מיכאיל לרמונטוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

פורטרט של מיכאיל לרמונטוב מ-1837 במדי הוסר

מיכאיל יורייביץ' לרמונטוב (15 באוקטובר 1814 - 27 ביולי 1841) (Михаил Юрьевич Лермонтов), סופר רומנטי ומשורר רוסי. מכונה לעיתים "משורר הקווקזים". לרמונטוב היווה את הנוכחות החשובה ביותר בשירה הרוסית בזמן שבין מותו של אלכסנדר פושקין למותו שלו ארבע שנים אחר כך, בגיל 26, בדו-קרב. באחד משיריו הידועים מ-1840, תיאר את האינטונציות שלו "חרוזי ברזל ספוגים מרירות ושנאה".

[עריכה] חייו המוקדמים

לרמונטוב נולד במוסקבה למשפחה מכובדת במעמדה וגדל בכפר טרחאני (Тарханы). מוצאו המקורי של לרמונטוב הוא ממשפחת אצילים סקוטית, אשר היגרה לרוסיה בתחילה המאה ה-17, בתקופת שלטונו של מיכאיל הראשון.

לא עלה בידי משפחתו להסתדר כלכלית, ואביו של לרמונטוב, כמו אביו שלו, התגייס לצבא. בעלותו לדרגת קפטן, הוא נישא למריה ארסנייבה בת השש עשרה. שנה לאחר נישואיהם, בליל ה-3 באוקטובר 1814 (לפי הלוח היוליאני) נולד מיכאיל לרמונטוב. זמן קצר אחרי לידתו, התפרץ ריב בין אביו לבין סבתו מצד אימו. האם אשר לא הצליחה לעמוד בעין הסערה, נפלה למשכב ומתה ב-1817. לאחר מות בתה, הקדישה סבתו יליזבטה אלכסייבנה את כל זמנה ללרמונטוב הפעוט, בפחדה כי במוקדם או במאוחר ילקח הילד ממנה בידי אביו. יתכן כי בשל הדאגה היתרה או בשל המתחים המתמשכים במשפחתו בימי צעירותו, פיתח לרמונטוב מזג יהיר אך ירא כמו גם משיכה להרס.

כילד, האזין לרמונטוב לסיפורי נוכלים וגנבים ודמיונו נשבה בידי אופיים הגס, אומץ ליבם ומקומות מחייתם הפראיים. בגיל 10 פקדה מחלה את לרמונטוב, וכדי לשכך אותה לקחה אותו סבתו אל חבל הקווקז. שם אהב לראשונה לרמונטוב ילדה אשר תיאר אותה מאוחר יותר כבעלת שיער זהוב ו"זוג עיניים מלאכיות".

בילדותו המוקדמת התחנך לרמונטוב בידי אדם צרפתי בשם ז'אנדרו; אותו ז'אנדרו התברר להיות מחנך לא מוצלח, וסבתו החליטה לקחת את נכדה למוסקבה. במוסקבה נחשף לרמונטוב לגתה ושילר בידי מחנך גרמני בשם לוי, וזמן קצר אחר כך החל בלימודיו. הוא הוכיח עצמו כתלמיד מוכשר מעבר למקובל. בגימנסיון הכיר את שירתם של פושקין וואסילי ז'וקובסקי. אחת מחברותיו תארה אותו כ"נשוי לכרך עבה של ביירון". אותה נערה, יקטרינה חבוסטוביה, הייתה לאחת ממושאי תשוקתו של לרמונטוב ועליה כתב את השיר הבלתי רגיל "У Врат Обители Святой". אותה עת, יחד עם תשוקתו הפואטית של לרמונטוב, התעוררו בקרבו השנינות הארסית וההומור האכזרי. כישורו לצייר קריקטורות תאמה את יכולתו לצלוף בתלמידים בכינויים שונים.

מהגימנסיון האקדמי המשיך לרמונטוב את לימודיו באוניברסיטת מוסקבה בשנת 1830. באותו קיץ חל האירוע הצורם האחרון במשפחתו. מוכה יגון בשל הריחוק מצד בנו, עזב אביו את הבית ומת זמן קצר אחר כך. מותו היווה אובדן כבד ללרמונטוב, כפי שבא לידי ביטוי בכמה משיריו: "סלח לי, הניפגש שוב?", ו"הגורל הנורא של אב ובן".

תקופתו באוניברסיטה הייתה גסה למדי. הוא בלט בהתבדלותו היהירה והמתנשאת. הוא הקפיד להתייצב להרצאות, לרוב קורא ספר באחת מפינות האודיטוריום, אך לקח חלק בחיי החברה של הסטודנטים רק לעיתים רחוקות. תקופתו באוניברסיטה תמה כשהיה נוכח במעשה קונדס מחוצף כנגד אחד הפרופסורים.

אירועי האוניברסיטה גרמו ללרמונטוב לשקול מחדש את בחירת הקריירה שלו. בין 1830 ל-1834 הצטרף אל בית הספר לצוערים בסנקט פטרבורג, ושם היה לקצין משמר. בתקופה זו כתב שירה אשר חיקתה את פושקין וביירון. הוא גם גילה סקרנות עזה לגבי היסטוריה רוסית ואפוסים בינימיים אשר השתקפו בהשיר על הסוחר המוצלח קלצ'ניקוב ובשירו הארוך בורודינו, שירים הממוענים לעיר מוסקבה ולסדרת בלדות פופולריות.

[עריכה] תהילה וגלות

לרמונטוב התענג על ציור נופי הרים, כמו בציור התכתשות בהרי דאגסטן (1839)

תהילתו של לרמונטוב באה אליו לאחר שירו "מות המשורר", שנכתב לאחר מותו של "שמש השירה הרוסית", א. ס. פושקין, בדו-קרב. בשירו, לרמונטוב טען, כי לא היה זה דו-קרב אלא רצח, והאשים את הצאר ויועציו בתכנונו. השיר הטיל אשמה גם על החברה הגבוהה ברוסיה על שותפותה ברצח פושקין. השיר צייר חברה זו כ"כת מתייהרת" ו"רוצחי חירות, גאון ושם עולם" ש"סביב הכס אורבים לבלוע נתח" (הציטוטים הם מתוך תרגום השיר, שנעשה על ידי דב גפונוב). השיר ביקע את האוירה המדכאת של רוסיה בשנות 1830 כברק המכה בשמים צלולים; השיר הכיל כוח של נבואה תנ"כית, גם אם בני זמנו של המשורר ראו בו אות לאדם שאינו שפוי.

השיר אמנם לא פורסם בפומבי, אלא הועבר מאיש לאיש בהעתקים כתובים, אך הוא הגיע בסופו של דבר אל הצאר, אשר החליט לשלוח את לרמונטוב לאלתר לחבל הקווקז כקצין פרשים. כאמור, שהה לרמונטוב בקווקז כילד בן 10 עם סבתו, וכך מצא עצמו "בבית" עם רגשות סימפטיים יותר מאלו שזכר מילדותו. מידותיהם הטובות והנוקשות של יושבי ההרים אשר נגדם היה עליו להלחם, כמו גם נוף הסלעים וההרים, התבררו כקרובים לליבו. הצאר הגלה אותו אם כן, אל ארץ מולדת, אם כי סבתו לא סברה כך, והצליחה לגרום לקיצור תקופת גלותו.

לרמונטוב שהה בסנקט פטררבורג בין השנים 1838 ו-1839 והתבוננותו הזועמת בהווי האריסטוקרטי, היכן שנשים אופנתיות קיבלו אותו כידוען, הביאו לכתיבת מחזה הביקורת "נשף המסיכות". לאחר מכן הוחזר לצבא הקווקזי.

עד 1839 השלים את הרומן היחידי שלו בארוך מלא, "גיבור דורנו", אשר תיאר באופן נבואי את הדו קרב בו קיפח את חייו ביולי 1841. יש הטוענים כי גם דו-קרב זה היה רצח שהוזמן על ידי הצאר, שרצה להיפטר מהמשורר המרדן, אך יכול להיות כי גם אופיו היהיר של לרמונטוב תרם להחשת הסוף. רבים מפיוטיו המעולים נתגלו לאחר מותו בספרון הכיס שלו.

[עריכה] יצירות

שד יושב בגן (1890), ציור של מיכאיל ורובל ליצירתו של לרמונטוב "שד".

במהלך חייו פרסם לרמונטוב רק כרך דק של אוסף שירים (1840). שלושה כרכים, אשר קוצצו בידי הצנזורה, פורסמו שנה אחרי מותו. שיריו הקצרים נעים בין יצירות פטריוטיות זועמות כמו ארץ אבות ועד הערצה פנתאיסטית של הטבע החי (אני יוצא לבדי אל הדרך). לרמונטוב "הואשם" בכך שפיוטיו המוקדמים היו נגועים ילדותיות, מפני שעל אף שליטתו המיומנת ברזי השפה, היא פונה יותר אל צעירים מאשר אל הבוגרים. אולם האוירה הרומנטית של ההתפכחות הייתה אשליה שבה היה שקוע יתר על המידה בעצמו. הוא ניסה לנתח ולהביא אל האור את הסיבות העמוקות ביותר לאי שביעות הרצון המטפיזית שלו עם החברה ועם עצמו.

שורשים פטריוטיים ופנתאיסטים בשירתו הביאו לתהודה בלתי צפויה בספרות הרוסית המאוחרת. בוריס פסטרנק לדוגמה, הקדיש את אוסף שיריו מ-1917 לזכר שיר אחד חשוב של לרמונטוב, שד. זהו שיר ארוך ובו כמה משורותיה היפות ביותר של השפה, אשר לרמונטוב שיכתב מספר פעמים עד מותו. השיר מהלל את הלהט של "הרוח האינסופית של האתאיזם" אל "עלמת ההרים", והוא נאסר לפרסום במשך עשורים. אופרה עשירה של אנטון רובינשטיין על נושא זהה נפסלה גם כן בידי צנזורים שסברו כי יש בה חילול הקודש.

בזכות הרומן היחיד שכתב, לרמונטוב נחשב כאחד האבות המייסדים של הפרוזה הרוסית. גיבור דורנו הוא למעשה אוסף סיפורים תפור היטב הסבים סביב דמות יחידה, פצ'ורין. הסיפורים הקצרים קשורים בצורה מורכבת כך שהקורא יכול לעכוב אחר מעשיה השטחיים של הדמות ועד להבנת הפילוסופיה שלה ושורשי התנהגותה המסתורית לכאורה. מבנהו החדשני של הרומן עורר השראה במספר יצירות, כמו ברומן פנין (1955) של ולדימיר נבוקוב.