מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בימים 21-23 בינואר 1941 התרחשו בבוקרשט שברומניה אירועי דמים שכונו מאוחר יותר מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע
לאחר מלחמת העולם הראשונה רומניה זכתה לצירוף מחוזות רבים לטריטוריה שלה, מה שהפך אותה ל"רומניה הגדולה", אך לצירוף המחוזות האלה נלווה תנאי של מתן זכויות למיעוטים. הרומנים צייתו בחירוק שיניים ותוך התמרמרות רבה בכל שכבות האוכלוסייה, ובמיוחד הייתה התמרמרות כנגד מתן זכויות ליהודים. המחוזות שצורפו לרומניה, במיוחד מולדובה ובוקובינה, כללו מספר גדול של יהודים, שנוכחותם בלטה, גם בגלל לבושם, מנהגיהם ושפתם השונים מהמקובל ברומניה. מסע אנטישמי שהונהג על ידי חוגי אינטליגנציה, קשת רחבה של מפלגות וחוגי כמורה, מצא עידוד במתרחש בגרמניה הנאצית.
הסכם מולוטוב ריבנטרופ ולאחר מכן הפישור-תכתיב של גרמניה ואיטליה בנושא הסכסוך של רומניה עם הונגריה על טרנסילבניה ועם בולגריה על דוברוג'ה, הביאו לקריעת חבלים נרחבים מהמולדת הרומנית והעברתם לברית המועצות, הונגריה ובולגריה. הטראומה שעברה על העם הרומני, שנאלץ לוותר על חבלים אלה ללא מלחמה, חיפשה שעיר לעזאזל ומצאה אותו ביהודים. במהלך נסיגת הצבא הרומני מחבל בסרביה היו תושבים מקומיים, לא רומנים, שהפגינו את שמחתם ואף פגעו בחיילים הנסוגים. הדיווחים העדיפו להגדיר את כל אלה כ"יהודים", למרות שביניהם היו אוקראינים, רוסים, בעלי השקפות אוהדות לקומוניזם וגם פושעים ששוחררו מבתי הסוהר. סביר להניח שגם חלק מהיהודים, שסבלו מהאנטישמיות הרומנית, שמחו לקראת שינוי השלטון, אך היו גם יהודים שחששו מכך ואפילו עזבו את החבלים האלה, כדי לא לחיות תחת משטר קומוניסטי.
החקיקה האנטישמית שהתחילה עם תקנון היהודים ברומניה והקמת הממשלה הלגיונרית, שהפעילה את חוקי הרומניזציה כמנוף לגזילת רכוש היהודים וחלוקתו בין מקורביה, כל אלה יצרו אווירה שבה האנטישמיות הייתה לגיטימית, ואף מעבר לזה - מתבקשת.
מבחינה פוליטית השלטון היה בידי ה"קונדוקטור" (המנהיג), גנרל יון אנטונסקו ובידי ממשלה פשיסטית אנטישמית שהורכבה על ידי הוריה סימה שעמד בראש תנועת הלגיונרים (משמר הברזל). בין שני ראשי השלטון היה מתח גדול על רקע שוד היהודים (באמצעות חוקי הרומניזציה), שנעשה, לדעת אנטונסקו, בצורה שגרמה לנזקים לכלכלה הרומנית והרכוש הנגזל לא הגיע לקופת המדינה, אלא לידי הלגיונרים ומקורביהם. בנוסף לנקודה היהודית, הלגיונרים, שהגיעו לשלטון לאחר שנים רבות שבהן נרדפו על ידי השלטון, שאף רצח את מנהיגם הקודם, קורנליו זלאה קודראנו, היו שואפי נקם ורדפו אחר כל מי שהיה קשור לשלטון הקודם.
רומניה של אותה תקופה הייתה, במידה הולכת וגדלה, גרורה של גרמניה הנאצית, לכן כל אחד מהצדדים הרוצים לשלוט ברומניה חיפש לו תומכים בחוגי השלטון בגרמניה.
[עריכה] ההכנות למרד
חילוקי הדעות בין אנטונסקו ובין התנועה הלגיונרית בנושא גזל הרכוש היהודי לא נגעו לעצם הגזלה (על כך הייתה הסכמה), אלא לדרך וליעד אליו צריך להעביר את הרכוש הנגזל. אנטונסקו גרס, שאת גזלת רכוש היהודים צריך לעשות באופן הדרגתי ובהתאם לחוקים שחוקקו. הלגיונרים, לעומתו, היו להוטים לשדוד כמה שיותר ומהר ככל האפשר, ובשיטות שהתבססו לא על החוקים, אלא על טרור, רצח ועינויים. מחלוקת נוספת נוצרה בין הלגיונרים ובין הגרמנים שישבו ברומניה כמיעוט. על פי חוקי הרומניזציה היהודים היו חייבים למכור ולצאת מניהול שורה ארוכה של מיני עסקים, מה שנוצל על ידי הרומנים לקנייתם באפס מחיר או קרוב לכך. המיעוט הגרמני הכניס תחרות מסוימת כשהתחיל לקנות מהיהודים במחיר טוב מהמחיר שהציעו הלגיונרים (משהו כמו חמישית מהמחיר הריאלי). לגרמנים המקומיים היה כסף שקיבלו כהלוואה מגרמניה, כסף רומני שרומניה שילמה לגרמנים עבור החזקת יחידות צבא גרמניות בשטחה (כהגנה נגד ברית המועצות). אנטונסקו דרש מהלגיונרים להפסיק את הטרור והלגיונרים התחילו לתכנן את תפיסת השלטון והדחת אנטונסקו.
כשלב ראשון החלו הלגיונרים "ללכלך" על אנטונסקו בהזכירם את הקשר המשפחתי ליהודים (אמו החורגת ואשתו לשעבר, מהתקופה שבה היה בשליחות דיפלומטית בצרפת, היו יהודיות) וגם האשימו אותו בקשר לבונים החופשיים. לפי התעמולה הנאצית הבונים החופשיים היו אויבי האנושות, שניים ברשעותם רק ליהודים.
בעשרים הימים שקדמו למרד הוגברה מאוד התעמולה האנטישמית, שבוצעה בכל הכלים שעמדו לרשות התנועה הלגיונרית, תעמולה שהדגישה את הצורך הדחוף לפתור את הבעיה היהודית.
הוריה סימה ומרעיו חיפשו את אהדת המשטר הנאצי של גרמניה ובנו על הדמיון האידאולוגי שבין תנועתם ובין התנועה הנאצית. היו להם לא מעט תומכים בממסד הנאצי.
גנרל אנטונסקו, שנהנה בראש ובראשונה מתמיכתו של הצבא הרומני, נפגש ב-14 בינואר 1941 עם אדולף היטלר בגרמניה. במפגש זה הבטיח אנטונסקו להיטלר שיתוף פעולה של רומניה ושל הצבא הרומני במלחמה עתידית עם ברית המועצות וקיבל מהיטלר הסכמה שבשתיקה לחיסול מתנגדיו מהתנועה הלגיונרית.
בימים 17-19 בינואר התנועה הלגיונרית ניהלה "מסע הרצאות" ברחבי רומניה, מסע שנועד להפגין את האופי הנציונל סוציאליסטי של תנועתם ולאותת להיטלר על נאמנותם.
אנטונסקו נקט בפעולות שנועדו להצר את צעדי הלגיונרים וביום 19 בינואר הוציא צו שביטל את תפקיד הקומיסרים ל"רומניזציה" - ג'ובים משתלמים ביותר שהיו בידי הלגיונרים. בצעד נוסף פיטר אנטונסקו את האחראים על הטרור הלגיונרי, החל משר הפנים פטרוביצ'סקו וכלה במפקד משטרת הביטחון ומפקד משטרת בוקרשט ובמקומם מינה אנשי צבא הנאמנים לו אישית. הצבא גם השתלט על מתקנים בעלי חשיבות אסטרטגית כמו מרכזיות טלפון, תחנות משטרה ובתי חולים. בתחבולה רומנית אופיינית זומנו הממונים הלגיונרים על המחוזות לעיר הבירה להתייעצות כלכלית חשובה, ובמהלך המפגש נעצרו כולם.
[עריכה] המרד
ב-20 בינואר 1941 נרצח בבוקרשט קצין גרמני על ידי אזרח יווני. פרשה זו נותרה סתומה עד היום, אך היא שימשה כניצוץ שהפעיל את המרד הלגיונרי. כפי שצוין בחלק הקודם, אנטונסקו החליף את מפקדי משטרת הביטחון ומשטרת הבירה, אך הפקודים שלהם, שקיבלו הוראות מהוריה סימה, סירבו לאפשר למפקדים החדשים להיכנס לתפקידם. לגיונרים מצוידים בנשק חם תפסו את משרד הפנים, תחנות משטרה ועוד בניני משרדי ממשלה ומבנים עירוניים ופתחו באש על החיילים, שניסו להשתלט על מקומות אלה.
פניותיו של אנטונסקו לציבור, לשמירת הסדר, לא פורסמו ולא שודרו באמצעי התקשורת, שנשלטו על ידי הלגיונרים; אלה קראו מצדם לעם להתקומם כנגד משרתי הבונים החופשיים והיהודים (רמז לקשריו של אנטונסקו).
במשרד הפנים רוכזו להגנתם אישים, שעלולים היו להיות מטרות להתנקשות מצד הלגיונרים. ראשי הלגיונרים בראשות הוריה סימה ירדו למחתרת. הלגיונרים ערכו גיוס המוני בכפרים הסובבים את בוקרשט והמוני איכרים זרמו אל רחובות בוקרשט בהיענות לקריאתם להגן על המדינה מפני היהודים והבונים החופשיים. הלגיונרים השתלטו על תחנות הדלק ועל מיכליות דלק והשתמשו בפחי נפט בוערים כנשק נגד החיילים. בארמונו של אנטונסקו נותרו אתו רק 15 קצינים נאמנים.
במשך יומיים הצבא הרומני רק הגן על עצמו והשתדל לכתר את הנקודות שהיו בשליטת הלגיונרים, אך לא יזם התקפות ונתן להם לפעול בחופשיות. בתקופה זו הלגיונרים פרסמו כרוזים שבהם טענו ש"היהודים התמרדו". במשך כל ימי המרד עסקו עיתוני הלגיונרים (העיתונים היחידים שהופיעו ברומניה באותה עת) בהסתה נמרצת נגד היהודים, הסתה שבסופה הייתה מופיעה הסיסמה המופנית אל הקוראים: "אתם יודעים במי לירות".
[עריכה] הפרעות ביהודי בוקרשט
הפרעות ביהודי בוקרשט לא היו תופעת לוואי של מרד הלגיונרים, אלא אירוע מקביל שאורגן בכוונה תחילה, גם כדי לתת לגיטימציה למרד הלגיונרים ולזהות את מתנגדי הלגיונרים עם אוהדי היהודים.
בפרעות נגד היהודים השתתפו השוטרים הנאמנים ללגיונרים, ארגונים לגיונרים שונים, איגוד הפועלים, ארגון הסטודנטים, תלמידי תיכון, צוענים ופושעים פליליים. ההתקפה על שני הרבעים היהודים החלה כמה שעות לפני המרד. השר ישינסקי נתן את ההוראה להצית את השכונות היהודיות וההמון התנפל על בתי היהודים, בתי הכנסת שלהם ויתר מוסדותיהם. מטות הלגיונרים הפכו למרכזי עינויים, אליהם הובאו יהודים שנחטפו מבתיהם. בתי יהודים הוצתו ואת היהודים עצמם ריכזו במקומות, בהם יכלו לענות אותם לצורכי סחיטת רכושם וגם לאנוס את הנשים. יהודים נרצחו באופן אקראי, אך גם בהוצאות להורג מתוכננות. היו יהודים שהושלכו מקומות עליונות של בנין מפקדת המשטרה ואחרים, שנרצחו באכזריות בבית המטבחיים.
אנשי צבא לא לקחו חלק בפוגרום זה וכך גם שוטרים, שהיו נאמנים לאנטונסקו. השוטרים הנאמנים לאנטונסקו אולצו למסור את נשקם ואף את מדיהם והושמו במעצר.
בנוסף לרצונם של המענים לסחוט מהיהודים את רכושם המוסתר, לקחו חלק בעינויים גם צעירים סדיסטים, לפעמים נערים, שעינו יהודים להנאתם. העינויים נמשכו שעות ואף ימים ולילות כשהמענים מתחלפים ביניהם. היהודים נשדדו מהרכוש שהיה עליהם ולעתים גם מבגדיהם. הם אולצו למסור רכוש שהוסתר במקומות אחרים, רכוש קהילתי או רכוש פרטי והרבה פעמים ירו בהם למוות לאחר מכן, כפי שעשו לגזבר הקהילה. יהודים אולצו לכתוב מכתבי התאבדות לפני שנרצחו.
בראש חבורת המענים עמד מירצ'אה פטרוביצ'סקו, בנו של שר הפנים, שהודח על ידי אנטונסקו. פטרוביצ'סקו קשר יהודים למטרות וירה עליהם כשהוא מכוון את יריותיו כך שלא יפגעו ביהודים, אלא ייצרו קו היקפי סביב גופם. הוא השתמש גם בנשים יהודיות שהופשטו עירומות ונקשרו כשגבן אל המטרה. לאחר שסיים לירות ניקרו את שדי הנשים במקדח או שחתכו אותם. רק אישה אחת מביניהן נותרה בחיים לאחר טיפול זה, אך גם היא הוצאה להורג עם יהודים אחרים.
גם נשים לגיונריות לקחו חלק בפרעות - הן אהבו במיוחד להפשיט גברים יהודים ולהכות אותם באיברי המין.
ביום 23 בינואר, כמה שעות לפני דיכוי המרידה, קבוצה של לגיונרים בחרה באקראי 15 יהודים, הובילה אותם במשאיות לבית המטבחיים המקומי ושם נורו למוות. חמישה מבין היהודים, כולל ילדה בת חמש, נתלו על ווי בית המטבחיים בעודם בחיים, הם עונו, בטנם נחתכה והמעיים שלהם נקלעו על צווארם. על הגופות הודבקו תוויות "כשר". בית המטבחיים נסגר לשבוע ימים לצורכי טיהור תוצאות העינויים.
בפרעות אלה נרצחו 125 יהודים, 120 גופות נספרו וחמש לא נמצאו. יתכן שנרצחו יהודים נוספים, שלא מקהילת בוקרשט, שנקלעו למקום באותם ימים.
במהלך הפרעות נפגעו קשה או נהרסו כליל 1,274 בתי עסק, חנויות, בתי מלאכה ודירות של יהודים. אחרי דיכוי המרד אסף הצבא שלל של לגיונרים מהיהודים ב-200 משאיות וגם כסף מזומן ותכשיטים.
הלגיונרים הציתו בתי כנסת ורקדו סביב הלהבות בעודם שואגים משמחה. הם נעזרו במיכלית דלק, ריססו את הקירות של בית הכנסת "קהל גרנדה" (בית הכנסת הספרדי הגדול) והדליקו אותו. הוא נשרף לחלוטין.
בבתי הכנסת השונים הלגיונרים שדדו את המתפללים, התעללו בהם, גזלו כל חפץ ערך שמצאו, קרעו את ספרי הקודש ומסמכים בני מאות שנים שהיו בגנזים והכל תוך התלהבות והפגנת שמחה. הם הרסו כל מה שיכלו, אפילו את בתי הכיסא.
היו גם בתי כנסת שניצלו חלקית. בית הכנסת "היכל הכורלי" הגדול ניצל משריפה גמורה, כי לא הספיקה כמות הדלק שהביאו הלגיונרים. בבית הכנסת הגדול הייתה משרתת נוצריה בשם לוקרציה קנז'יה. לוקרציה התחננה בפני הפורעים שלא ישרפו את בית הכנסת והזכירה להם בבכי את המצוות הנוצריות. בית הכנסת ניצל.
[עריכה] דיכוי המרד
במהלך ימי המרד נמנע אנטונסקו מעימות ישיר עם הלגיונרים, אך דאג לרכז יחידות צבא שהובאו מערי השדה אל בוקרשט, כולל מאה טנקים. כאשר התוהו ובוהו גבר והדאיג אפילו את היטלר, שהיה מעונין ברומניה כבעלת ברית מסודרת, כאשר תמונות הזוועה מהפרעות התפרסמו וכאשר זעם החיילים כנגד הלגיונרים הלך וגאה (לגיונרים פגעו בחיילים בודדים שתפסו, הפשיטו אותם ממדיהם ואפילו שרפו כמה), ברגע המתאים מבחינתו, נתן אנטונסקו את ההוראה לצבא, בראשותו של גנרל איליה שטפליה, לדכא את המרד וזה ביצע את המלאכה בכמה שעות, ללא קושי מיוחד. ללגיונרים לא הייתה תשובה לשימוש שעשה הצבא בתותחים ובטנקים ברחובות בוקרשט. החיילים הסתערו על מתרסי הלגיונרים והלגיונרים ברחו. במהלך ההתנגשויות עם הלגיונרים המבוצרים בבנינים, נהרגו שלושים חיילים ומאות נפצעו.
לאחר שהמרד דוכא פנה אנטונסקו באמצעות הרדיו אל העם וסיפר להם את כל "האמת", בלי להזכיר כלל את הפרעות ביהודים. לאחר שהמרד דוכא, ביקש אנטונסקו מחיל המצב הגרמני, שישב באפס מעש בכל מהלך המרד, להפגין הזדהות איתו. החיילים הגרמנים נשלחו למצעד ברחובות בוקרשט, מצעד שהסתיים מול בנין ראש הממשלה, ושם הם הריעו לאנטונסקו.
לאחר נפילת הלגיונרים התהפכה המגמה וכל האופורטוניסטים שהצטרפו אליהם, עזבו אותם. העיתונות הפסיקה להיות לגיונרית, אך נשארה אנטישמית ולאומנית. חלק מהנהגת הלגיונרים, כולל הוריה סימה נמלט לגרמניה ואחרים נכלאו.
הלגיונרים, שהובילו את הקו האנטישמי ברומניה, נפלו, אך הקו נמשך גם בלעדיהם, עם הפסקה קלה, כי גם לרומנים היה קשה לעכל את מראות הזוועה של פרעות בוקרשט. כעבור כמה חודשים דהו המראות האלה מול פרעות יאשי.
[עריכה] לקריאה נוספת
- ז'אן אנצ'ל, תולדות השואה - רומניה, הוצאת יד ושם.
