יהדות צרפת
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהדות צרפת היא מהגדולות, העתיקות והמפוארות שבקהילות היהודים באירופה. תולדותיה מייצגות נאמנה את המורכבות של תולדות הגורל היהודי מצד אחד, ושל המאבק התמידי בין כוחות האור והסובלנות לבין כוחות האופל והשנאה בצרפת עצמה מהצד השני.
תוכן עניינים |
[עריכה] העת העתיקה
יהודים החלו להתיישב על אדמת הארץ המכונה היום צרפת עוד לפני המאה הראשונה לספירה, בעת הכיבוש הרומי. על פי המסורת, הקיסר הרומי אוגוסטוס הדיח והגלה לגאליה את מלך יהודה ארכלוס בן הורדוס יחד עם פמלייתו אחרי שנציגי היהודים בישראל פנו אליו בבקשה להחליפו. ארכלוס מת בגלות בגאליה בשנת 16 לספירה והוא בן 39.
לאחר חורבן בית המקדש השני על ידי טיטוס בשנת 70 לספירה, עזבו יהודים רבים את ארץ ישראל, חלקם הגיע גם לגאליה.
מאז נרשמה נוכחות יהודית רציפה בצרפת עד היום. יש לנו עדויות מעטות באשר לחייהם של היהודים בצרפת (שנקראה אז ממלכת הפרנקים) אחרי התמוטטות האימפריה הרומית. נראה שעליית הנצרות, שהפכה דת מדינה, הביאה לביטול זכויות רבות שהותרו ליהודים, ובין השאר נאסרו עליהם כל המקצועות שיש שבהם משום הפעלת מרות על אזרחים נוצרים.
[עריכה] ימי הביניים
עם ירידת שושלת המלכים המורבינגים ועלייתם לשלטון של הקרולינגים פפין הגוץ ובנו קרל הגדול רבות העדויות שמעמדם של היהודים השתפר בחדות, הן מהבחינה החברתית והן מהבחינה החומרית. בראשית המאה התשיעית היו יהודים אשר הועסקו על-ידי חצר הקיסר וראו ברכה רבה בעמלם. עושרם הרב של אלה, וכן של יהודים אשר הפכו לסוחרים גדולים בין במחוזות הרבים של הקיסרות, לא פגם ביחסים ההרמוניים עם סביבתם הנוצרית. מערכת של סיוע הדדי בין יהודי צרפת וגרמניה איפשרה את פריחתה התרבותית והקהילתית של יהדות אשכנז על אדמת צרפת, בעיקר במחוזות הגובלים עם גרמניה. העיר שטרסבורג במזרח צרפת התפרסמה כבר אז כמרכז יהודי רוחני ותרבותי חשוב ביותר.
במאה ה-11 חל זינוק נוסף במעמדה של היהדות בצרפת. ישיבות ומרכזי תורה רוחניים רבים קמו, וראשיהם החלו להתפרסם בכל קצוות העולם היהודי, ביניהם רבי שלמה בן יצחק (רש"י), רבנו גרשום בן יהודה מאור הגולה ורבי אליהו הזקן בן מנחם ממאנש, אשר כתב את האזהרות.
בתקופת מסעי הצלב התגברה האנטישמיות הנוצרית בכל רחבי צרפת. גם אם לא בוצעו בהם פוגרומים כמו ביהודי גרמניה, ידעו יהודי צרפת התנכלויות רבות. אחת הדוגמאות הבולטות היא הפצתה של שמועה בכל רחבי העיר אורליאן, לפיה היהודים בארץ ישראל מסייעים לשולטן אל-חכים לפגוע בכנסיית הקבר בירושלים. בעקבות העלילה הזאת גורשו יהודי אורליאן מהעיר.
כמרים אשר הטיפו ל"שחרורה של ירושלים מידי הכופרים" הסיתו לעיתים קרובות נגד היהודים. הטלת מגבלות חדשות על היהודים הביאה את חלקם לזנוח את עסקי המסחר והייעוץ לטובת עיסוקים כמו ספסרות, חלפנות והלוואה בריבית. יחסיהם של יהודים עם שכניהם התערערו מאוד בשל כך, וב-1171 נפוצה עלילת הדם הראשונה. ב-1182 החלו מבצעים מקומיים של גירוש יהודים והעברתם המאורגנת ממחוז למחוז. פיצולה של צרפת לממלכות פיאודליות ריבוניות במאה ה-13 החמירה את מצבם של יהודים והגדילה את השפעתם של הכמרים המקומיים, שהיו בדרך כלל אנטישמיים, על התושבים ועל יחסם ליהודים.
ב-1242 הועלה באש, בטקס פומבי, ספר תלמוד בכיכר נוטר דאם בפריז והיהודים חוייבו לשאת טלאי מיוחד על בגדיהם. ב-1306 בוצע הגירוש הכללי הראשון של יהודי צרפת. היהודים שנותרו סבלו רדיפות, וב-1348-9 בוצע בהם טבח המוני אחרי שכמרים בכל רחבי צרפת האשימו את היהודים בהפצת המגפה השחורה אשר הפילה מיליוני חללים באירופה. המשך ההסתה הביא ב-1394 לגירושם המוחלט מכל האדמות שבהם שלט המלך. הלחץ לגרש יהודים הלך וגדל גם במחוזות עצמאיים, שהיו נוחים באופן מסורתי ליהודים הגרים בהם, דוגמת פרובנס. ב-1498 בוצע הגירוש האחרון של יהודים ממחוזות אלה, ויהודים נותרו רק באיים בודדים של סובלנות במזרח צרפת ובדרומה, בעיקר בעיר הגדולה אוויניון.
[עריכה] המהפכה הצרפתית
המהפכה הצרפתית, אשר פרצה ב-14 ביולי 1789, שינתה את מעמד היהודים בצרפת מהקצה אל הקצה. בזכות החוקים החדשים לחירות, שיוויון, אחווה אשר חוקקה האספה הלאומית של המהפכנים, זכו היהודים לשיוויון זכויות מלא והוכרו כאזרחיה של הרפובליקה החדשה. ביטול סמכויותיהם של אנשי כמורה והוצאתם להורג של מסיתים דתיים תרמו אף הם לירידת האנטישמיות.
עם פרוץ המהפכה הצרפתית התגוררו בצרפת 40,000 יהודים, 35,000 מהם אשכנזים אשר התגוררו ברובם במחוז אלזס-לורן שבמזרח צרפת, ו-5,000 בדרום צרפת ובעיר בורדו, רובם ככולם ספרדים מצאצאי האנוסים. לא היה שום קשר בין שתי הקהילות, וסופר המסעות היהודי יצחק פינטו כתב באותה התקופה ביומנו: "יהודי פורטוגלי מבורדו ויהודי גרמני ממץ נראים כשני בני אנוש שונים לגמרי".
ב-27 בספטמבר 1791 הכריזה האספה הלאומית הצרפתית על הענקת שיוויון זכויות מוחלט ליהודים, האמנסיפציה. היה זה החוק הליברלי ביותר ליהודים לא רק על אדמת אירופה, אלא אולי בעולם כולו. מציע הצעת החוק, הרוזן דה קלרמון-טונר, אמר בנאומו לפני האספה: "אין להעניק ליהודים שום דבר כאומה, ויש להעניק להם הכול כפרטים". תפיסה זו, הרואה ביהודי צרפת אזרחים צרפתים מהשורה, רק בעלי אמונה דתית אחרת, שולטת עד היום בממשל הצרפתי.
[עריכה] המאה ה-19
ב-1806, תחת שלטון נפוליון וביוזמתו, כונסה "אספת נכבדי היהודים" שנדרשה לענות על שאלת הקונפליקט האפשרי בין נאמנות לדת לבין נאמנות למדינה. התשובות שניתנו הניחו את דעתו של נפוליון, והיהודים זכו בשוויון אזרחי מלא. הם השתלבו לחלוטין בחיי המדינה ונהנו ממעמד סוציו-אקונומי גבוה. התחושות האנטי-דתיות שרווחו בצרפת באותה תקופה סייעו מאוד להשתלבותם בחברה, דבר שבתורו הביא לתופעה רחבת-היקף של התבוללות.
הארגון היהודי העולמי הראשון – כל ישראל חברים (בצרפתית: אליאנס) הוקם בפריז ב-1860. באותה תקופה החלו לגבור בצרפת מגמות לאומניות, אליהן נלוותה אנטישמיות הולכת וגוברת בשורות הימין הקתולי. פרשת דרייפוס שהתחוללה בסוף המאה ה-19 סימלה יותר מכל את הפער והבעייתיות שבין השתלבות מלאה של היהודים בחיי האומה הצרפתית, לבין האנטישמיות העמוקה שפעפעה.
[עריכה] המאה ה-20
המאה ה-20 נפתחה בסימן טיהור שמו של אלפרד דרייפוס והכרה חלקית של החברה הצרפתית והממסד בעוול שנגרם ליהודים. לצרפת החלו להגר יהודים ממזרח אירופה שביקשו להיחלץ מקשיי הקיום שם. לאחר מלחמת העולם הראשונה והתמוטטות האימפריה העות'מאנית הגיעו לצרפת גלים גדולים של מהגרים יהודים מאגן הים התיכון. גל מהגרים נוסף הגיע ממרכז אירופה לאחר עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933.
ערב מלחמת העולם השנייה נאמד מספר היהודים בצרפת בכרבע מיליון, כאשר יהדות צרפת המקורית מהווה מיעוט בקרבם. הריכוז העיקרי היה בפריז. יהודים השתתפו בחיי המדינה בכל התחומים, והיו גם מיוצגים בפרלמנט ובסנאט הצרפתיים.
[עריכה] מלחמת העולם השנייה
עם כיבושה של צרפת בידי הגרמנים במאי 1940 נחלקה צרפת לשני חלקים: האזור הצפון-מערבי תחת כיבוש גרמני, והאזור הדרום-מזרחי כמדינה "ריבונית" – צרפת של וישי, בת ברית לגרמנים. במאי 1941 החלו השלטונות הגרמנים בצרפת הכבושה, בסיוע המשטרה המקומית, במעצר המוני של יהודים ונישולם מרכושם. בנובמבר 1942 פלשו הגרמנים לחלקה ה"חופשי" של צרפת, וגם באזורים אלה החלו מעצרים של יהודים. מחנה דראנסי שליד פריז שימש כמקום ריכוז ותחנת מעבר, עד לשליחתם של היהודים למחנות המוות במזרח.
בסך הכל, נשלחו כ-76,000 מיהודי צרפת למחנות ההשמדה, כרבע מיהדות צרפת.
[עריכה] אחרי המלחמה
צרפת הייתה המדינה היחידה ביבשת אירופה אליה היגרו יהודים במספרים גדולים לאחר המלחמה. כ-80,000 עקורים ממזרח אירופה ומרכזה התיישבו בה מייד לאחר המלחמה. בשנות ה-50 הגיעו כ-19,000 יהודים ממצרים עם הרעת מצב היהודים שם. סיום הקולוניאליזם הצרפתי בצפון אפריקה הביא להגירה המונית של כ-200,000 יהודים מתוניסיה, אלג'יריה ומרוקו.
על פני המחצית השנייה של המאה ה-20 השתלבו המהגרים היהודים בחברה הצרפתית, במקביל לקיום מערכת מקיפה של מוסדות יהודיים וציוניים. אנטישמיות נמצאה תמיד במקום כלשהו בשולי החברה הצרפתית, כשמעת לעת עולות התפרצויות שלה מעל פני השטח. במקביל לאנטישמיות הקתולית המסורתית של הימין הקיצוני, קמה בצרפת אנטישמיות מסוג חדש – אנטישמיות מוסלמית, מעורבת באנטי-ציונות עד כי קשה להפריד ביניהן.
[עריכה] יהדות צרפת כיום
בצרפת חיים כיום כ־600 אלף יהודים, מהגדולות בקהילות ישראל בתפוצות. למרבית הקהילה זיקה חזקה לדת היהודית ולישראל. הקהילה היום היא "ספרדית" ברובה, יוצאת צפון אפריקה,כשמתוך קבוצה זו אחוז ניכר הם יוצאי אלג'יריה,ומיעוטים מיהודי תוניסיה ומרוקו. כאשר האשכנזים מהווים בה מיעוט. היהודים מעורים היטב בחברה ובכלכלה, ועם זאת בולטת תופעת האנטישמיות בצרפת הרבה מעבר למקובל במדינות מערביות אחרות. במובנים רבים נמצאים יהודי צרפת בין הפטיש לסדן: מחד, הם שנואים על ידי הימין הקיצוני בצרפת הרואה בהם חלק מקהילות הזרים שיש להצר את צעדיהם; מאידך, מצד קהילות הזרים, המורכבות בעיקר ממוסלמים יוצאי צפון אפריקה, הם זוכים להתנכלויות על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי.
התנכלויות אלו הובילו, בליווי עידוד העלייה לארץ על ידי גורמים ציוניים ופרו-ישראלים שונים, לגלי עלייה לישראל של משפחות ויחידים אשר בחרו להתיישב ע"פ רוב במרכזי הערים הגדולות בהם כבר הייתה קיימת אוכלסייה מיוצאי צרפת בעיקר: רעננה, נתניה, אשדוד וירושלים.
