שפת הסימנים של ניקרגואה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| שפת הסימנים של ניקרגואה (Idioma de Señas de Nicaragua) | |
|---|---|
| מדינות שבהן השפה מדוברת: | ניקרגואה |
| אזורים שבהם השפה מדוברת: | בעיקר בעיר הבירה מנגואה |
| סך כל הדוברים: | 3000 (הערכה) |
| מספר הדוברים שזו שפת אמם: | 3000 (הערכה) |
| דירוג: | אין |
| סיווג משפחתי: | שפת סימנים (אין שפות סימנים קרובות) |
| חומר נוסף: | ספר לימוד |
| מעמד רשמי | |
| השפה הרשמית במדינות: | |
| גוף מפקח: | |
| ראו גם: שפה - רשימת שפות | |
שפת הסימנים של ניקרגואה היא שפת סימנים שהתפתחה באופן ספונטני על-ידי ילדים חירשים בכמה בתי-ספר במערב ניקרגואה במהלך שנות ה-70 וה-80 (של המאה ה-20). זוהי שפה המעוררת עניין מיוחד בקרב בלשנים, שכן היא מספקת הזדמנות נדירה לחקור מקרה של "לידת" שפה חדשה.
[עריכה] היסטוריה
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
עד שנות ה-70 לא הייתה קהילת חירשים בניקרגואה. החירשים היו מבודדים אלה מאלה, ורובם השתמשו ב"סימנים ביתיים" (באנגלית: home signs או kitchen signs - מערכת של מחוות שאין לה דקדוק מסודר ומתפתחת באופן טבעי בתקשורת בין ילדים חירשים לבני משפחתם השומעים) ובמימיקה כדי לתקשר עם בני משפחה וחברים שומעים.
התנאים ההכרחיים להיווצרות שפה טבעית באו בשנת 1977, משעה שמרכז לחינוך מיוחד פתח תוכנית שנועדה בתחילה ל-50 ילדים חירשים. בית הספר שכן בשכונת סאן חודס בעיר מנגואה, ומספר התלמידים החירשים בו הגיע ל-100 בשנת 1979, כשפרצה המהפכה הסנדיניסטית.
ב-1980 נפתח בית ספר מקצועי לנוער חירש באזור "וילה ליברטאד" שבעיר מנגואה. ב-1983 כבר נרשמו 400 בני נוער חירשים לשני בתי ספר ממין זה. בתחילה שמה תוכנית הלימודים דגש על לימוד השפה הספרדית ועל קריאת שפתיים. השימוש בסימנים הוגבל לאיות, כלומר שימוש בסימן עבור כל אות בספרדית, ושימוש בסימני הידיים האלה כדי לאיית מילים ושמות בספרדית. הצלחת השיטה הזאת הייתה מוגבלת מאוד, ורוב התלמידים נכשלו בתפיסת משמעויותיהן של המילים. בין התלמידים למורים שרר נתק לשוני, אך בין התלמידים לבין עצמם - במגרש המשחקים, בהסעות לבתי הספר ובחזרה, במסדרונות וכו' - נוצרה קרקע פורייה לתקשורת לשונית. התלמידים השתמשו במחוות וב"סימנים הביתיים" כדי לתקשר, ויצרו שפת סימנים דמוית פידג'ין. מאוחר יותר התפתח אמצעי התקשורת הזה לשפה דמוית שפות קראוליות. אפשר לומר שהתלמידים המציאו לעצמם שפה. הפידג'ין הראשוני נקרא בספרדית Lenguaje de Signos Nicaragüense ("דיאלקט הסימנים של ניקרגואה"). הוא עדיין משמש בקרב חירשים שהגיעו אל בית הספר בגילאי העשרה.
צוות המורים בבית הספר לא זיהה את השפה החדשה, והתייחס אליה כאל פנטומימה. מבחינתם הייתה זו עדות לכישלון לימודי השפה הספרדית. כיוון שלא הצליחו להבין את פשר הסימנים, הם ביקשו עזרה מבחוץ. עזרה כזו הגיעה ב-1986 לפי בקשת משרד החינוך של ניקרגואה. ג'ודי קגל (Judy Kegl) בלשנית אמריקנית המתמחה בשפות סימנים מאוניברסיטת נורת-איסטרן (Northeastern University) שבארצות הברית, החלה לחקור את שפת הסימנים שהתפתחה בקרב תלמידי בית הספר. כשהיא, בעזרת חוקרים נוספים, ניתחה את השפה, הם הבחינו כי הילדים הצעירים הביאו את ה"פידג'ין" ששימש ילדים מבוגרים יותר, לדרגת מורכבות גבוהה יותר. הם גילו למשל מערכת התאם בפועל (verb agreement) וחוקים דקדוקיים נוספים. השפה המורכבת ידועה כיום כ- Idioma de Señas de Nicaragua ("שפת הסימנים של ניקרגואה").
מחקרים בנושא התפרסמו בכתב העת "סיינס" (Science), ומשכו תשומת לב רב בקרב בלשנים, פסיכולוגים ואנתרופולגים. זאת כיוון שמדובר במקרה מתועד ראשון של יצירת שפה יש מאין. אפשר להוכיח בקלות כי התלמידים של בית הספר לחירשים לא נחשפו לשפה טבעית כלשהי לפני הגעתם לבית הספר, וכי התפתחות השפה הייתה תלויה לחלוטין באינטראקציה שבין התלמידים החירשים לבין עצמם. זאת בניגוד לדגם המוכר של רכישת שפה טבעית, שבה הילד נחשף לשפה טבעית קיימת, ומסגל לעצמו את כלליה.
