ליטני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ערך זה עוסק בנהר הליטני בלבנון. לערך העוסק בדמויות או ישויות אחרות בשם ליטני, ראו ליטני (פירושונים).

תרשים 1 - תוואי הנהר

תרשים 2 - אזור ברך הליטני, ושניים ממקורות הירדן - נחל שניר (חצבאני) ונחל עיון

תמונה 3 - זרימת הנהר צפונית ל"ברך" הליטני

נהר הליטני (בערבית: نهر الليطاني‎ נהר א-ליטאני; בלטינית: Leontes) הוא הנהר הגדול בלבנון ואורכו מעל 140 ק"מ. מתחיל לזרום בסביבת בעלבק, ממשיך לכיוון דרום מערב, דרך בקעת הלבנון, בין הר הלבנון לבין הרי מול הלבנון, עד לסביבת מרג' עיון שליד גבול ישראל. שם פונה הנהר מערבה (במה שמכונה "ברך הליטני") ונשפך לים התיכון, צפונית לצור.

[עריכה] מקורות הנהר

אגן הניקוז של הנהר שיטחו 2,290 קמ"ר, והוא כולל את כל בקעת הלבנון, השיפולים המזרחיים של דרום הרי הלבנון, והשיפולים המערביים של דרום הרי מול הלבנון.

[עריכה] הקטע הראשון - זרימה דרומה

זה הקטע העיקרי של הנהר, שמתחיל באזור בעלבק, ועובר רובו דרך בקעת הלבנון.

במהלכו הופך הנהר לאגם - אגם קרעון הינו אגם מלאכותי ששטחו 11 קמ"ר, שנוצר עקב סכר, שהוקם בשנים 1959 - 1965.

קטע זה מסתיים ב"ברך" הליטני באזור מרג' עיון סמוך למצודת הבופור.

[עריכה] "ברך" הליטני

כינוי לעיקול בסיום הזרימה דרומה, בו הנהר משנה את כיוונו וממשיך לכיוון מערב.

עיקול זה הינו הקרוב ביותר לגבול ישראל-לבנון - כ-4 ק"מ בלבד.

בסמיכות לברך הליטני - מצודת הבופור.

[עריכה] הקטע האחרון - זרימה מערבה

הקטע האחרון של הליטני נקרא גם בשם "אל-קאסמיה" (בערבית: القاسميه), והוא נשפך אל הים התיכון, צפונית לצור.

רובו של קטע זה מרוחק מגבול ישראל-לבנון מרחק של כ-29 ק"מ.

[עריכה] מי הנהר והשימוש בהם

תפוקת הנהר 920 מיליון מ"ק בשנה של מים מתוקים ברמה גבוהה.

כחצי מהמים מנוצל עד לברך הליטני - בעיקר באמצעות מפעלי ההשקייה והמפעל ההידרואלקטרי הקשורים לאגם קרעון.

באזור ברך הליטני זורמים כיום כ-480 מיליון מ"ק בשנה. בקטע שלאחר ברך הליטני (אל-קאסמיה) מנוצלים עוד כ-125 מיליון מ"ק בשנה להשקייה, והיתר (כ-355 מ"ק בשנה) נשפכים לים התיכון.

[עריכה] נהר הליטני וארץ ישראל

קיימת קירבה רבה בין הליטני לבין גבולה הנוכחי של מדינת ישראל כ-4 ק"מ (תרשים 2).

קיימת קירבה רבה בין הליטני לבין שניים ממקורות הירדן (תרשים 2):

נחל עיון קרוב לליטני מרחק של כ-3 ק"מ באזור העיירה מרג' עיון.
נחל שניר (חצבאני) קרוב לליטני מרחק של כ-5 ק"מ באזור הכפר כאוכבה.

[עריכה] בעת העתיקה

גבול הנחלה של שבט אשר הגיע עד העיר צור, וקיימת סברה שעד לליטני, הנשפך לים סמוך מאוד לצור. ייתכן וגם נחלת שבט נפתלי הגיעה עד לאזור "ברך" הליטני.

במשנה מוזכר "הנהר" כאחד מגבולות ארץ ישראל - לצורך גבול קיום מצוות התלויות בארץ:

	וכל שהחזיקו עולי מצרים, מכזיב ועד הנהר ועד אמנה
-- משנה: שביעית ו,א

"הנהר" = הפרוש המקובל ביותר שזהו נהר הליטני.

קהילת צור הסמוכה לליטני נהגה שלא לקיים יום טוב שני של גלויות החל על יהודי חוץ לארץ בלבד.

[עריכה] בתקופת המנדט הבריטי

ערך מורחב - קביעת הגבול הצפוני של ארץ ישראל בימי המנדט הבריטי

רקע: הסכם סייקס-פיקו ביו בריטניה לבין צרפת (1916) הותיר בצד הצרפתי חלקים נרחבים מהגליל של היום, וכמובן את כל הליטני. לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, בריטניה לא ראתה עצמה מחויבת להסכם זה, ולעומת זאת, מדיניותה הרשמית הייתה הצהרת בלפור (1917) - "בית לאומי" לעם היהודי בארץ ישראל.

בשנת 1919, לקראת אישור המנדט הבריטי, התנועה הציונית, בראשות חיים ויצמן הציגה תוכנית לממשלת בריטניה, ובה הנהר ליטני משמש כגבולה הצפוני של ארץ ישראל - עד 25 מיילים צפונית ל"ברך" הליטני, כ"דרישה מינימלית הכרחית למימוש הבית היהודי הלאומי". היה זה במידה רבה פרי המלצת שמואל טולקובסקי - מראשי הפרדסנים בארץ ועסקן ציוני נודע. טולקובסקי טען שיהיה קל יותר למוסלמים שמדרום לליטני להתחבר עם המוסלמים בארץ ישראל, ופחות לנוצרים שמצפון לליטני. גם הוא הדגיש את העובדה שהיהודים הגרים בצידון רואים את עצמם כחלק מתושבי ארץ ישראל, ואינם חוגגים יום טוב שני של גלויות.

ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' החליט להיצמד לנאמר בתנ"ך מספר פעמים על גבולות ארץ המובטחת: "מדן ועד באר שבע", ובהסכם החדש בין בריטניה לצרפת (1921) נקבע הגבול החדש - אותו גבול הקיים היום בין ישראל ללבנון - ולפיו נהר הליטני כולו בשטחה של לבנון.

גם לאחר סימון הגבול, היו שהמשיכו לראות בתקופת המנדט את נחל הליטני כחלק מארץ ישראל. כך למשל, באותה תקופה נוצרו תוכניות מוקדמות להשקיית הנגב (תוכנית בלאס, תוכנית הייס) שהביאו בחשבון שימוש בחלק ממי הליטני במסגרתן.

גם אברהם ברוור בספרו "הארץ" משנת 1929 קובע כי גבולה של הארץ מצפון הוא בקעת עיון, וממערב לה נהר קסימיה (הוא הליטני). הליטני, על פי ברוור נזכר במשנה, והיו יהודים בחצביה שהיו קוברים את מתיהם בבקעת עיון שכן זו הייתה אדמת ארץ ישראל.

[עריכה] לאחר הקמת מדינת ישראל

בשנות החמישים היו כוונות של ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון ושל הרמטכ"ל משה דיין לכבוש את הליטני, כדי לנצל את מימיו. הכוונות לא יצאו לפועל.

בשנת 1953 החלה ישראל לבנות את מוביל המים הארצי , מה שגרם למתיחות צבאית רבה עם מדינות ערב. נשיא ארצות הברית אייזנהאואר שלח את נציגו אריק ג'ונסטון לתיווך. ישראל הציעה אז להגדיל את כמות המים בירדן, על ידי חיבור הליטני אל מקורות הירדן. נסיון התיווך נכשל.

במבצע ליטני בשנת 1978, חדר צה"ל ללבנון עד לנהר הליטני, וסילק את כוחות אש"ף מעבר לנהר הליטני.

במבצע שלום הגליל בשנת 1982 כבשה ישראל חלקים נרחבים מהליטני, כולל את אגם קרעון. ב-1985 צה"ל נסוג מרוב השטחים בהם שהה ועזב את הליטני, למעט אזור "ברך" הליטני שנותר ברצועת הבטחון - אזור בו שלטו צה"ל וצד"ל עד שנת 2000.

במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 אישרה ארצות הברית לישראל להרחיב את הלחימה עד לליטני, החלטה על כך התקבלה בישראל לקראת סיום הלחימה, אולם בפועל לא הגיעו כוחות צה"ל לליטני.

המחסור במים במדינת ישראל הלך והחמיר עם השנים, אולם ישראל לא נקטה בשום צעד מעשי להשתמש במי הליטני, גם בתקופות בהן שלט צה"ל על חלקים נרחבים מהנהר, למרות דיווחים ממקורות ערביים על הטיית מי הליטני.