מתואלים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
הערך נמצא בשלבי עריכה הנכם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו כדי למנוע התנגשויות עריכה. שימו לב! אם דף זה לא נערך במשך שבוע, רשאי כל ויקיפד להסיר את התבנית ולהמשיך לערוך אותו. |
מֵתוּאָלֶים או מֶתַאוִילה (יחיד: מותּאואלי) הוא כינוי למוסלמים השיעים היושבים בלבנון ובעיקר בדרומה. ההערכה המקובלת היא שכיום הם מהווים כ-40-45 אחוזים מאוכלוסית לבנון אולם הם זוכים לתת ייצוג בפרלמנט הלבנוני (27 מתוך 128 מושבים) בשל החלוקה העדתית (לפני הסכם טאיף זכו לתת ייצוג במידה רבה אף יותר). הארגונים העיקריים המייצגים את המתואלים הם חזבאללה ואמל.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקורות המתואלים
לא קיים מידע רב בנוגע למקור הפלג השיעי, ולמקור השם. דעה רווחת כיום היא כי מוצאם הוא משבט העאמלה שגר בתימן, קיבל עליו את האסכולה הג'עפרית השיעית, והיגר ללבנון במאה השביעית. חוקרים אחרים, טוענים כי במקור אנשי העדה הם כורדים, שישבו באיראן והועברו בתקופתו של צאלח א-דין לסוריה ומשם עברו אל סביבות הלבנון. גרסה אחרת טוענת כי המתואלים הגיעו ללבנון כבר במאה השביעית מפרס בהוראת הח'ליף מועוויה אבן סופיאן.
[עריכה] מקור השם
ישנה הנחה הקובעת כי משמעות השם היא: "חסיד נאמן", כלומר חסיד נאמן לתורת עלי ויש אחרים הגורסים כי מקור השם במילה "ואליה" – נאמנות לבית עלי, אך מכל מקום אין ספק כי מקור השם הוא גרסה זו או אחרת של השם "עלי". נראה כי מקור השם מתואלה הוא במלחמות שניהל השלטון הממלוכי נגד השיעים בלבנון. בספרות ההלכתית של הסונים מאותה תקופה מוזכרים השיעים של לבנון בשם הסרבנים (ראפד'ה), כדי לרמוז שהם מסרבים להכיר בשליטים של הסונים (וביחוד אבו בכר ועומר בן אל-ח'טאב). המונח סרבנים, הוא שלילי הרבה יותר הקהילה המוסלמית מאשר המונח "שיעה" (שמשמעותו הסיעה של עלי, בו מכירים גם הסונים כח'ליף הרביעי, והוא נהנה ממעמד רם גם בקרב המאמינים הסונים). המטרה הראשונה של הכינוי, הייתה לטשטש את זיקת השיעים עם האימאם עלי, ולהדגיש על הגורמים המפלגים המעניקים צידוק דתי להוצאת השיעים מאומה המוסלמית, ולמלחמה נגדם. המטרה השנייה הייתה קשורה יותר לפסקי ההלכה אשר פורסמו על ידי חכמי ההלכה הסונים נגד השיעים של לבנון באותה העת. ההלכה הסונית שהתפתחה במאה התשיעית לספירה לא ראתה את השיעים כפלג שפרש מהאסלאם, וחכמי הלכה כגון אל-שאפעי ואבו חניפה אף הואשמו על ידי השלטון בתמיכה בשיעה. בתקופת הרדיפות נגד השיעים, חכמי ההלכה הסונים אשר גויסו על ידי השלטון הממלוכי, צריכים היו לשנות את ההגדרה של השיעים, וגם לשנות את שמם כדי להראות לקהילה המוסלמים, כי השיעים של לבנון אינם קשורים לשיעים אשר חכמי ההלכה הסונים הקדומים תמכו בהם. הגדרתם מחדש כמתנגדים עיקריים לסמלי הסונים, והניסיון לנתקם מעלי, גרם למתקפת נגד מצד השיעים של לבנון. מעתה הם ניסו להמציא מונח חיובי, שיעמוד מול המונח "סרבנים". המילה "מתואלה" שמשמעותה נאמנות ותמיכה, הומצאה כדי להפריך את הטענה כי סרבנים ומתנגדים, ולטעון כי הם נאמנים ותומכים רק בשלטון המזוהה עם עקרונות הצדק של האל.
[עריכה] יחודם מקרב השיעה
המתואלים מתבדלים מן הזרם השיעי, גם בשלטונם הפנימי. רוב האוכלוסייה המתואלית מאוגדת במסגרות שבטיות שבראשן עומדים מנהיגים חילוניים "כמו-פיאודלים" הנקראים "זועמא". הזועמא שולטים ביד רמה באדמות שבטיהם וגובים מיסים פנימיים. כנגד למנהיגים החילוניים עומדים המנהיגים הדתיים, העולמא, חכמי הדת. חלק מן ה"עלמאא" מוסמכים כקאדים במדינות שיעיות מובהקות. האחדות הלאומיות של המתואלים כה חזקה עד כי מעולם לא התלונן מתואלי בבית דין מוסלמי על פסק דין שנקבע בבית דין מתואלי. אך העולמא הם חסרי יכולת ההשפעה חברתית. חוסר יכולת ההשפעה החברתית שלהם יצרה בעבר נוהג שאין העולמא מתבטאים כלל בענייני פנים, אלא רק בענייני חוץ. מצב זה כמו שהוא, היה תקף עד אחרי עלייתו של האימאם השנוי במחלוקת, מוסא אל-צאדר לשלטון בעדה. עם עלייתו של אל-צאדר לשלטון בעדה ועם ההגירה לביירות, התערער המבנה החברתי המסורתי וכוחם של העולמא התחזק. אך למרות הטלטלות, נשמר עדיין מאזן הכוחות הפנימי בתוך החברה המתואלית.
[עריכה] המתואלים בישראל
לפני הקמת מדינת ישראל, שכנו כ-4,000 מתואלים בשטחי פלשתינה בתקומת המנדט הבריטי, מרביתם חיו בשבעת הכפרים הסמוכים לגבולה הצפוני של ישראל. במלחמת העצמאות כמו רבים מתושביה הערבים של פלשתינה, נסו המתואלים ללבנון, שם חיו כפליטים פלסטינים. בעקבות פעילות של חזבאללה בפרלמנט, זכו תושביה של הכפרים באזרחות לבנונית, ויכלו לעזוב את מחנות הפליטים. אחת מתביעות החזבאללה להכרה בסיום ה"כיבוש" הישראלי את לבנון הוא נסיגה ישראלית מכפרים אלו.
[עריכה] במהלך השלטון העות'מאני
אם כי לגבי מקורם של המתואלים קיימים מחלוקות ומסתורין, הרי שלגבי הקשר בין הקהילה השיעית הקטנה בדרון לבנון, לבין פרס (ולאחר מכן איראן) קיים מידע החל מתחילת הקשר, במאה ה-16, בתקופת המדינה הצפווית. המתואלים שחיו אז, ועד המאה ה-19 תחת שלטון עות'מאני אהדו והזדהו עם פרס, ושנאו את שלטונם הסוני[1]. המיעוט השיעי נהגו לגור בשוליי אזורי השליטה של העות'מאנים (אם בשלטון סוני ישיר, או דרך שושלות דרוזיות מקומיות, כדי שיוכל לנהל את אורח חייו העצמאי, עם מעורבות קטנה ככל הניתן מצד הממשל.
במאה ה-19 משפחות מאיראן החלו להתיישב באזור מחייתם של השיעים, הם הביאו עימם השפעות תרבותיות ודתיות מפרס. כך למשל, מחקר אנתרופולוגי הראה כי טקסי העשוראא החלו להתבצע בלבנון, רק בתקופה זו[2].
במפקד אוכלוסין שנערך ב-1861 היוו השיעים רק שישה אחוזים מתושביי האזור הלבנוני. בשל נתיית המתואלים להסתגר ולגור הרחק ממרכזי השלטון, התשתיות באזורים בהם חיו לא זכו לפיתוח, כמו אזוריי לבנון האחרים. השיעים גם לא זכו לתמיכה כלשהי של מעצמה זרה, זאת בניגוד לסונים שזכו לתמיכת השלטון העות'מאני, הנוצרים שזכו לתמיכת צרפת ורוסיה, והדרוזים שנהנו מתמיכתה של בריטניה. זאת ועוד, הנהגת הקהילה הייתה שבטית או משפחתית, כך שגם השלטון הפוליטי של השיעים בלבנון היה חלש יחסית לעדות האחרות.
[עריכה] במהלך המנדט הצרפתי
עם כינון המנדט הצרפתי, היו שיעים שתמכו בו, מאחר וקיוו כי יהיה טוב יותר מהשלטון הסוני הקודם. אחרים תמכו באיחודה של לבנון עם סוריה למדינה גדולה ולא ריכוזית, שתעניק לקהילה השיעית יותר זכויות. מקרב הקהילה השיעית, כמעט ולא הייתה תמיכה ברעיון של לבנון העצמאית, שפשה בקרב העדות האחרות בלבנון.
במהלך שלטון המנדט הצרפתי, נערכו שני מפקדי אוכלוסין בלבנון. במפקד הראשון ב-1921 היו השיעים 17.23 אחוזים מכלל התושבים. במפקד 1932 גדל אחוז השיעים ל-18.2.
במהלך המרידה הדרוזית, בינואר 1926,זכו השיעים בלבנון להישג פוליטי-דתי משמעותי, כאשר הצרפתים הכירו באסכולת המשפט השיעית (הג'עפרית), והקימו בתי דין כאלה. צעד זה של הצרפתים נבע מרצונם לחבב את השלטון הצרפתי על השיעים, זאת כדי ליצור טריז בין השיעה לסונים ולדרוזים שמרדו נגד שלטונם. כך, סברו הצרפתים, כי הענקת "גזרים" לשיעים תמנע יצירת חזית מוסלמית אחידה נגד השלטון הצרפתי ונגד בני חסותם המרונים.
בשל רצון צרפתי זה, טרחו השלטונות הצרפתיים לשיפור מצבה של הקהילה השיעית. לפיכך, החל להתחזק מעמדה של העדה, ורבים מקרבה החלו לתמוך בעצמאותה של לבנון, בה יזכו ליצוג ועוצמה פוליטית, מאחר והיו הקהילה השלישית בגדולה (אחרי המרונים והסונים) בלבנון, באותה העת.
[עריכה] לאחר קבלת עצמאות לבנון
ב-1943 החליטו מנהיגי העדות השונות בלבנון, את חלוקת המשרות הפוליטיות בלבנון במסמך (לא כתוב) בשם האמנה הלאומית. החלוקה, מאחר והתבססה על מפקד האוכלוסין האחרון שנערך, בו השיעים היו הקהילה השלישית בגודלה, קיבלו את המשרה הפוליטית השלישית בחשיבותה (אחרי הנשיא וראש הממשלה - יו"ר הפרלמנט הלבנוני. התפקיד הוא רשמי בעיקרו, וחסר יכולת ביצועית משמעותית. בנוסף, הקהילה השיעית זכתה לייצוג של 19 מחוקקים בפרלמנט הלבנוני (כ-19.1% מתוך הפרלמנט בעל ה-99 מושבים).
לאחר קבלת העצמאות החלו המתואלים שישבו בדרום להגר לביירות, עיר הבירה. בשלב זה בתולדות לבנון העצמאית החלה לצמוח מאוד אוכלוסיית המתואלים בלבנון. עקב הריבוי הטבעי באוכלוסיית המתואלים חל שינוי לרעה בגודל אוכלוסיית המארונים, המיעוט השולט. בני העשירון העליון של המארונים, אשר זיקתם לאירופה ולתרבותה ידועה ורבת שנים, התחילו להגר לצרפת, מקור החיקוי התרבותי. לכן אט-אט נשחק גודל האוכלוסייה המארונית, הן משום ההגירה המרובה והן כתוצאה מאחוז הילודה הנמוך יחסית בקרב המארונים, לעומת המיעוטים האחרים (בעיקר המוסלמים והדרוזים).
במהלך מלחמת האזרחים הראשונה ב-1958 נקטו השיעים עמדה נייטרלית, בשל הסתגרותם, וחוסר הזדהותם עם הנוצרים או הערביסטים. פואד שהאב שהפך לנשיא לבנון ב-1958, פעל להקמתו של ממשל מרכזי חזק ויעיל, שישלוט גם בקהילות שנמצאו אז בשוליי החברה, כמו השיעים. הוא הקים את "המשרד לפיתוח חברתי" ומרכזים לפיתוח במחוזות השונים (מח'אפט'את) ששיפרו את מערכת החינוך והבריאות באזורים השיעים, ובנו את התשתיות הבסיסיות שהיו חסרות ברבים מהכפרים השיעים.
בין שנות ה-50 לשנות ה-70 התעצם בלבנון התהליך בו התחזקו הסיעות השונות, בעיקר אלו בעלות אופי עדתי מרכזי מובהק, שנתמכו על ידי מדינות שונות באזור. רק השיעים בלבנון נותרו, בתקופה הנידונה, חסרי "מדינת מגן". פרישתו של פואד שהאב מהנשיאות ב-1964, והפסקת עידן הרפורמות שיזם, הותירה על כנו את מצבם העגום של השיעים, שבשנות השישים נמצאו בעמדת נחיתות חברתית ביחס לשאר העדות בכל פרמטר חברתי-פוליטי.
[עריכה] התחזקות והקצנה
שני תהליכים התרחשו בקרב הקהילה השיעית בלבנון החל משנות ה-60: מחד גיסא התחזקה הקהילה, בשל גידולה הדמוגרפי, וגיבושה על ידי מוסא א-צדר, כך שתזכה ליותר השפעה פוליטית; ומאידך עברו השיעים בלבנון תהליך של רדיקליזציה, ביתר שאת לאחר המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979, שבאה לידי ביטוי, גם בהקמת תנועת החזבאללה.
[עריכה] מוסא צדר ואמל
באמצע שנות השישים עלה קולו של מנהיג חדש בין השיעים, קולו של מוסא א-צדר. צדר, אשר היה שיעי מאמין, חזה בדאגה במעבר של שיעים רבים לשמאל החילוני, ובתגובה יזם את הקמת "המועצה האיסלאמית השיעית העליונה". הצעד העצמאי הוכר באופן רשמי ב-1967 על ידי הפרלמנט הלבנוני. שנה לאחר מכן, עם הקמתה בפועל של המועצה, נבחר צאדר לתפקיד יושב הראש ואימץ לעצמו את התואר הדתי "אימאם". בכך נטל למעשה לעצמו את כתר המנהיג השיעי העליון בלבנון.
בזכות מעמדו הדתי ויכולתו המדהימה להלהיב ולסחוף את שומעיו בנאומים הצליח צאדר להפוך בפועל למנהיג העדה השיעית בלבנון. הוא אירגן וניהל שביתות, הפגנות, עצומות ותהלוכות מחאה. עם התקדמותו בהנהגת העדה השיעית אימץ צאדר לעצמו אידאולוגיה חברתית-פטריוטית.
בבחירות לפרלמנט ב-1972 ניסה מחנה השמאל, אשר עד אז התבסס בעיקר על סונים, דרוזים ומעט נוצרים, לחזק את כוחו בעזרת תמיכתם של השיעים. השיעים היו כבר אז העדה הגדולה ביותר בלבנון, אך גם המקופחת ביותר מבחינת הקצאת משאבים.
התקפותיה של מדינת ישראל על לבנון כתגובה לפעילות אש"ף משטח לבנון היו בין המניעים שהביאו שיעים רבים יותר להגר צפונה, לערים, ובעיקר לעיר הבירה, ביירות. השיעים התיישבו בשכונות עוני ובמחנות דמויי מחנות פליטים. תנאי חייהם הקשים חשפו אותם להשפעת אש"ף, בניגוד לרצון נכבדי השיעים.
בתחילת שנות השבעים חש צאדר במצב של בני עדתו, הנקרעים בין ההנהגה החילונית המסורתית – הנכבדים, לבין השפעת השמאל ובראשם הפלסטינים. צאדר החל לפעול בשני מישורים:
- במישור הראשון: ייסוד "ארגון-על" פוליטי של השיעים (דבר שלא נעשה עד אז), ובאמצעותו חתר ליצירת "מפתח עדתי" חדש, לחלוקת העוצמה הפוליטית והחברתית בלבנון.
- במישור השני: פעולה במישור הבינלאומי, איתור "מדינת מגן". בשנת 1973, מעט לפני פרוץ מלחמת האזרחים, ניסח צאדר הסכם עם חאפז אל אסד, נשיא סוריה וראש מפלגת הבעת' השלטת. בהסכם זה נתן אסד לשיעים בלבנון תמיכה פוליטית-חברתית (ולאחר מכן, במלחמת האזרחים, אף תמיכה צבאית) וצאדר, מצדו, נתן הכשר דתי לעלאווים בסוריה כי אלו הם "מוסלמים-שיעים" לכל דבר. הכשר זה סייע לאסד לבסס את שלטונו בסוריה מבחינה ציבורית. ההסכם ההדדי בין השיעים בלבנון לבין צאדר יצר בעיה אצל הפלסטינים. הפלסטינים חששו מיצירת הנהגה פעילה של השיעים בלבנון, הנהגה אשר תמנע מהם לגייס את השיעים לשורותיהם.
במשך שנות ה-70, פעל צאדר במסגרת "תנועת המקופחים". זו התנועה אשר בשנת 1975, במהלך מלחמת האזרחים השנייה בלבנון המודרנית, שמשה בסיס להקמת תנועת "אמל" השיעית (أَمَل - ראשי תיבות בערבית של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים" ובעברית: "תקווה")
[עריכה] לאחר המהפכה באיראן
על פי הערכות צה"ל, בשנת 1980 כ-30 אחוזים מתושבי לבנון היו שיעים.
[עריכה] כיום
כיום, מהווים השיעים, להערכת מרבית המומחים, כ-40 אחוזים מקרב תושביי לבנון, והם הקהילה הדתית הגדולה ביותר במדינה. עם זאת, אזוריי מחייתם של השיעים - דרום לבנון ומערב ביירות עדיין לא זוכים לתמיכה ממשלתית ראויה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- דני רובינשטיין, התביעה הבאה של נסראללה, בעיתון הארץ, מאמר הסוקר את ההיסטוריה והמוצא של המתואלים, לרבות סקירה על ההתיישבות המתואלית בארץ ישראל בעבר.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ דבריו של לורנס אוליפנט המצוטטים אצל פואד עג'מי The Vanished Imam: Musa al-Sadr and the Shia in Lebanon )Ithica and London: Cornell University Press, 1986. עמודים 29-51, ו-52-32
- ^ Frédrick Maatok, La Représentation de la Mort de l`Imam Hussein a Nabatieh (Liban-Sud) (Beyrout: Institut des Sciences Sociales Université Libanais, 1974) עמוד 42.
