ה"א הידיעה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בדקדוק של השפה העברית מכנים בשם ה"א הידיעה או ה"א היידוע את האות ה כאשר היא משמשת כתווית יידוע לשם עצם.
תוכן עניינים |
[עריכה] מהות
הוספת המורפמה התחילית הַ־ לפני שם עצם היא הדרך העיקרית לציין ששם העצם הוא מיודע, כלומר, שבהקשר שבו מדברים הוא מובחן מעצמים אחרים הדומים לו. למשל, במשפט "השולחן שלפנינו איננו סתם שולחן" מיודעת המילה הראשונה "השולחן" בה"א הידיעה, ומבחינה את השולחן שבו מדובר משאר השולחנות (הצורה "סתם שולחן" מציגה שימוש בתווית אי-יידוע, או תווית סיתום, שהיא היפוכה של תווית היידוע). דרכים נוספות ליידוע בעברית הן שימוש בשם עצם פרטי ("משה איננו ככל הילדים"), שימוש בכינוי קניין ("ביתי הוא היפה שבבתים") או שימוש בכינוי רומז ("ילד זה"). חלק מן הדרכים הללו מוציאות זו את זו, במובן זה שאי אפשר להשתמש בשתיים מהן בו-זמנית, למשל אי אפשר לצרף ה"א הידיעה לשם עם כינוי קניין ("הביתי") או לשם עצם פרטי ("המשה", למעט חלק משמות המקומות: "הירקון", "האוורסט").
משערים שהשימוש בתווית יידוע הוא חדש יחסית בתולדות השפות השמיות. הראיה העיקרית לכך היא שתווית היידוע שונה משפה לשפה: למשל, בעברית מושג היידוע באמצעות התחילית הַ־, בערבית באמצעות התחילית ال־, בארמית באמצעות הסופית ־ָא, ואילו באכדית לא קיים כלל יידוע. לפיכך סבורים שבפרוטושמית לא היה קיים כלל יידוע. בתוך תולדות העברית המקראית עצמה מתברר שבלשון השירה המקראית, המשמרת סימנים רבים של קדמות, מועט מאוד השימוש בה"א היידוע לעומת לשון הפרוזה הרגילה (למשל, בשירת הים "אמר אויב... אחלק שלל" - ולא "אמר האויב... אחלק את השלל"), ועל פי זה משייכים החוקרים את הופעתה של ה"א הידיעה בעברית לתקופת בית ראשון.
על פי הדגש החזק המופיע בדרך כלל בעיצור שאחרי ה"א הידיעה היו ששיערו שצורתה הקדומה היא הַלְ־ או הַנְ־, בדומה לערבית, אך כיום הנטייה היא שלא לקבל השערה זו ומייחסים את הדגש לצורך בשמירת התנועה מפני היחטפות.
הביטוי "בה"א הידיעה" משמש בעברית של ימינו כהמחשה להצטיינות מיוחדת, למשל "מילון אבן-שושן הוא המילון בה"א הידיעה לשפה העברית".
[עריכה] תפקוד
[עריכה] ניקוד ה"א הידיעה
בצורתה היסודית מנוקדת ה"א הידיעה בפתח ובעיצור שאחריה מופיע דגש. כאשר העיצור התוכף הוא אחד מן העיצורים א, ה, ח, ע, ר שאינם מקבלים דגש חזק, לא מופיע הדגש, ובמקום זאת משתנה במקרים מסוימים תנועת ה"א הידיעה:
- לפני האותיות: א, ר - בקמץ (הָאִיש);
- לפני האות: ע - בקמץ כאשר היא מוטעמת (הָעִיר) ובסגול כאשר איננה מוטעמת (הֶעָרִים);
- לפני האותיות: ה, ח - בפתח, אבל אם הן לא מוטעמות ומנוקדות בקמץ - בסגול (הֶהָרִים), וכן לפני ח בחטף-קמץ.
לדגש החזק שאחרי ה"א הידיעה יש נטייה להישמט כשהוא בא באות שוואית, בעיקר באותיות י, מ, ל ואחרות (הַיְלָדִים, הַמְדַבְּרִים). כאשר באה לפני ה"א הידיעה אחת מאותיות השימוש בכ"ל, נבלעת ה"א הידיעה: בַּבַּיִת. היבלעות זו אינה מתרחשת ליד ו"ו החיבור: וְהַבַּיִת.
כל הכללים האלה נכונים בדרך כלל בעברית מקראית, אף כי גם בה יש להם חריגים. בעברית הישראלית המדוברת מוּנעת בדרך כלל ה"א הידיעה בתנועת a גם כאשר לפי הכללים היא מנוקדת בסגול.
[עריכה] ה"א הידיעה בצירופים
הכלל בעברית הקלאסית הוא שבצירוף שם שאיננו סמיכות הבא ביידוע, מצורפת ה"א הידיעה לשני חלקי הצירוף, למשל "הבית הגדול", ולעומת זאת בצירוף סמיכות באה ה"א הידיעה בסומך ולא בנסמך, למשל "בית האיש". אולם לשני חלקיו של כלל זה יש חריגים: בעיקר בלשון חז"ל מצויים צירופי שם שאינם סמיכות המיודעים רק ברכיב השני, כמו "שער העליון" או "כנסת הגדולה", וכן מצויים במקרא צירופי סמיכות שבהם מיודע גם הנסמך, כמו "הָעֲבֹתֹת הַזָּהָב" (שמות ל"ט), "הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה" (ירמיהו ל"ב). בעברית הישראלית המדוברת, בהשפעת העברית הרבנית של לשון ימי הביניים, יש נטייה ליידע את הסמיכות כולה בבת אחת, כגון "הבית-ספר", "העורך-דין". האקדמיה ללשון העברית מכירה במקרים מסוימים בכשרותה של צורה זו, והיא מתירה ליידע צירוף של פועל בצורת בינוני עם תיאור פועל בתחילת הצירוף: היושב-ראש, העורך-דין.
