צופיות (משפחת עופות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה.
לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

ערך זה עוסק במשפחת ציפורי השיר. לערך העוסק במושב בשם זה, ראו צופית (מושב).

צוּפית

מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	עופות
סדרה:	ציפורי שיר
משפחה:	צופיות
שם מדעי
Nectariniidae

צוּפיות (שם מדעי: Nectariniidae, באנגלית - sunbirds), משפחת ציפורי שיר קטנות גוף וזריזות.

[עריכה] אטימולוגיה

לעיתים קרובות מתרחש בלבול בין הצופיות לבין הקוליבריים (Hummingbirds) הנפוצים בדרום אמריקה, אולם מדובר בשתי משפחות שונות מבחינה טקסונומית; בעוד הצופיות הן משפחה בסדרת ציפורי השיר והן נפוצות ביבשת אפריקה וגם בישראל, הקוליבריים הם משפחה בסדרת הסיסאים ונפוצים ביבשת אמריקה בלבד. בלבול זה מתרחש בגלל מאפיינים פיזיים ואקולוגיים דומים של שתי הציפורים - גודלן הזעיר, צבעיהן המרהיבים ומקורן הארוך והמעוקל, וכן התזונה המבוססת בעיקרה על צוף פרחים. תופעה זו, של קיום שני טקסונים שאינם קשורים זה לזה, אך הינם בעלי מאפיינים מורפולוגיים דומים, וממלאים תפקידים מקבילים במערכת האקולוגית, מכונה אבולוציה מתכנסת. קיימות שתי משפחות נוספות של ציפורים - Meliphagidae (באנגלית Honeyeaters) ו-Dicaeidae (באנגלית Flowerpeckers), שהינן דומות לקוליבריים ולצופיות במראיהן ובהתנהגותן, וגם הן התפתחו כל אחת באופן עצמאי; אזור תפוצתן הוא אסיה, אוסטרליה ואוקיאניה.

[עריכה] תפוצה, מראה וממדים

ציפור הצופית בבולים מישראל

מוצאן המקורי של משפחת הצופיות הוא האזורים הטרופיים שביבשת אפריקה, ואילו אזור ישראל - סוריה - לבנון הוא הקצה הצפוני של תחום מחייתן.

משפחת הצופית מהוות דוגמה לשוני החיצוני המתקיים פעמים רבות בין הזכר ובין הנקבה בעולם החי (דו-צורתיות זוויגית); בעוד הזכר צבוע בצבעים יפיפיים כמו כחול, שחור וירוק זוהר בגבו, כתם כתום, אדום או צהוב על חזהו, וגוונים סגולים בראשו, הנקבה צבועה בצבעי הסוואה; צבעי אפור וזית חדגוניים.

אורך גופן של צופיות בוגרות בין 10 ל-11.5 סנטימטרים, משקלן בין 7 ל-9 גרם, ומוטת כנפיהן בעת תעופה בין 13 ל-16 סנטימטרים. בטבע, יכולות הצופיות לחיות בין 3 ל-9 שנה. הצופיות סקרניות מאוד ובוחנת כל אובייקט לא מוכר בסביבתה, ולכן קל לפתות אותה להתקרב אל בני אדם בעזרת כלי האכלה שבו מי סוכר או חומר מתוק אחר.

[עריכה] הצופיות בישראל

המין ממשפחת הצופיות הנפוץ בישראל מכונה צופית בוהקת או בקיצור צופית (Nectarinia osea); בעבר היה נפוץ הכינוי "יונק הדבש". בהתאם לתפוצת המשפחה כולה, המוגבלת בעיקר לאזורים טרופיים, תפוצתו הטבעית של המין בישראל הייתה מוגבלת בעבר לאזור הצמחייה הסודנית - אזור בו גדלים בין השאר מינים שמוצאם באזורים הטרופיים של אפריקה, כמו שיטת הסוכך ושיטה סלילנית. האזור הסודני משתרע לאורך הערבה ובקעת ים המלח, ומינים טרופיים מסוימים אף מצפינים עד בקעת הירדן. באזור זה, הצופית ניזונה מפרחי הרנוג השיטים, שהוא צמח טפיל החי על עצי השיטה, והיא המאביק הבלעדי שלו. להרנוג פרחים אדומים בעלי מבנה צינורי, תכונות המותאמות באופן ייחודי להאבקה על-ידי ציפורים.

הצופית, שעקב מוצאה הטרופי הייתה נדירה בארצנו, והיא שונה במופעה ובהתנהגותה מציפורים נפוצות יותר, זכתה לכינוי מיוחד בפי הערבים - "מלך הפרחים" (סולטן א-זוהור). יופיו של הזכר גרם לצייד מאסיבי של המין, ובתחילת המאה העשרים דווח על מספר פרטים קטן ביותר שנצפה בישראל. ידוע כי השולטן התורכי ציווה שיצודו לו זוג צופיות.

עם התפתחות היישוב היהודי בארץ, בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, השתנה נוף הארץ, ובסביבות היישובים החל גינון מאסיבי בצמחי תרבות, שכללו גם מינים רבים ממוצא טרופי המותאמים להאבקה על-ידי ציפורים, עם פרחים ססגוניים העשירים בצוף (למשל טקומית הכף). עקב כך, החלה הצופית להתפשט ברחבי הארץ, וכיום היא נפוצה ביותר בכל חלקי הארץ, בכל עונות השנה.

[עריכה] תזונה

מזונה העיקרי של הצופית הוא צוף פרחים, וזהו גם מקור שמה. מקורה של הצופית ארוך ומעוקל כלפי מטה, וגם הלשון ארוכה ועוזרת להכניס את הצוף אל הלוע, וזאת כדי שתוכל למצוץ צוף מפרחים שונים, גם כאלה שבהם הצוף נמצא עמוק בבסיס הפרח. ברוב מיני הפרחים שמהם יונקת הצופית צוף, לא נוצרת האבקה על ידה, וזאת בשל העובדה שבדרך כלל 'פורצת' הצופית היישר אל בסיס הפרח בעזרת מקורה ויונקת ממנו צוף, וזאת מבלי להכנס אל תוך פנים הפרח וכך גם להדבר באבקנים ("שדידת צוף", כמו למשל בהיביסקוס סיני). לעיתים מרחפת הצופית במהירות במקום ליד הפרח, וכך מוצצת את הצוף, בצורה דומה לקוליברי, אולם לרוב היא עומדת על הפרח ושואבת ממנו את הצוף. מלבד הצוף, ניזונה הצופית גם מחרקים קטנים.

[עריכה] רבייה

צופית ממין נקבה

עונת הרבייה, ההזדווגות והקינון של הצופיות תחילה בסביבות חודש פברואר וסופה בערך בחודשים יולי-אוגוסט. בתקופה זו, נשארים הנקבה והזכר יחדיו. עם בוא האביב וזמן ההזדווגות והטלת הביצים, מזמר הזכר בקול במטרה למשוך אליו את הנקבה להזדווגות.

הזכר אינו משתתף בבניית הקן, שצורתו היא צורת ביצה והוא בעל פתח אחד הממוקם בצידו. בזמן עונת הקינון הזכר טריטוריאלי יחסית בכדי להגן על צאצאיו ועל זכותו להזדווג, ולכן הוא מזמר בקולות מיוחדים ובכך מכריז על נחלה של של בין ארבע לחמש עשרה דונמים, גודל המשתנה בהתאם לכמות הפרחים ומקורות המזון באזור. הכניסה אל הקן קטנה, בהתאם לגודלה של הצופית, והגישה אליו קשה; בדרך כלל הוא נבנה על קצה ענף מרוחק ולא נגיש, וזאת על מנת למנוע כניסת טורפים שיאיימו על הצאצאים והצופיות.

נקבת צופית

את הקן מרפדים הנקבה והזכר בפיסות טחב, נוצות שנשרו, עשב רך, וכדומה. הנקבה מטילה בין 2 ל-3 ביצים, ולאחר בין 12 ל-15 ימי דגירה (הזכר איננו משתתף במלאכת הדגירה, ובמקום זאת הוא שומר בסביבות הקן מפני מזיקים וטורפים, ובמקרה הצורך מתריע לנקבה) בוקעים הגוזלים, שנולדים חסרי ישע וזקוקים לחסדי הוריהם שיאכילו וידאגו להם. בשבוע הראשון מבקיעתם, מאכילים אותם ההורים בחרקים בלבד, בשל היותם עתירים בחלבונים החיוניים להתפתחותם, ובמשך השבוע השני משלבים בתזונתם גם צוף העשיר בסוכרים. כבר לאחר שבועיים הגוזלים מוכנים לעוף ולעזוב את הוריהם. במשך כל עונת רבייה יכולות לגדל הצופיות בין שניים לשלושה מחזורי הטלות מוצלחים.

[עריכה] טורפים וסכנות

בין אויבה העיקריים של הצופית ניתן למנות נחשים ממינים שונים, יונקים טורפים ועופות כמו גם העורבני שמצליח לעיתים להכנס אל הקן ולפגוע באם ובגוזלים.

[עריכה] לקריאה נוספת

הבריטניקה החדשה לנוער, כרך 14 עמוד 136, כתר הוצאה לאור, 2004.
עזריה אלון, החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 6 - עופות, עמוד 408. משרד הבטחון ההוצאה לאור והחברה להגנת הטבע, 1986, ISBN 965-05-00773-1
הינצל, פיטר, פרסלאי, הציפורים מגדיר שדה שלם, נוסח עברי יצחק כפכפי, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשמ"א 1981, עמוד 265.