יהדות קראית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהדות קראית - זרם ביהדות הנקרא גם קראות, וחבריו ידועים בשם קראים. הקראים ידועים גם בכינויים בני מקרא ובעלי מקרא, מקור השם הוא השורש העברי ק.ר.א. מקובל ששם זה ניתן לקראים משום שהם נוהגים על פי המקרא (התנ"ך) בלבד ואינם מקבלים את התורה שבעל פה, אולם יש הסבורים שהקראים נקראו כך משום שהם קראו ליהודים לחזור ולהאמין בתורה שבכתב בלבד.
הקבוצה הקראית הראשונה הידועה בבירור היא הענניים (על שם מנהיגם, החכם ענן בן דוד הנשיא), אך נראה שהיו גם קבוצות אחרות שקדמו לה. רוב הקבוצות הקראיות התמזגו לבסוף מספר דורות אחרי ימי ענן, וראו את ענן כמיסד התנועה הקראית, ומאז הן מהוות זרם אחד.
תוכן עניינים |
[עריכה] עקרונות היהדות הקראית
היהדות הקראית מקבלת רק את אלוהים כאל, רק את נביאי התנ"ך כשליחיו ורק את דבריהם כדבר אלוהים. היא מתנגדת לתורה שבעל פה ולכל תוספת מאוחרת לתנ"ך, ומוכנה לקבל רק את התנ"ך כספר מחייב.
הקראים אינם דוחים את הצורך בפירוש התורה, אלא טוענים שהפירוש חייב להתבסס על פשט התורה, ושאין לקדש ולהפוך למחייבים פירושים של רבנים מדורות קודמים.
לעומת התקופות המוקדמות, שבהן בדרך כלל מחמירים פירושי הקראים יותר מאשר במסורת הרבנית, כיום יש גם הלכות מקילות יותר ומנהגים מסוימים הדומים למנהגי היהדות הרבנית.
[עריכה] פסיקה אישית
ביסודה של היהדות הקראית עומדת הפסיקה האישית. עקרון קראי חשוב זה נוסח על ידי ענן בן דוד הנשיא במילים: "חפישו באורייתא שפיר ואל תשענו על דעתי", כלומר "חפשו בתורה היטב ואל תסתמכו על דבריי". עקרון זה נותן לכל פרט את האפשרות לפרש את התורה בעצמו, מתוך למידה יסודית שלה, על יסוד שאיפה להבנת התורה בצורה אליה התכוון אלוהים.
מאחורי עקרון זה עומדת ההבנה כי האחריות על קיום המצוות מוטלת על כל פרט, וכפי שניסח זאת החכם סהל בן מצליח הכהן: "דעו אחינו בני ישראל, כי כל אחד ממנו תלוי לנפשו, ולא ישמע אלהינו את דברי המצטדק ואומר:'כך נהגוני רבותי'". דניאל בן משה אלקומיסי ניסח עקרון זה בצורה חדה אף יותר ואמר: "כל הנשען על אחד ממלמדי הגלות, בלי לחקור היטב בחכמתו, הוא כעובד עבודה נכריה" (מתוך האגרת לתפוצות). דניאל אלקומיסי ביטא את השאיפה להסתמך רק על דבר אלוהים בכל מה שקשור לקיום מצוות. הסתמכות על מקורות אחרים מרחיקה לדבריו את האדם מהאל.
למרות זאת היהדות הקראית לא הייתה בעלת אופי אנרכיסטי. בראש הקראים עמדו חכמים, שנחשבו למתמצאים במקרא ובמסורת היהדות הקראית. הם שימשו כמנהיגי הקהילה כמדריכיה, כמלמדיה ודייניה.
על אף התמיכה בפסיקה אישית, בהלכות ובפרשנויות מקרא מסוימות דגל רוב הציבור הקראי. הקראים מסבירים את הדבר בשיתוף ידע ודעות שמתקיים בציבורם. הדרכים השונות להבנת התורה נדונות בציבור, והפירוש שמשכנע את הרוב הופך לדומיננטי. אולם הייתה סובלנות גם כלפי דעות מיעוט, אם התבססו על הבנה סבירה של פשט המקרא.
אומנם, עם השנים עלתה נטייה גוברת לאחידות אצל הקראים. הקראים עדיין לא קיבלו פסיקה של דור מסוים כמחייבת כליל את הדור הבא, כפי שהתרחש ביהדות הרבנית, ולא ביטלו באופן רישמי את הפסיקה האישית, אך חכמים מסוימים החלו לתבוע שהציבור יכפיף עצמו להכוונתם.
ב"אדרת אליהו" כתב אלייהו בשייצי על יכולתם של החכמים לתקן תקנות שיחייבו את הקהילה כולה: "...המורד בדברי החכמים הנמצאים בכל דור ודור בכל תקנה ודין שיעשו ראוי לנדותו ולהחרימו ככתוב 'יחרם כל רכושו והוא יבדל'" - "ולא יתירו לו נידוי עד שיבוא לבית דין לקבל מלקות...".
גם החכם המצרי יוצא רוסיה, טוביה לוי בבוויץ, רמז על מעמדם של החכמים ועל סמכותם לתקן תקנות ולהדריך את העם, בתשובתו לטענה כי הקראות קפאה על שמריה: "חוקרים רבים כינו את ההבדל בין יסודות דת הקראים לזו של הרבניים, בכך שהקראות בכל דורותיה נשענת על דברי התורה הכתובה, ובאפשרות חכמי הדור הקראים לשנות מנהגים והלכות בהתאם לרוח הזמן מבלי לנטות ימין ושמאל מדברי הכתוב, לעומת היהדות הרבנית, שנשענת על דברי החכמים שדבריהם חזקים יותר מדברי התורה".
עם חזרתם של הקראים לארץ ישראל, המסגרת של הקהילה ותקנותיה נחלשה וכך גם מעמדם של החכמים. השאלה על מידת סמכותם מעוררת גם עתה חילוקי דעות בקרב החוגים הקראיים.
[עריכה] אמונות
ברוב נושאי האמונות והדעות לא נחלקו הקראים והרבניים. עיקרי האמונה שכתב החכם הקראי יהודה הדסי בספרו "אשכול הכופר", דומים לאלה שציין הרמב"ם, בתוספת העיקרים "חובה להבין את התורה לאשורה בלשונה" (כלומר חובה לדעת עברית) ו"המקדש הוא משכן כבוד ה' לעולם".
לפי ספר דניאל מקבלים הקראים את קיומו של "קץ הימין" ואת תחיית המתים. כמו כן מאמינים הם בביאת המשיח.
[עריכה] יסודות
היהדות הקראית נשענת על שלושה יסודות שונים:
- הכתוב - כל המצוות, בין אם הן מצוות עשה ובין אם הן מצוות לא-תעשה, שאותן קיבל משה רבנו בהר סיני, והן כתובות בתורה.
- ההיקש - ההיקש הוא הדרך שבאמצעותה פוסקים הלכה למקרים שאינם כתובים במפורש בתורה. קביעת הלכה זאת נעשית באמצעות היקשים לשוניים ממקומות שונים בתנ"ך או על פי ההיגיון.
- סבל הירושה - נקרא גם העתקה משתלשלת - הינו כלל המנהגים שנהגו בהם בעבר ובמקרים מסוימים אפילו לפני מתן תורה, והם הועברו מדור לדור (כמו אופן ביצוע השחיטה, או אופן ביצוע ברית המילה). כל זאת בתנאי שאינם סותרים את התורה שבכתב, ובנוסף הם קשורים לאופן ביצועה המדוייק של מצווה מסוימת שנכתבה בתורה (במקרה של השחיטה - מצוות איסור אכילת הדם). הקראים אינם טוענים שמנהגים אלה ניתנו על ידי אלוהים.
[עריכה] מדוע הקראים מתנגדים לתורה שבעל פה?
לקראים נימוקים רבים לעמדתם, שלפיה אין הם מקבלים את התורה שבעל פה כמחייבת או כדברי אלוהים. הנה אחדים מנימוקים אלה, כפי שמציגים אותם הקראים:
- אלוהים ציווה במפורש לא להוסיף ולא לגרוע מתוך דברי התורה. "אֵת כָּל הַדָּבָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם - אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ, לַעֲשׂוֹת: לֹא תֹסֵף עָלָיו, וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ." (דברים י"ג א')
- התורה שבעל פה אינה מוזכרת אפילו פעם אחת בכל התנ"ך כולו. הקראים טוענים שלו הייתה תורה נוספת לעם ישראל, הרי שאלוהים היה מורה בפירוש להאמין בה.
- כשציווה אלוהים על משה לעלות להר סיני ולקבל את התורה היו דבריו אליו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה, וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם" (שמות כ"ד י"ב). לא מוזכרת תורה שבעל פה. כאן ובמקומות נוספים בתורה מצוין שדברי התורה כתובים על ספר.
- התנ"ך מציין שהתורה אבדה ושעם ישראל היה ללא תורה כחמישים שנה. "וְיָמִים רַבִּים, לְיִשְׂרָאֵל: לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת, וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה, וּלְלֹא תוֹרָה." (דברי הימים ב' ט"ו ג') ושהתורה אבדה "וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר, סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי, בְּבֵית ה'; וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן, וַיִּקְרָאֵהוּ." (מלכים ב' כ"ב ח'). הקראים מסיקים שאין זה סביר כי התורה שבעל פה יכולה להיזכר במשך הדורות, כאשר אפילו התורה שבכתב נשכחה.
- חכמי המשנה והתלמוד חולקים זה על זה. מכאן מסיקים הקראים שאלו לא הסתמכו על קבלה מאלוהים, שהרי אילו הייתה להם קבלה, היו כל החכמים צריכים להגיד אותם הדברים. לא ייתכן שהאל היה מצווה על עם ישראל לבצע דברים סותרים.
- לטענת הקראים, התורה שבעל פה סותרת את התורה שבכתב בהרבה מקומות, ולא ייתכן, אם כך, שהיא באה מאותו מקור אלוהי.
- במשך הזמן נוספו לתורה שבעל פה עוד ועוד פירושים, ולמעשה ללא הרף מתווספות לה תוספות שונות, גם על ידי רבנים בימינו. כל אחד מהרבנים מתבסס בפירושיו ובפסיקותיו לא על התורה כפי שניתנה, אלא על הפירושים הרבניים הקודמים. מכיוון שאדם מועד לטעות, ייתכן שפרשנותם של רבנים בימינו מבוססת על טעויות של קודמיהם, ואלו הולכות ומצטברות זו על גבי זו.
[עריכה] היסטוריה של הקראים
- ערך מורחב – היסטוריה של היהדות הקראית
הופעת הקראות כתנועה דתית נקשרת עם דמותו של החכם ענן בן דוד הנשיא. כנראה שענן לא המציא את הקראות יש מאין, אלא איחד קבוצות קיימות בעם היהודי שהתנגדו לתורה שבעל פה ולסמכות גאוני בבל, בתקופה שבה החלו לקדש את התלמוד כספר מחייב. לקבוצות אלו השיג ענן חופש פוליטי ודתי מידי השלטונות הערבים.
תקופת ימי הביניים הייתה תקופת פריחה ביצירה הקראית, בעולם בכלל ובארץ ישראל בפרט, בתחומי הפרשנות, הדקדוק, הספרות, הפילוסופיה והפצת הקראות. נראה שבארץ ישראל היה מעמדם בכיר ממעמד היהודים הרבניים אליהם חלחלו כמה ממנהגיהם והלכותיהם.
בתקופה זו פעלה תנועת אבלי ציון הקראית, שקראה לעליה לארץ ישראל וחבריה נהגו מנהגי אבלות על החורבן. חכמים קראים כמו דניאל בן משה אלקומיסי, סהל בן מצליח הכהן, סלמון בן ירוחם ויעקב הקירקיסאני, פעלו במרץ על מנת להפיץ את הקראות בתפוצות ישראל ופעילותם נשאה פרי וקהילות קראיות היו בכל תפוצות ישראל.
באותם זמנים היו הקראים עסוקים בפולמוס סוער עם רבנים כמו רבי סעדיה גאון שיש אומרים שללא פועלו, הייתה הקראות דוחקת את רגלי היהדות הרבנית. בשל הפולמוס המחודד, נוצרה הבדלה גמורה בין הקראים לבין מאמיני התורה שבעל פה.
עם כיבוש ירושלים בידי הצלבנים ב-1099 חרבה הקהילה הקראית בירושלים ושוקמה אחרי כיבוש ארץ ישראל בידי צלאח א-דין בשנת 1187.
כיבוש ארץ ישראל הוביל לנדידת מרכז הכובד הקראי לאימפריה הביזנטית, שם התקיימה קהילה קראית עוד לפני הטבח הצלבני בירושלים. בביזנטיון המשיכו חכמים קראים כמו יהודה בן אליהו הדסי, אהרון בן יוסף הרופא מחבר "ספר המבחר", אהרון בן אליהו מניקומידיה ("האחרון") מחבר "עץ חיים", ו"גן עדן" ואליהו בשייצי מחבר ספר ביאור המצוות המקיף "אדרת אליהו", שהוא כיום ספר ביאור המצוות הנפוץ ביותר אצל הקראים. בשייצי הוא אחת הדמויות החשובות ביותר בתולדות הקראים. המהפכה ההלכתית שיזם, שעוררה מחלוקת קשה בקרב בני עדתו, כללה שינויים מרחיקי לכת וקרבה מאוד את פסיקתם לזו הרבנית.
המרכז בקושטא שקע בסופם של ימי הביניים, והמרכז עבר לקרים ולארצות מזרח אירופיות אחרות. במחצית השנייה של המאה ה-17 היו כ-30 קהילות קראיות במזרח אירופה. קראי מזרח אירופה דיברו בשפה יחודית משלהם - שפה קראימית ("לשון קדר"). החל מהמאה ה-19 עלתה במזרח אירופה התנועה הלאומית הקראית שטענה שלקראים אין שורשים יהודים. בעקבות פעילותה לא נספו קראים בשואה. בתקופת השלטון הסובייטי שקעה מאוד הקראות המזרח אירופאית.
הקהילה הקראית המצרית היוותה מרכז קראי עתיק וחשוב במשך דורות. אחרי הקמת מדינת ישראל, ועם האנטישמיות הגואה במצרים - עלו רבים מהיהודים לארץ ישראל, אף על פי שהתקשו לקחת עמם את רכושם.
[עריכה] הקראים במדינת ישראל
מוצאם של רוב רובם של הקראים במדינת ישראל הוא בקראי מצרים, ומוצא מיעוטם הוא בקראי עיראק, תורכיה, רוסיה ובכאלו שקיבלו על עצמם את הקראות. כיום מוערך מספר הקראים בישראל בכ-30,000 נפש (ובעולם חיים עוד כ-10,000 נפש). קהילות קראיות קיימות ברמלה, שבה נמצא מבנה "מרכז היהדות הקראית העולמית", באשדוד, באופקים, בבאר שבע, בקרית גת, בבת ים בירושלים ובמושבים מצליח ורנן. בסך הכול ישנם 11 בתי כנסת קראים בארץ.
היום נפוצים יחסית נישואים בין רבניים לקראיים. בדומה ליהדות האורתודוקסית, גם בקרב הקראים יש תהליך של חילון ורבים הקראים שאינם מקפידים על מצוות אמונתם קלה כבחמורה.
במשך שנים רבות היה מעמדם של בתי הדין הקראים בעייתי, שכן החוק לא מכיר בקראים כעדה דתית נפרדת. אף שבדרך כלל ניתנו פסקי הדין בענייני גירושים ונישואין בידי בית הדין העדתי, הדרך הייתה פתוחה לפני אחד הצדדים, אם חפץ היה להעביר את הדיון לבית הדין הרבני. בית המשפט העליון שינה מצב זה ב-1995, מבטל בכך את ההלכה הקודמת, והפך את המשפט הקראי למחייב עבור בני זוג אנשי העדה.
בישראל אימצו לעצמם קראים מנהגים רבניים כמו בר מצווה ועליה לתורה בגיל 13, בניגוד לטענה הקראית המקורית שהבגרות של אנשים שונים לא באה באותו גיל. הקראים טוענים שאין במנהג זה כל רע.
בשנים האחרונות חל שינוי ביחסה של היהדות הקראית לעניין קבלתם של יהודים שלא נולדו כקראים, והתקבלה החלטה במוסדות הקראיים, לפיה תתאפשר קבלה של יהודים רבניים לקראות, וכבר ישנם כאלה שניצלו החלטה זו.
[עריכה] מנהגי הקראים
[עריכה] בית הכנסת הקראי
הקראים רואים בבית הכנסת מקדש-מעט, ומקום מרכזי ויחודי שבו האדם מתייחד עם בוראו, ולכן כל הנכנס לבית התפילה חייב להיות נקי וטהור בגופו ובלבושו מכל טומאה. בבתי הכנסת הקראיים לא נועלים נעליים מפאת קדושת המקום: הקראים אומרים שמן הראוי להתנהג בהתאם לקדושת המקום ולא להיכנס לבית הכנסת בנעליים אשר דורכים בהן במקומות מזוהמים וטמאים. חליצת נעליים במקומות קדושים היא כלל ידוע מימים ימימה שנאמר גם למשה וגם ליהושע: "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו, קֹדֶשׁ הוּא". רצפת בית הכנסת הקראי מכוסה בשטיחים עליהם מקיימים את כל תנאי התפילה הנלמדים מתוך התפילות שמצוינות במקרא.
[עריכה] לוח השנה וחגים
- ערך מורחב – הלוח העברי הקראי
הקראים משתמשים בלוח שנה שאינו קבוע מראש ומבוסס על חשבון, אלא על 'ראיית הירח': היום שבו נראה סהר הירח בפעם הראשונה בחודש, אחרי שהירח של החודש הקודם נעלם, נקבע כראש החודש. זוהי השיטה שבה נהגו לקדש חודשים בימי בית ראשון ובית שני. הבשלת השעורה בארץ ישראל היא הסימן לאביב, שבו אמור לחול חודש ניסן, ולעיבור השנים.
לגבי מועד תחילתה של ספירת העומר ואופן הספירה, ישנה מחלוקת בין היהדות רבנית לבין הקראים. הקראים טוענים שצריך להתחיל לספור מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת שאחרי ליל הסדר כלומר מיום ראשון בשבוע כמו שכתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת". ושאת הספירה צריך לסיים לאחר שבעה שבועות שלמים כמו שכתוב "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ", ביום ראשון ש"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת", וכך יוצא שלחג השבועות אין מועד קבוע בלוח העברי. לעומתם, הרבניים פירשו שבביטוי "ממחרת השבת", המקרא התכוון לחג הראשון של פסח, לפי שיטת הרבניים יש לחג תאריך קבוע.
הקראים מנמקים את עמדתם בכך שהמילה 'שבת' בביטוי 'ממחרת השבת' אינה מציינת בכל התורה יום-טוב, אלא רק שבת. הקראים אומרים שלא ייתכן שבאותו קטע המילה שבת תציין פעם יום-טוב ופעם שבוע. ולכן, לדברי הקראים, הפירוש ההגיוני היחיד הוא שהמילה שבת מציינת שבת בראשית, ואז יש גם משמעות לכך שחג השבועות צריך להיות מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, כלומר ביום ראשון. נימוק נוסף שהקראים מביאים לחיזוק עמדתם הוא שחג השבועות הוא החג היחיד שלא נקבע לו בתורה תאריך קבוע, והדרך לחישוב מועד החג היא באמצעות ספירה. לפי שיטת הרבניים יש לחג תאריך קבוע, ולכן אין כל טעם לספירה. (עוד בעניין ספירת העומר ראו בערך הלוח העברי הקראי)
לקראים אין "יום טוב שני של גלויות" שאינו כתוב בתורה. וכן יום תרועה - ראש השנה, נמשך יום אחד בלבד.
הקראים אינם חוגגים את חנוכה משום שאינו מוזכר בתנ"ך, ומשום שלגרסתם, אי אפשר לשמוח על חנוכת בית המקדש, שכן הוא חָרַב מאז. כמו כן בחנוכה מברכים הרבניים את אלוהים בברכה "... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה", למרות שאלוהים לא ציווה על הדלקת נרות. לדברי הקראים אם מברכים את אלוהים על דבר כאילו הוא ציווה אותו, כאשר לא הוא המצווה, אלא חכמים, מעלים את החכמים לדרגת אלוהים וחוטאים בשני חטאים: עבודה זרה והוספה על דברי אלוהים.
[עריכה] דיני אישות וטהרה
הקראים פירשו בעבר בדרך מיוחדת את הפסוק: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", לדעתם, היות הגבר והאשה "בשר אחד" הופכת את קרובי האשה לפסולי חיתון עבור קרובי הבעל, ולהפך - שיטה זו נקראה שיטת הריכוב בעריות. בשל היותם של הקראים מועטים, איסור נישואין כזה איים על המשך התקיימותם. חכמים קראיים מאוחרים גרסו כי שיטת הריכוב בעריות היא הוספה על דברי התורה ולכן במשך השנים בוטל הריכוב בהסכמה כללית. על פי היקש מהתורה אוסרים הקראים נישואין בין אישה לבין דודהּ, אחי אביה או אחי אימהּ, נישואין שמותרים אצל הרבניים.
הקראים מחמירים בדיני טהרה. הטמאים (גברים או נשים) אוכלים בשולחן נפרד וצריכים לשמור על בידול ולא להיכנס לבית הכנסת. טומאת נידה אצל האישה נמשכת רק שבעה ימים "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ" (ויקרא ט"ו י"ט), ואין צורך לספור שבעה ימים נקיים לאחר המחזור, כבטומאת זבה. נוהגי הטהרה דומים למנהגם של יהודי אתיופיה, ויש שאפילו שיערו שהתקיימו קשרים בין הקהילות. אולם הקראים טוענים שהדמיון הרב בין ההלכה הקראית להלכה של יהודי אתיופיה נובע מכך שיהודי אתיופיה גלו מהארץ בתקופה שבה עדיין לא הייתה תורה שבעל-פה, ומכך שיהודי אתיופיה היו מבודדים משאר יהודי העולם ולא נתונים להשפעתם. זמן הנידה מגיע לשבעה ימים בלידת בן ולארבעה עשר ימים לאחר לידת בת. לימים אלה נוספים ימים שנקראים "דמי טהרה" שאורכם שלושים ושלושה ימים בלידת בן, ושישים ושישה ימים בלידת בת.
הקראים לא מקבלים את הטענה הרבנית שלפיה חובה להיטהר מטומאה במקווה ורואים אותו כהמצאה מאוחרת. הקראים סבורים שאפשר להיטהר מטומאה בכל מים זורמים ואפילו במקלחת.
בקרב הקראים בישראל קיימת כיום שחיקה במידה שבה נשמרת הרחקת הטמאים, אך עדיין מקפידים עליה מאוד בבית הכנסת.
[עריכה] מעמד האישה
לפי הגישה הקראית נחשבות הנשים כשוות לגברים, וחכמי הקראים הביעו יחס חיובי לנשים. גישה זו באה לידי ביטוי בהבדלים אחדים בין מנהגי הקראים למנהגי הרבניים:
- הקראים אינם מברכים "ברוך שלא עשני אישה", אלא הגברים והנשים מברכים את אותה ברכה "ברוך ... הבוראי בצלם אנוש".
- אין לנשים פטור ממצוות שהזמן גרמן. הקראים אומרים שהתורה אומרת במפורש מתי מצווה פונה רק לנשים, ומתי היא פונה רק לגברים, בכל שאר המקרים, המצוות מיועדות לשני המינים באופן שווה.
- עדות אישה, לדעת הקראים, שווה בדיוק לעדות גבר והקראים לא עשו הבחנה במינו של האדם לגבי ערך עדותו.
- הקראים לא אסרו על נשים להחזיק בתפקידי הנהגה, גם בתקופות קדומות. כך למשל במאה ה-11 בספרד, לאחר מותו של המנהיג הקראי סידי אבן אל תראס, מונתה אישתו שנקראה אל-מועלמה (המורה) לתפקיד החכם בספרד.
- לדעת הקראים, בזמן גירושין זכויות הגבר והאישה שוות.
- גם הקראים סבורים שעל הגבר לתת את הגט לאישה, אלא שהם פיתחו במאה ה-19, אחרי מחלוקות פנימיות רבות, הלכה שלפיה במקרים מסוימים של עגינות יכול בית הדין לתת את הגט במקום הבעל, וכך לגרש את האישה בעל כורחו של זה.
- בבתי הכנסת הקראיים לא נאסר על נשים לדבר או לשיר - הקראים אינם מקבלים את העיקרון הרבני ש'קול באישה ערווה'. בבתי כנסת קראיים ישנה הפרדה במקום התפילה בין גברים לנשים, והסיבה לכך היא שמירת הצניעות - בבית הכנסת הקראי משתחווים לאלוהים אפיים ארצה, וכאשר אישה משתחווה יש חשש שהיא תחשוף את עצמה.
עם זאת, חוקי הטהרה מכבידים על הנשים שבמשך שבעה ימים (זמן נידתן) צריכות להימנע מסוגים מסוימים של מגע חברתי ולאכול בשולחן נפרד (כאמור לעיל).
בבתי הכנסת הקראים בארץ לא נהוג שאישה תעלה לתורה.
[עריכה] שבת
בעבר הקראים החמירו מאוד באיסורים בשבת, למשל חלקם לא קיבל את העקרון לפיו ספק פיקוח נפש דוחה שבת. כמו כן אסרו בתחילה להשאיר אש דולקת מערב שבת, ולכן לא האירו או חיממו את בתיהם ומזונם. רבים אסרו לטלטל חפצים מחוץ לבית בשבת כלל. היו שאסרו לצאת מהבית (למעט תפילה וצרכים חיוניים) בשבת ואף למול. הקראים אוסרים עד היום קיום יחסי אישות בשבת. כמו כן הם אוסרים ביצוע עבודה על ידי גוי עבור יהודי בשבת (אפילו על ידי רמיזה).
החל מהמאה ה-11 חלה הקלה הדרגתית בדינים אלו, הותר להשאיר אש למאור מערב שבת לשבת, וחלק אף קיבלו את התקנה הרבנית של "תחום שבת" בן אלפיים אמה. בכל זאת, עדיין גישתם מחמירה יותר מזו הרבנית. את עניין פיקוח נפש דוחה שבת למדו הקראים, בדומה לחכמי התלמוד, מהפסוק "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", כאשר הם מסיקים מהביטוי "וחי בהם" כי החיים קודמים למצוות.
[עריכה] דינים נוספים
הקראים אינם משתמשים בתפילין ובמזוזה, מתוך פירוש כל הפרשה שעוסקת בנושא זה כמטאפורה, שהרי לא ניתן לשים את דברי האל על הנפש או לקשור אותם.
בברית המילה הקראית יש כריתת הערלה, אך אין פריעה (באצבעות המוהל) ומציצה (של הדם בשפתיו), שאינן כתובות בתורה ונחשבות כפגיעה בתינוק.
הקראים קובעים שמוצאו של האדם נקבע לפי האב ולא לפי האם, משום שכך נהגו בתקופת המקרא, ולראיה הם מביאים את כל שושלות היוחסין בתנ"ך, שבהן מצוינים רק שמות אבותיו של האדם.
הקראים מתירים לאכול בשר וחלב יחדיו, ורק בישול "גדי בחלב אמו" נאסר, כמו שכתוב בתורה. ברמלה קיימות מסעדות שנהנות מתעודת כשרות קראית, אך הרוב הגדול מסתפק בהכשרים רבניים.
לקראים יש בציצית פתיל תכלת. הם טוענים שצבע התכלת יכול לבוא מכל מקור שהוא כמו שנכתב בתורה "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת" (במדבר ט"ו ל"ח).
את דברי התורה "עין תחת עין" מפרשים הקראים כפשוטם, אדם שהוציא עין לחברו במזיד - יש להוציא את עינו (לפי הפירוש הרבני - כוונת התורה היא שיש לפצות בממון על הוצאת עין). אומנם בפועל דין זה אינו נהוג, שכן הוא סותר את דיני הממשלה, ועקרון "דינא דמלכותא דינא" מקובל על הקראים.
למתבונן מבחוץ נראה היהודי הקראי כחילוני, שכן אין הוא חובש כיפה, אלא רק בבית הכנסת.
[עריכה] יחסה של היהדות הרבנית אל הקראות
יחסה של היהדות הרבנית אל היהדות הקראית לא היה עקבי במהלך ההיסטוריה. במקרים מסוימים הוא התאפיין בחוסר סובלנות מובהק ובמקרים אחרים היחס היה הרבה יותר סובלני. בדרך כלל יחסם של הפוסקים האשכנזיים היה יותר חסר סובלנות מאשר הפוסקים הספרדים ובני עדות המזרח. דוגמה לחוסר סובלנות, המתקיימת גם בימינו אלה, מופיעה אצל כותבים רבניים המוסיפים את כינוי הגנאי החריף שר"י ("שם רשעים ירקב") לאחר אזכור שמו של מנהיג הקראים, ענן בן דוד. יחס זה נובע מהמאבק העז ששרר בין היהדות הקראית ליהדות הרבנית. בתקופות בהן מעמדם של הקראים בקהילה היהודית היה רם פחות וכאשר הם לא היוו סכנה של ממש למעמד הרבנים היחס אליהם היה מקל יותר.
לפי הגירסה הרבנית, ענן בן דוד הקים את הקראות בגלל מאבקי שליטה וכבוד אישי. סיפור זה נתפס כאגדה מאוחרת על ידי חוקרים רבים שטוענים שהקראים כבר קדמו לענן.
הרבניים טוענים כנגד הקראים שגם לקראים נוצרה במרוצת הדורות תורה שבעל פה משלהם. הקראים מצידם מדגישים את ההבדל שבין הלכות שהתקבלו כפירוש סביר לתורה (ולא בהכרח יחייבו את הפוסקים הקראים של הדורות הבאים) לבין המסורת הרבנית שמדברת על תורה שבעל פה שהועברה למשה בסיני, ושכל תוספת בה מחייבת את הדורות הבאים.
היו בין הרבנים שטענו שהקראים באו מתוך הצדוקים והבייתוסים, אולם קיים הבדל ניכר בין ההשקפה הצדוקית, לפי מה שידוע לנו עליה, לבין ההשקפה הקראית (אמנם, חוקרים שונים שיערו שהשקפות צדוקיות עמדו בבסיס הקראות וקבוצות צדוקיות ואיסיות השתלבו ביהדות הקראית).
הקראים תמיד ראו את עצמם כחלק מעם ישראל וניסו להשפיע על עם ישראל מבפנים. גם הפוסקים הרבניים ראו את הקראים כחלק מעם ישראל אבל לפי השקפתם הם חלק חוטא.
אומנם פוסקים רבים הביעו דעתם כי קראים אינם יכולים "לשוב" לקהל ישראל לעולם, מפני שהם נחשבים לספק ממזרים. הטענה היא שהנישואים בעדה הקראית קבילים על פי ההלכה האורתודוקסית, אך לא כך לגבי הגירושין. ייתכן, אם כן, שקראי נולד לאשה שהתחתנה שוב אחרי שהתגרשה שלא לפי ההלכה הרבנית. את עמדתם הציגו הפוסקים הסבורים כן במשפט: "הקראים אינם מתאחים". בעמדה זו אחזו גם רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, וגם הפוסק האשכנזי, הרמ"א.
אומנם בבתי הדין הרבניים מאפשרים בעשורים האחרונים את קבלתם של קראים ליהדות הרבנית. זאת בעקבות פסיקות של רבנים כמו הרב עובדיה יוסף, שאיפשר את קבלתם של קראים לקהל הרבני ובתנאי שיקבלו עליהם את מסורת היהדות הרבנית. ניסיון של הרב אליהו אברג'יל, אב בית הדין הרבני בבאר שבע, לבטל את הנוהג הזה עורר ב-1994 סערה גדולה.
עד השנים האחרונות סירבו גם הקראים לקבל לקרבם יהודים רבניים, ואחד הטעמים לכך היה חשש הממזרות ההפוך, שכן נישואי קרובים מסוימים הנחשבים אצל קראים לגילוי עריות מותרים ביהדות הרבנית. חשש נוסף מהורדת המחיצות בין העדות הובע בידי מנהיג קראי במשפט: "אנחנו האגם והם האוקיינוס, מה יקרה כשייפרץ הסכר ?"
[עריכה] לקריאה נוספת
- נתן שור, תולדות הקראים, הוצאת מוסד ביאליק, 2003.
- יוסף אלגמיל, תולדות היהדות הקראית, המועצה הארצית של היהודים הקראים בישראל.
- Meira Polliack (ed.), Karaite Judaism: A Guide to Its History and Literary Sources, Brill Academic Publishers, 2003
[עריכה] קישורים חיצוניים
- פורטל הקראים בישראל
- הפינה הקראית באינטרנט
- מרכז אל קירקאסני
- הקראים בארצות הברית
- היהדות המקראית בעברית
- על היווסדות הקראות ומצוותיה, בעלון השבועי של רב הקמפוס של אוניברסיטת בר אילן
| ערך מומלץ |
