ראפ והיפ הופ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בסגנון מוזיקלי בשם היפ הופ. לערך העוסק בהיפ הופ כתנועה תרבותית, ראו תרבות ההיפ-הופ.
| ראפ והיפ הופ | |
|---|---|
| מקורות סגנוניים: | קליפסו, מנטו, ג'אז, רגאיי, בלוז |
| מקורות תרבותיים: | טקסים אפריקאים, השפעות קריביות ואמריקאיות |
| כלים: | ראפינג, סינתסייזר, סמפלר, מכונת תופים, ביטבוקסינג |
| פופולריות מיינסטרים: | סגנון מוזיקלי הקשור לתרבות ההיפ הופ. הסגנון צמח בקרב השחורים בארצות הברית בשנות השבעים כמוזיקת מחאה ונפוץ כיום בכל העולם. |
| נגזרות: | |
| תת-ז'אנרים | |
| הארדקור ראפ, גנגסטה ראפ, אולד סקול ראפ, פופ ראפ | |
| ז'אנרי פיוז'ן | |
| טריפ הופ, שילובים עם רוק, דיסקו, בוסה נובה ורבים אחרים | |
| סצינות איזוריות | |
| ראפ והיפ הופ ישראלי | |
| נושאים קרובים | |
| תרבות ההיפ הופ | |
ראפ או היפ הופ הוא ז'אנר מוזיקלי המשתייך למוזיקה שחורה, (מונח המתייחס למספר סגנונות שהתפתחו בקרב אוכלוסיית השחורים באמריקה, החל מג'אז ורית'ם אנד בלוז, דרך רגאיי ועד הראפ וההיפ-הופ של ימינו). סגנון הראפ והיפ הופ מהווה אחד מארבעת היסודות בתרבות ההיפ הופ.
המושגים "ראפ" ו"היפ הופ" מתארים את הסגנון המוזיקלי הנזכר לעיל, אך לכל אחד מהם משמעות נוספת. המושג "היפ הופ" מתייחס לסממנים ייחודיים של תרבות ההיפ הופ, ואילו המושג "ראפ" מתאר את פעולת הראפינג (הדיבור הקצבי). לעתים, השימוש במונח ראפ לסגנון מוזיקלי מכוון לתיאור סגנון מונוטוני קצבי שהדגש בו הוא על הראפינג המילולי.
סגנון הראפ צמח בהשפעת מוזיקת רגאיי, ועל כן המקצב האופייני למוזיקת ההיפ הופ דומה. מאפיינים מוזיקליים של מוזיקת ההיפ-הופ הם הביטבוקסינג והסקראצ'ינג, הכלים האופייניים הם סינתסייזר, סמפלר ומכונת תופים. ראפינג יכול להיות מבוצע גם ללא ליווי כא-קפלה. ראפינג מבוצע היום בשילוב עם סגנונות מוזיקליים נוספים מלבד מוזיקת ההיפ-הופ.
מוזיקת הראפ מתבלטת כמוזיקת מחאה בוטה וברורה יותר מהסגנונות הקודמים לה. הטקסטים המועברים כוללים גסויות, קללות והתרסות, כמו גם תשבחות עצמיות והתייחסויות מיניות בוטות. הסגנון מזוהה גם עם תרבות שכונות העוני והפשע בארצות הברית, ורבים מהראפרים משתייכים לכנופיות רחוב (גאנגסטרים) ואף היו מעורבים בפרשיות פשע, כמו סנופ דוג שהואשם ברצח ובאונס, טופאק שנרצח, או Eazy-E שהיה מבוקש על ידי ה-FBI.
בשנות התשעים, מוזיקת ראפ ותרבות ההיפ-הופ צברו פופולריות רבה, והחלו להופיע גם אמני ראפ והיפ-הופ לבנים (דוגמת הביסטי בויז ואמינם). ההתקרבות למרכז הקונסנזוס גרמה גם למסחור רב סביב סגנון זה, והחלו להופיע לייבלים מסחריים מצליחים שמשמשים כפס ייצור לראפרים המכוונים לטעם הקהל, וזונחים את המחאה לשמה, דוגמת פיפטי סנט ואחרים.
תוכן עניינים |
היסטוריה
הראפ וההיפ-הופ התפתחו במקביל לתרבות ולמוזיקה האפרו-אמריקאית והושפעו רבות ממגמות במוזיקה האמריקאית. מקובל היום להכיר בטקסים שבטיים אפריקאים כמקור הראפ. משוררי השבט היו מעבירים בצורה קצבית סיפורי גבורה על רקע מקצב תופים. מאוחר יותר התפתח הבלוז בארצות הברית בקרב אוכלוסית השחורים, ובו שולבו קטעי ראפ כבר בשנות העשרים המוקדמות של המאה העשרים. בשנות החמישים בג'מאיקה נוצר ערוב סגנונות בין המוזיקה העממית (קליפסו ומנטו) לבין ג'אז ובלוז, מה שיצר את הסקא ולבסוף את הרגאיי. ניתן לזהות ראפ מוקדם על גבי מקצב הרגאיי בשנות השישים המאוחרות.
את היסטורית הראפ ומוזיקת ההיפ-הופ ניתן לחלק לשלוש תקופות מרכזיות:
תקופת האולד סקול (Old School)
- ערך מורחב – אולד סקול ראפ
מאופיינת בחריזה והגשה פשוטים. קול דיג'יי הרק (Kool DJ Herc) נחשב מחלוצי ההיפ-הופ והראפ באמריקה. בשנת 1977 הוא היגר מג'מייקה והביא לניו יורק את הסגנון והקצב של ראפ והיפ-הופ, ועם הזמן המלל שלו הפך מורכב יותר. הראשון שאימץ את סגנון הראפ בשילוב עם קצב שאינו ג'מאייקני היה דיג'יי הוליווד, שעשה ראפ לקצב דיסקו. לאחר מכן החלו לפעול קבוצות שעשו ראפ, וקבוצות שאימצו את הראפ לסגנונות אחרים שונים מהיפ-הופ.
תקופת הזהב (Golden Age)
- ערך מורחב – תקופת הזהב של הראפ
ב"תקופת הזהב" הפך הראפ למוכר ומצליח בעולם המוזיקה הפופולרית. תקופה זו החלה ב-1986 כאשר להקת ראן די אם סי (Run-DMC) הפכה דומיננטית בראפ, ונמשכה עד 1993. היצירה התקופה זו מאופיינת בראפ קשוח, ובהתמקדות במלל ובחריזה. Run-DMC משכו קהל נוסף כאשר שיתפו פעולה עם להקת הרוק ארוסמית' בשיר "Walk This Way". אל אל קול ג'יי (L.L. Cool J) עזר לקרב את ההיפ-הופ למוזיקת הפופ, ולקהל נשי.
בתקופת הזהב החלו להתפתח כיוונים שונים בראפ והבדלים בין סגנון הראפ בחוף המערבי ובחוף המזרחי. בחוף המזרחי התפתח ההארדקור ראפ (hardcore rap) שעסק בפשע, מודעות חברתית ו"פימפינג" (התייחסות לסקס) וכלל קללות וגסויות לרוב. סקולי די מפילדלפיה התווה את הדרך החל מ-1986 ובעקבותיו המשיכו בוגי דאון פרודקשנס (Boogie Down Productions), פאבליק אנמי (Public Enemy) ואחרים.
בחוף המערבי התפתח סגנון הגנגסטה ראפ (gangsta rap) על ידי אייס טי (Ice-T) בהשראת ההארדקור ראפ, שכלל מסרים של "אל תתעסקו איתי" ותיאור החיים בגטו. הגנגסטה ראפ תפס תאוצה ובסוף שנות השמונים ראפרים מהחוף המערבי החלו תופסים את מרכז הבמה של ההיפ הופ. עקב החלשות חלקו של החוף המזרחי בראפ, החלה "מלחמת ראפ" בין קבוצות הראפרים מהחוף המזרחי והחוף המערבי.
התקופה המודרנית
התקופה השלישית של הראפ החלה ב-1994 יחד עם הפריצה של נאס מניו-יורק והתחלשות הגנגסטה ראפ. בתקופה הזו המכונה גם ניו סקול נכנסו ההיפ הופ והראפ לזרם המרכזי של המוזיקה בארצות הברית, ובשאר העולם, במקביל להתמסחרות גדולה בתחום. כתוצאה ממותו של טופאק ב-1996 במלחמת כנופיות, הסתיימה ה"מלחמה" בין החוף המזרחי לחוף המערבי וסגנון הגנגסטה ראפ הגיע למיצויו באלבום מחווה של ד"ר דרה לזכר חבריו שמתו, טופאק ו-Eazy-E ("הארדקור ראפ עדיין קיים").
בתקופה זו הראפ כבר לא היה נחלתם הבלעדית של השחורים באמריקה, והתערבב עם סגנונות מוזיקליים רבים ושונים, כמו ביצירתם של הביסטי בויז (Beastie Boys) - להקה של נערי קולג' יהודים - ששילבו ראפ עם מקצבי בוסה נובה.
סוגי ראפ
הראפ התפתח לכוונים שונים וכיום ישנם סוגים שונים של ראפ ובהם ראפ פוליטי, ראפ שמלווה במוזיקת ג'אז, ראפ מחתרתי ועוד. סוג הראפ הפופולרי ביותר הוא הגנגסטה ראפ שמתאר את קירבתו של הראפר לעבריינות, אך הוא ייחודי ליוצרים מהחוף המערבי של ארצות הברית. בין אמני הגנגסטה ראפ נמנים Eazy-E, טופאק, אייס קיוב ועוד רבים. סגנון זה נעלם מתרבות הראפ ב-1996 בעקבות מותו של טופאק.
אחד מסגנונות הראפ הנפוצים ביותר כיום, הוא הארדקור ראפ (hardcore rap), הכולל בתוכו את הראפ המחתרתי. ההארדקור ראפ נפוץ בעיקר בחוף המזרחי בארצות הברית ועוסק בעיקר בפערים כלכליים. בין אמני ההארדקור ראפ נמנים סקולי די, CunninLynguists, אקזיביט, Mr.sos, הנוטוריוס בי.איי.ג'י., אמינם, DMX ועוד מאות ראפרים אחרים. אחת מלהקות ההארדקור ראפ הפופולריות ביותר בארצות הברית היא ה-G-Unit.
ראפ והיפ הופ ישראלי
- ערך מורחב – ראפ והיפ-הופ ישראלי
בישראל נשמר ההקשר המחאתי של סגנון הראפ וההיפ-הופ, אך קיבל גוון מקומי של מחאה פוליטית, מחאה של מיעוטים (הסגנון התקבל בייחוד בקרב צעירים בני העדה האתיופית למשל) ומחאה אנטי ממסדית. הראשון בישראל שהוציא תקליט בסגנון היה נייג'ל האדמו"ר, ישראלי ממוצא אמריקני ששהה זמן רב בג'מייקה. אלבומו היחיד, "חומוס מטמטם" (בהפקה של יאיר ניצני, לא פחות), כלל טקסטים מצחיקים ביותר, ובאופן כללי לעג לגאנגסטה ראפ והיווה משב רוח מרענן, חצי-רציני וחצי ציני. אלבום זה לא זכה להצלחה בזמן אמת וכיום קשה להשיגו, אך רוב הראפרים הישראליים שבאו לאחר מכן טוענים להשפעה רבה שלו על כיוונם.
הבא בתור הוא "סילבר דון", ישראלי שאף הוא בילה את מרבית חייו בג'מייקה ואף היה הלבן הראשון שהגיע שם לראש מצעד הפזמונים המקומי. אלבומו העברי הופק בג'מייקה על ידי המפיקים הנחשבים סטילי וקליבי, אך לא זכה להצלחה בישראל. ביפן, לעומת זאת, הוא הצליח מאד.
הבאים בתור בישראל היו שבק ס' שפעלו בין השנים 1993-2000, הדג נחש שפועלים משנת 1996 ועד היום. כיום ישנם יוצרים רבים בתחום זה והסגנון נחשב לפופולרי למדי.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- גנגסטה ראפ פורטל ראפ/היפ הופ ו R&B
- ראפ4לייף פורטל ראפ ישראלי
- אתר הראפ המחתרתי Oktober
- מילון ראפ (אנגלית)
- אתר המציג ראפ אלטרנטיבי (אנגלית)
- אתר המציג ראפ אלטרנטיבי בעיקר של ראפרים מאזור מינסוטה (אנגלית)
