ספר תולדות ישו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ספר תולדות ישו הוא ספר עברי שנפוץ בימי הביניים וסיפר את קורותיו של ישו מזווית יהודית.
החיבור הוא אנונימי, ולא ידוע מועד כתיבתו. קיימים כתבי יד שלו מהמאה ה-16 וכבר ריימונדוס מארטיני הכיר אותו במאה ה-13. יש המשערים שחובר עוד בסוף המאה ה-3, בתקופת התלמוד. דבר תמוה הוא שאין היצירה מוזכרת כלל במקורות העבריים. נראה שנעשה מאמץ, מסיבות מובנות, לשמור אותה בסוד.
הספר משך את תשומת ליבם של אישים כמרטין לותר וכיוהנס רויכלין וזכה ללעגם של אנשי ההשכלה, ממשה מנדלסון ועד היינריך גרץ. אין לו נוסח אחד, אלא כמה וכמה גרסאות שונות בפרטיהן.
בעיקרו הוא מתמקד בישו ולא בנצרות בכללותה. בניגוד לסברה המודרנית לפיה היה ישו יהודי תלמיד חכם, שסטייתו מהמסורת הפרושית לא הייתה מהותית כל כך, מציג אותו הספר כשורש כל רע. עלילת הספר עושה שימוש בחלק מהעובדות הכתובות בברית החדשה תוך כדי שהיא נותנת להן פרשנות מלעיגה. מעניין שהסיפור לא מקפיד להיצמד לגרסה התלמודית.
תוכן עניינים |
[עריכה] עלילת הספר
[עריכה] לידת ישו
הספר מרחיב מאוד בעניין לידת ישו, שלפי הגרסה הנוצרית, הקצרה למדי, הייתה מרוח הקודש. נביא בישר ליוסף אבי ישו על התגלות בן האלוהים בבטן ארוסתו.
לפי גרסת "ספר תולדות ישו", אדם רע מעללים בשם יוסף פנדרא התחזה בפני מרים לארוסה הצדיק יוחנן, ואנסה כמה פעמים בעודה בנידתה. מבושה גלה יוחנן מהארץ. הבן שנולד למרים מהזנונים, יהושע שמו, ניכר בחוכמתו ובלמדנותו, אך גם בחוצפה. הוא סירב לכרוע ולכסות ראש לפני הסנהדרין. מכך הסיק שמעון בן שטח שהוא ממזר ובן הנידה. אחרי שהדבר התברר, תקעו בשופרות ופסלוהו לבוא בקהל, ואת שמו קראו "ישו", ראשי תיבות של "יימח שמו וזכרו".
[עריכה] המופתים
בהמשך הספר מסופר שישו ברח לגליל ואחר כך לירושלים. הוא מצא את השם המפורש בקודש הקודשים שבבית המקדש, רשם אותו על פתק, הטמין את הפתק בבשרו וחזר לבית לחם. שם חולל פלאות, החייה מתים וריפא מצורעים באמצעות הכוחות העל טבעיים שהקנתה לו אחיזתו בשם. את יכולתו לחולל מופתים ניצל כדי להכריז על עצמו כאלוהים. ניסיו הקנו לו את אהדתה של המלכה שלומציון, אך לא את ליבם של החכמים, שדרשו להורגו.
אז נאות אחד החכמים, יהודה שמו, לחטוא גם הוא בעוון אמירת השם המפורש כדי לסכל את מזימת ישו. השניים נאבקו זה בזה בניסים, עד שיהודה הטיל מימיו על ישו. כתוצאה נטמא האחרון ולא יכול היה להמשיך בניסיו. אז ניתן היה לתופסו ולגזור עליו דין מוות.
אולם ישו הצליח לחמוק בשנית. הוא ברח ומיהר לנהר הירדן. שם טבל, נטהר ושב לעשות ניסים, בין השאר בהליכה על פני המים.
[עריכה] לכידת ישו והריגתו
יהודה לא התייאש מכך שאויבו נשמט מבין ידיו. הוא הגיע בחשאי אל מיטתו של ישו, שהתכנס עם תלמידיו באזור הירדן, והוציא את הפתק עם השם המפורש מבשרו. אחר כך הסתתר בין תלמידיו. לישו לא נותרה ברירה אלא לשוב מחופש לירושלים, לקודש הקודשים, כדי להשיב לעצמו את השם.
יהודה, שנמנה על פמליית ישו, ומייצג בסיפור זה כמובן את יהודה איש קריות, ניצל את ההזדמנות כדי להדבר עם החכמים ולהסגיר את ישו לידיהם.
כך נלכד ישו בשנית. קשרוהו והיכוהו בשוטים והניחו כתר קוצים על ראשו. כשביקש מים, נתנו לו חומץ, ולעגו לו:"איה כל נפלאותיך אשר עשית". ישו תירץ ואמר: "דמי יכפר על באי עולם". אחרי שפסקה הסנהדרין את דינו, נתלה על קלח כרוב שהביא יהודה, לאחר שכל העצים סירבו לקבלו (ישו השביעם בשעה שהיה בידו השם המפורש שלא ייתלה עליהם).
אחר כך העבירו יהודה מקברו. תלמידיו לא ידעו זאת ומשמצאו את הקבר ריק, סברו שרבם עלה השמימה. השמועה הגיעה למלכה שהשתאתה על ריקנות הקבר. מדבר זה הוכיחה לחכמים כי ישו היה בן אלהים ועל כן הביעה נחישותה להעניש בחומרה את הורגיו. למרבה המזל מצאו החכמים את יהודה, שסיפר להם שטמן את ישו המת בגינתו. החכמים הביאו את הגופה לפני המלכה תוך סחיבתה בזנב סוס. מכיוון שעקרו את שערות ראשה תוך כדי משיכתה, נוהגים הכמרים לגלח שערות אמצע ראשם.
[עריכה] פעולת פטרוס
אז החליטו הנוצרים הלומי הצער, שאמונתם לא פגה, להתנכל ליהודים, לעסוק בהמרת דתם ובהריגתם.
החכמים היו אובדי עצות, אולם לאחד מהם, שמעון כיפא שמו, היה רעיון. הוא הוציא את השם המפורש ויצא עימו לערי הנוצרים. באמצעותו חולל ניסים והוכיח להמון כי הוא שליח ישו. בשמו ציווה עליהם להיבדל מעם ישראל, ואמר להם כי אין ישו רוצה בכליון היהודים, אלא חפץ שעל ידי קיומם ייזכר סבלו. את עונשם יקבלו רק בגיהנום בעולם הבא. על כן אם יכה יהודי נוצרי על לחי שמאל, יתן לו הנוצרי גם את לחי ימין.
אחר כך, כדי שיוכל לקיים את המצוות בנחת, ציווה שמעון כיפא שיוקם לו מגדל גבוה, ושם ישב, התקיים על לחם ומים וחיבר פיוטים. כנראה שהכוונה גם לנשמת כל חי אשר היו שטענו שנכתב על ידי פטרוס [1].
שמעון כיפא הוא פטרוס מהברית החדשה, שהופך באופן מפתיע לגיבור חיובי מבחינת היהודים. הסיפור עליו נתן ליהודי ימי הביניים תשובה לשאלה מציקה: כיצד הנוצרים, הרשעים לכאורה, מגלים סובלנות מסוימת, מוגבלת ככל שתהיה, לקיום היהודים בתוכם?
[עריכה] הערכה
אורה לימור כותבת:
- "קשה בכל זאת להשתחרר מן ההרגשה שהטקסט אינו אלא פרודיה, וכי הוא כתוב גם אגב קריצה. מספריו וקוראיו ידעו שאין להתייחס אליו ברצינות גמורה, ושהוא נועד גם לבדר, מעין בדיחה טובה שאין מהרהרים על רצינות תוכנה... האם זו התנצלות של הקורא המשכיל המודרני... או שמא, אכן, כך הבינוהו גם קוראיו משכבר הימים? השאלה נותרת בינתיים פתוחה"
[עריכה] לקריאה נוספת
- אורה לימור, הדימוי המנוגד: ספר תולדות ישו, בתוך בין יהודים לנוצרים, כרך ד', הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
