פסח שני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

פסח שני הוא קרבן פסח המוקרב בי"ד באייר, לאנשים שהיו טמאים או רחוקים ממקום המקדש בפסח הנחוג בי"ד בניסן.

[עריכה] מקור המצוה

בספר במדבר מתואר מאורע שבו בשנה השנית ליציאת מצרים, עת נצטוו לעשות את הפסח במועדו, באה קבוצת אנשים שהיו טמאים באותו זמן, והתלוננו לפני משה שברצונם לעשות את הפסח גם הם (במדבר ט, ו-ז):

"וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא-יָכְלוּ לַעֲשֹׂת-הַפֶּסַח, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אַהֲרֹן--בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?".

משה פנה אל ה', אשר ענה לו בציווי חדש - אנשים שהיו טמאים או בדרך רחוקה בזמן הפסח הראשון, יכולים להקריב בחודש הבא - בי"ד באייר (שם ט-יב):

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם--יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ. לֹא-יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ-בוֹ; כְּכָל-חֻקַּת הַפֶּסַח, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ".

באותו מעמד נוספה גם אזהרה, שאנשים שלא היו טמאים או רחוקים באותו זמן ולא עשו את הפסח, ייענשו בידי שמיים ב"כרת".

יום זה נקרא בפי חז"ל "פסח שני", והם פירשו גם שלא כל מצוות הפסח חלות עליו - למשל, מותר לאכול חמץ יחד עם קרבן הפסח הזה, דבר האסור ב"פסח ראשון". וכך כותב הרמב"ם (הלכות קרבן פסח י, טו):

"מה בין פסח ראשון לפסח שני: הראשון - אסור בחמץ בבל יראה ובבל ימצא, ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה, וטעון הלל באכילתו, ומביאין עמו חגיגה, ואפשר שיבוא בטומאה אם נטמא רוב הקהל טומאת מת כמו שביארנו. אבל פסח שני - חמץ ומצה עמו בבית, ואינו טעון הלל באכילתו, ומוציאין אותו חוץ לבית אכילתו, ואין מביאין עמו חגיגה, ואינו בא בטומאה. ושניהם דוחין את השבת, וטעונין הלל בעשייתם, ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור, ואין מותירין מהם, ואין שוברין בהם את העצם. ולמה לא ישווה השני לראשון לכל הדברים, מאחר שנאמר "ככל חוקת הפסח, יעשו אותו" (במדבר ט,יב) - לפי שפירש בו מקצת חוקי הפסח, ללמד שאינו שווה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו; והן המצוות שבגופו, והם "חוקת הפסח" שכלל.

בימינו, נחשב יום זה מעין "יום טוב" גם לכל עם ישראל, כאשר נהגו שלא לומר בו "תחנון" בתפילה, והיו אף שנהגו לאכול בו מצות. רבי משה באסולה מספר שבזמן שהותו בארץ ישראל רווח מנהג בקרב יהודי ארץ ישראל לפקוד את הכפר המערה בפקיעין אשר רבי שמעון בר יוחאי ובנו הסתתרו בה מהרומאים.