צ'ארלס ויטמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

צ'ארלס ג'וזף ויטמן (24 ביוני 1941 - 1 באוגוסט 1966) צופה נשר ונחת לשעבר. ידוע בגלל מסע הרצח שלו שנעשה מקומת התצפית באוניברסיטת טקסס באוסטין, אשר ביחד עם רצח אשתו ואמו שנעשו מוקדם יותר גבה את חייהם של 18 איש כולל אותו עצמו ושני פצועים שמתו מאוחר יותר.

תוכן עניינים 1 רקע 2 מסע הרצח 2.1 הגעה למגדל 2.2 ההכנות 2.3 תחילת הירי 3 ויטמן נהרג

[עריכה] רקע

נולד וגדל באגם וורת', פלורידה, שירת בנחתים בבסיס חיל הים גוונטאנאמו בזמן משבר הטילים בקובה, במהלך שירותו הוענקו לו הפרסים צוער הזהב, מדלית החלוציות של חיל הנחתים (marine corps exploditionary medal) ותג הצלף.

ב-1963 ויטמן הועמד למשפט צבאי לאחר שנתפס גונב כלי נשק ומאיים על נחת אחר עקב אי תשלום של הלוואות. הוא נידון ל-90 יום של עבודת פרך במחנה לגונה, צפון קרוליינה.

ב-29 במרץ 1966 ויטמן נפגש עם הפסיכותרפיסט ד"ר האלתי במרכז הרפואי של אוניבסיטת טקסס כדי לדון במצבו הנפשי. ויטמן אמר לרופא שהוא רוצה לעלות לראש המגדל ו"להתחיל לירות באנשים ברובה לציד צבאים". ד"ר האלתי רשם שויטמן היה "שופע בעויינות" וביקש מויטמן לחזור למפגש נוסף. ויטמן לא חזר. ויטמן הזכיר את המפגש עם ד"ר האלתי בפנקס ההערות שלו וכתב שבילה איתו בערך שעתיים לשווא.

[עריכה] מסע הרצח

ב-31 ביולי 1966 ויטמן התחיל בהכנות להשתלטות על מגדל האוניבסיטה. מאוחר יותר באותו יום הוא כתב "אני מוכן למות, אחרי מותי אני מבקש שתבוצע עלי נתיחה שלאחר המוות לראות אם יש איזושהי הפרעה מוחית". זמן קצר אחרי חצות הוא דקר את אימו והשאיר פתק בו כתוב "למי שזה נוגע לו: הרגע לקחתי את חייה של אימי. אני עצוב מאוד על שעשיתי זאת. אולם, אני מרגיש שאם יש גן עדן היא לבטח כבר שם ואם אין גן עדן פטרתי אותה מחיים קשים וחסרי ערך... אני מאוד מצטער, שלא יהיה שום ספק בליבכם אני אוהב את האשה הזאת בכל ליבי."

ויטמן חזר לדירתו ורצח את אישתו בשנתה וכתב פתק נוסף: "אני חושב שזה נראה כאילו כרגע רצחתי בדם קר את שתי אהובותי. ניסיתי לעשות עבודה מהירה, אם פוליסת ביטוח החיים שלי תכובד, בבקשה שלמו עם הכסף את חובותיי. אם ישאר משהו תרמו אותו בעילום שם לקרנות שעוסקות ברפואה מנטלית ... אולי מחקר יוכל למנוע טרגדיות נוספות מסוג זה."

הנתיחה שלאחר המוות גילתה שלויטמן היה גידול סרטני בחלק ההיפותלמוס שבמוחו, מה שכנראה גרם לו לכתוב פתקים ויומנים אישיים בצורה כפייתית.

הוא ניצל לרעה תרופות שניתנו לו במרשם על ידי מספר רופאים, כולל הפסיכיאטרים במרכז הרפואי של האוניברסיטה למרות שאמפטמינים נמצאו בגופו לאחר מותו. פאתולוגים שמונו בוועדה שהוקמה על ידי מושל טקסס ג'ון קונלי לא מצאו שרידים של תרופות אלה בדמו. מאמרים שפורסמו שנים אחר כך הסכימו שהתרופות לכאורה שלקח לא השפיעו על כישוריו המוטוריים לא כל שכן כושר שיפוטו.

הערתו האחרונה שיקפה את מרירותו ותסכולו כלפי אביו בגלל יחסו הגרוע לאמו, כמו כן שאר אכזבות בחיו, הוא טען שלא ידע מה גרם לו לכתוב הערות כל הזמן.

[עריכה] הגעה למגדל

מוסווה כעובד ודוחף עגלה עמוסה בנשק ואספקה שנראת כעגלתו של שרת, ויטמן נכנס לבנין הראשי של האוניבסיטה. זמן קצר לאחר 11:30. בטענה שהוא מעביר אספקה הוא קיבל היתר חנייה מהשומר של האוניברסיטה. לאחר שנכנס השתמש במעלית ועלה לקומה ה-27. הוא העלה את עגלתו שלוש קומות נוספות עד שהגיע אל קומת התצפית שם נתקל בפקידת הקבלה עדנה טונסלי תוך שימוש בקת הרובה הוא הוציאה מהכרה והחביא את גופתה מאחורי ספה, היא מתה אחר כך,צ'ריאל בוטס ודון ואלדן היו זוג צעיר שהיו באזור רגעים ספורים אחרי רצחה של טונסלי ונפגשו עם ויטמן. הוא החזיק רובה בכל יד. בוטס הבחינה בכתם אדום וגדול על הריצפה שהיא חשבה שהיה צבע. הוא והזוג החליפו ברכות שלום ולאחר שעזבו ביצר את גרם המדרגות.

[עריכה] ההכנות

ויטמן תכנן את הירי באופן קפדני ביותר ביומים הקודמים. תא המטען שלו הכיל רמינגטון 700 רובה לצייד צבאים (6 מ"מ) עם כוונת צלפים מגדילה פי 4 שעשו נזק למרחק גדול ביותר, וקרבין M1 חצי אוטומטי.בנוסף לכך הכין ויטמן צידה רבה שמספיקה לשהיה של 3 ימים במגדל כולל אוכל וציוד מתאים.

[עריכה] תחילת הירי

פרופסור להיסטוריה שמשרדו משקיף לדרום מעל אזור גדול של דשא, סמוך לבנין המרכזי שבו התלמידים התאספו, חזה בקורבן הראשון נופל. הוא טלפן מייד לתחנת המשטרה של אוסטין. זה היה הראשון מרצף של טלפונים שהופנו למשטרה בבקשת עזרה וטיפול רפואי.

בתחילת הירי, כשלא הושבה אליו אש היה מסוגל לכוון בזהירות ולפגוע בדיוק רב. וכתוצאה מכך רוב הקורבנות מתו בדקות הראשונות.

היריות בסופו של דבר גרמו לבהלה בקרב תושבי אוסטין. כשהובהר קנה המידה של מה שקרה, כל שוטר בתפקיד הובהל למקום. גם שוטרים שאינם בתפקיד באו לעזור.

סוכני השירות החשאי המקומיים שהוקצו להגנה על הנשיא לינדון ג'ונסון, סגני שריף, ומחלקת הבטחון הציבורית הגיעו לעזור למשטרת אוסטין ולקציני הביטחון הלא חמושים של האוניברסיטה. אולם ויטמן הפך את קומת התצפית למבצר, למעשה, כפי שהוא עצמו העיד קודם האזור היה מצוין לקרב. במשך החלק המאוחר של הטבח הוא השתמש בנקודות הניקוז משני צידי המגדל והפך למעשה לבלתי פגיע.

דיוקו של ויטמן היה מרשים. כדוריו מצאו את מטרתם יותר מ450 מטר מהמגדל. אזור ההרג הנורא ביותר מבחינת מספר הקורבנות היה לאורך רחוב גוודהלופה ששימש מרכז קניות אוכל ועסקים מצדו המזרחי של הקמפוס.

בסופו של דבר הצטרפו אנשים רבים חמושים ברובי צייד ונשקים אחרים, ועזרו למשטרה בהשבת אש. תלמידים אחרים, עוברי אורך ומעסיקים בצעו מעשי גבורה בחילוץ קורבנות שנפגעו. חברת מכוניות משוריינות סיפקה גם רכבי חילוץ.

בתי ההלוויות באוסטין סיפקו אמבולנסים בחינם. מוריס הומאן שהיה אחד מהנהגים הגיב לקריאה של פצוע ממערבו של רחוב 23 כשנורה בעורק הרגל נהג אמבולנס אחר אסף אותו יחד עם הפצוע האחר לבית החולים הקרוב.

[עריכה] ויטמן נהרג

הצליפה נמשכה בין 90-93 דקות עד שארבעה אנשים הגיעו לקומת התצפית עם שני שוטרים נוספים. השוטר קונר (שעזר לעדנה טונסלי) ושוקויסט (שעזר עם גברוס ולמפורטס) נשארו בפנים כדי לחפות על החלונות בדרום מזרח ובצפון מזרח של אזור הקבלה. שלושה שוטרים חמושים ממשטרת אוסטין (רמירו מרטינז,יוסטון מקווי וג'רי דאי) ואזרח מתנדב (אלן קראו), המשיכו בעליה לקומת התצפית. מרטינז היה הראשון שהגיע. הוא הלך לבדו סביב הפינה הדרום מזרחית עם אקדחו (קליבר 38), מקוי, חמוש ברובה צייד נכנס אחריו. הם המשיכו לפינה הצפון מזרחית של הקומה ואיתרו את ויטמן יושב. אוסטין ירה בראשו של ויטמן מטווח אפס.

בנוסף להרוגים שמתו באותו יום, הצליח ויטמן לפצוע 33 אנשים. אחד מהם היה תלמיד תיכון שמת מפצעיו שבוע לאחר מכן. פצוע נוסף מת בנובמבר 2001 בגלל בעיות בכליה שהתפתחו כתוצאה מהירי, השופט פסק שהמוות נבע מהירי ועל כן סווג כרצח.