רק עברית עם בני משפחתו, ואף ניסה, בהצלחה מועטת, להשפיע על משפחות נוספות שינהגו כמותו. לפי עדות בני המשפחה, בנו איתמר לא דיבר כלל עד גיל 4. אימו לימדה אותו רוסית בסתר, וכשבן-יהודה גילה את הדבר התפרץ בכעס, ואז החל הילד לדבר. לצורך גידול הילד חייב היה בן-יהודה ליצור מילים חדשות כגון בובה, גלידה, אופניים ועוד. ההצלחה בדיבור העברי הביאה ארבע משפחות ירושלמיות נוספות לדבר עברית (יודליביץ, מיוחס, הורביץ וגרזובסקי - האחרון הוא יהודה גור, לימים מחבר מילון גור), אולם ההצלחה לא סחפה אחריה רבים. לפי עדות משנת 1902 - למעלה מעשרים שנה אחרי שהחל בפעילותו - אפתה אז אשתו של בן-יהודה עוגה למשפחה העשירית שקבלה על עצמה דיבור עברי בירושלים.

עברית בעברית: בן-יהודה סבר שיש להקפיד על דיבור עברי בלבד גם בחינוך ובהוראה. הוא עצמו לימד תקופה קצרה בעברית בבית הספר "תורה ומלאכה" של אליאנס בירושלים, אולם פרש לאחר זמן קצר מטעמי בריאות. הרעיון של לימוד עברית בעברית מצא אוזן קשבת בחלק מן המושבות של העלייה הראשונה, שם קמו בתי ספר עבריים. גם תהליך זה התפתח בקצב איטי למדי.

אגודות לדיבור עברי: בן-יהודה הקים כמה וכמה אגודות וחבורות לשם קידום הדיבור העברי. כבר ב-1882 הקים את חברת "תחיית ישראל" לדיבור עברי, וב-1889 הקים את חברת "שפה ברורה", שמתוכה קם לאחר כשנה "ועד הלשון העברית". פעילות החבורות והאגודות נתקלה בקשיים מכיוונים שונים: מהתנגדות השלטון העות'מני לפעילות שיש בה מרכיבים לאומיים, מהתנגדות של אנשי היישוב הישן, וגם מאופיו האנטי-ממסדי של בן-יהודה עצמו.

עתון "הצבי" בעריכת ב"י

עיתונות: בן-יהודה יסד את עיתון "הצבי" כדי להראות את האפשרות לעשות שימוש יומיומי מודרני בעברית וכדי להפיץ את רעיונותיו בציבור ובפרט אצל הנוער. מלאכת העיתון גם הביאה ליצירת מילים ושימושי לשון רבים. קרנו של העיתון ירדה עם הזמן, הן מפני שהיה לו אופי סנסציוני למדי והן מפני שנקט עמדות שלא היו מקובלות על אנשי העלייה השנייה (הוא תמך בפעילות הברון רוטשילד במושבות וכן תמך בתוכנית אוגנדה). את מקומו של "הצבי" תפס "הפועל הצעיר", עיתונם של אנשי העלייה השנייה, שהביא גם סגנון עברי אחר שהתקבע בעברית.

המילון: כדי להראות את אוצר המילים הגדול שניתן להשתמש בו החל לחבר את המילון העברי, שנודע כימים כמילון בן-יהודה, שבו כלולים רבים מחידושי הלשון שלו. בחייו של בן-יהודה יצאו לאור חמישה כרכים, ועבודת המילון, שכלל בסופו של דבר 16 כרכים, הושלמה בידי נפתלי הרץ טור-סיני רק בשנת 1959. המילון הוא מילון היסטורי, ולכל מילה בו מובאת רשימה ארוכה של מובאות ממקורות עבריים קדומים שבהם היא מופיעה.

החייאת אוצר המילים וחידושי מילים: כשאליעזר בן-יהודה חידש את השפה העברית לא עשה בחינת יש מאין. התנ"ך שימר במשך דורות את שפת האבות, ובן-יהודה צריך היה לשלוף את השפה מהכלי שבו היא נשתמרה ולהביאה שנית לחיים. לעתים לקח מילים שהייתה להם בתקופת התנ"ך משמעות אחרת והתאימן לצרכים של ימינו. מילים כגון: חשמל, אקדח, תשבץ, מלט, מצאו את מקומן בגלגול חדש. מספר המילים שהמציא אינו עולה על 300, ובהן נכללות מדרכה, מברשת, גלידה ורכבת. בין מילים שהציע ולא נקלטו בשפה נמצאות: בדורה - עגבניה, מקולית - פטפון, עמונות - דמוקרטיה, פרקה - אוגדה, אבחמץ - חמצן, אבחנק - חנקן, אבמים - מימן, ומדלק - גפרור.

[עריכה] הערכת פעילותו והנצחת דמותו

בול לזכר אליעזר בן-יהודה

שמו של אליעזר בן-יהודה הוא השם המזוהה ביותר עם תהליך תחיית הלשון העברית. ואולם בחינה של העובדות מגלה שעיקר תרומתו של בן-יהודה הייתה בתחומים הרעיוניים והסמליים; הוא העלה לראשונה את הצורך בחידוש העברית, הוא פרסם מאמרים ועיתונים בנושא והוא שפעל ללא ליאות להשאיר את הנושא בתודעה ולהילחם נגד מתנגדי התהליך. אך הפעילות שלו לא הצליחה לסחוף אחריה מעגלים רחבים סביבו בירושלים. הפעילות המעשית שהביאה בסופו של דבר להחייאת העברית לא התקיימה, ברובה המכריע, בסביבתו של בן-יהודה בירושלים, אלא במושבות של העלייה הראשונה והעלייה השנייה ברחבי הארץ. שם הוקמו בתי הספר העבריים, שם הפכה העברית ללשון שבה מתנהלים ענייני הציבור ושם הפכה לבסוף ללשון מערכתית ולאומית.

דמותו של בן-יהודה עמדה בכל חייו במוקד ויכוחים קשים. מתנגדיו השמיצו אותו השמצות קשות, הטרידו אותו והעלילו עליו עלילות שווא שהביאו אף למאסרו בידי השלטונות העות'מאניים. לחברת "שפה ברורה" שהקים קראו "שפה ארורה". מנגד, תומכי תהליך התחייה העלו את דמותו לממדים מיתיים והאדירו את פעילותו מעבר להיקפה הממשי. בסיכום ניתן לומר שתרומתו של בן-יהודה לתחיית העברית מצויה רובה במישור הסמלי, כדמות שזוהתה עם התהליך והלהיבה את דוברי העברית בארץ ישראל.

על שמו של אליעזר בן-יהודה נקראים רחובות בכל ערי הארץ. על שמו נקרא גם "פרויקט בן-יהודה", שמטרתו לקרב את היצירות הקלאסיות של הספרות העברית לכלל הציבור, באמצעות העלאתן לאינטרנט.

את סיפור חייו של אליעזר בן-יהודה ובנו, איתמר בן אב"י (ששמו המולד הוא בן-ציון בן-יהודה) ניתן לקרוא בספרים "הבכור לבית אב"י" ו"אהבת איתמר" שנכתבו על ידי דבורה עומר.