מגילת תענית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

מגילת תענית היא מגילה קצרה בשפה הארמית שחוברה בסוף ימי בית שני ומונה כ-35 ימים שבהם אירעו לעם ישראל מאורעות משמחים ולכן אין להתענות בהם, לפניהם ולאחריהם (על פי הגמרא במסכת ראש השנה דף י"ט ע"א), ובחלקם נאסר אפילו להספיד את המת. המאורעות המשמחים שהמגילה עוסקת בהם משתרעים על-פני כ-500 שנה - מימי עזרא ונחמיה, במאה ה-5 לפני הספירה, ועד לביטול גזירותיו של הקיסר קליגולה, סמוך לחורבן בית שני. על רבים מהמאורעות הללו אין בידינו מידע היסטורי נאות.

בכל כתבי היד של המגילה, וכן גם בציטוטי המגילה בתלמוד, מצורף תמיד לטקסט הארמי של המגילה פירוש בעברית המכונה סכוליון ("ביאור" ביוונית). פירוש זה מסביר בהרחבה את אופי המאורע המתואר במגילה בלשון לקונית. ככל הנראה, הסכוליון שבידינו מורכב משתי גרסאות שונות, ואף סותרות לפעמים, שנכתבו לאחר חורבן הבית.

בימי השמחה שבמגילה נכללים חנוכה, פורים, טו באב ועוד. גם ג' בתשרי וי"ג באדר נכללים במגילת תענית כימי שמחה, ורק מאוחר יותר נקבעו כימי תענית (צום גדליה ותענית אסתר, בהתאמה), כנהוג בימינו. איסורי התענית של מגילת תענית נשמרו עד סוף תקופת התנאים, ובמאה ה-3 חדלו לנהוג לפיה. איסורי התענית הנוהגים עד ימינו הם אלה העוסקים בחנוכה, בפורים ובראש חודש.

הסיבה המשוערת שחדלו לנהוג לפי המגילה היא שמרבית ימי השמחה הנזכרים במגילה הם חגים מדיניים ללא משמעות דתית (נצחונות של החשמונאים לדוגמה) ולאחר חורבן הבית והגלות אבדה המשמעות שלהם. מה שנשאר הוא ראש חודש, פורים (הסיפור קשור לעם היהודי ולא לארץ) וחנוכה (שהדגש בו עבר מ"יום עצמאות" להודיה על נס פך השמן).

בנוגע לזהותו של כותב המגילה חלוקות הדעות:

מקור תנאי המצוטט בתלמוד הבבלי (שבת יג) מייחס את כתיבתה לחנניה בן חזקיה.
מסורת מימי הגאונים מייחסת את כתיבתה לזקני בית הלל ובית שמאי, כשבאו לבקר את חנניה החולה.
מקורות אחרים מייחסים את כתיבתה לבנו של חנניה בן חזקיה, אלעזר בן חנניה, שהיה מראשי המורדים ברומאים.