הרובע היהודי במלחמת השחרור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הרובע היהודי של ירושלים במלחמת השחרור היה במשך ששה חודשים (מסוף נובמבר 1947 ועד סוף מאי 1948) תחת מצור ובסופו של דבר נכבש בידי כוחות משולבים של ערבים בלתי־סדירים והלגיון הערבי העבר ירדני, לוחמיו נפלו בשבי והתושבים האזרחים פונו לעיר החדשה.

[עריכה] מהחלטת החלוקה של האו"ם ועד סיום המנדט

על פי אומדנים שונים חיו בתחילת מלחמת השחרור ברובע היהודי של ירושלים בין 2,200 ל-2,500 יהודים (כעשירית מתושבי העיר העתיקה), עניים וזקנים ברובם. בין הרובע היהודי לירושלים העברית לא היה רצף טריטוריאלי. מצפון לרובע היהודי היה הרובע המוסלמי, במזרחו הר הבית, מדרום לרובע הייתה חומת העיר העתיקה וממערב לו הרובע הארמני. הקשר היחיד בין הרובע המבודד לירושלים המערבית היה באמצעות אוטובוס מספר 2 של חברת "המקשר". שיצא ממרכז העיר, נכנס לעיר העתיקה דרך שער יפו ונסע בשולי הרובע הארמני עד הרחבה שבלב הרובע היהודי. בזמן החלטת החלוקה היו ברובע 16 רובים ו-25 אקדחים בלבד. ישראל עמיר, מפקד "ההגנה" בירושלים, החליט לנצל את אוטובוס מספר 2 בטרם יחסמו הערבים את נתיבו, בכדי להעביר את כל כוח האדם והנשק שהיה יכול להזרים לרובע. עד אמצע דצמבר הצליחה ההגנה להגניב כ-120 איש לתוך הרובע, מוסווים כסטודנטים או כבחורי ישיבה. חברי ההגנה הקימו עמדות בעיקר בבתי הכנסת בשל גודלם ומיקומם האסטרטגי. מדי לילה הלכו והתגברו חילופי האש בין אנשי ההגנה והכוחות הערביים שהקיפו אותם והחלו ליפול הקורבנות הראשונים.

ערב ה-1 בינואר 1948 חסמו הערבים באופן סופי את נתיבו של אוטובוס מספר 2 בעזרת מחסום ארעי שהקימו בשער יפו. הבריטים סרבו לבקשת הסוכנות היהודית לפתוח את הנתיב בכוח, אבל הסכימו כתחליף ללוות שיירת אספקה שתעבור בשער ציון פעמיים בשבוע לרובע בתנאים הבאים: שהבריטים יוכלו לחפש בה נשק ותחמושת, ושאיש לא יורשה להיכנס לרובע, למעט תושבי הרובע ובעלי תפקידים חיוניים כדוגמת רופאים, אחיות ומורים, אך כל איש שירצה לעזוב יוכל לעשות כן. במהלך דצמבר חזרו רוב אנשי ההגנה לירושלים החדשה וב-20 בינואר נותרו ברובע היהודי רק שלושים שלושה מאנשי ההגנה שהגיעו מחוץ לרובע (מהם שמונה נשים). ו-29 איש מהאצ"ל והלח"י. מפקד האצ"ל ברובע, איסר נתנזון, סיפר אחר כך שכאשר קיבל את הפקודה ללכת לרובע ושאל את מפקדו "מה נעשה שם?" נענה "אתם תהיו קורבן. וכי יש טעם אחר להיות שם?"

במהלך השבועות הבאים ניצלו כ-500 יהודים את הכרטיס בכוון אחד שהציעו להם הבריטים ועזבו את הרובע. בחודש פברואר מינה דוד שאלתיאל שהחליף את ישראל עמיר כמפקד ההגנה בירושלים את אברהם הלפרין כמפקד הרובע. הלפרין, שהכיר את הרובע היטב מתקופת מלחמת העולם השנייה בה שימש כמפקד הרובע, הצליח לעצור את הנטישה, בין השאר בעזרת תשלומים לבחורי הישיבה כדי שיישבו וילמדו. הלפרין גייס כ-80 איש מתושבי הרובע כלוחמים ואת יתרת האוכלוסייה לבניית ביצורים ומעברים תת־קרקעיים בין הבתים ואת הנערים גייס כצופים וכקניינים של תחמושת אצל הבריטים. למרות החיפושים שערכו הבריטים בשיירות האספקה הצליחה ההגנה להבריח לרובע נשק, תחמושת ואפילו אנשים שהתחזו לרופאים או למורים. הלפרין סיים את תפקידו כמפקד הרובע בשל עימות עם מרדכי וינגרטן ששימש כמוכתר הרובע היהודי. הלפרין החרים את הכסף שנהגה הסוכנות להעביר לווינגרטן והלה שחש עצמו נפגע גרם כנראה למאסרו של הלפרין בידי הבריטים. הלפרין שוחרר אחרי זמן קצר בירושלים המערבית, אבל לא הורשה לחזור לרובע. במקומו מונה סגנו משה רוסנק.

מפקד ההגנה בירושלים דוד שאלתיאל לא האמין כי ניתן להגן על הרובע ודרש מדוד בן גוריון שוב ושוב לפנותו, אך בן גוריון דרש בתוקף לשמור על כל שעל של עמדה יהודית ולא לסגת.

בתחילת מאי, כשהיה ברור שהבריטים עומדים לעזוב, עשתה ההגנה מאמצים אחרונים להבריח כדורים בתוך תחתית כפולה שהותקנה בחביות הנפט האחרונות שנשלחו בשיירות האספקה לרובע.

בתקופה שבין החלטת החלוקה ולעזיבת הבריטים ב-13 במאי, 1948 נהרגו ברובע כתוצאה מתקיפות הערבים ומהפעילות הצבאית הבריטית אחד־עשר מתושבי ומגיני הרובע.

[עריכה] מסיום המנדט ועד נפילת הרובע

עם צאת הבריטים ב-13 במאי 1948, היו ברובע היהודי כ-1,700 נפש שעליהם הגנו כ-150 לוחמים מתוכם היו 42 חברי אצ"ל ולח"י. סך כל הנשק שעמד לרשותם כלל 45 אקדחים, 47 תת-מקלעים, 17 רובים, 2 מקלעים ומרגמה. למרות מיעוט הכוחות והנשק הופעלה תוכנית "שפיפון" המצומצמת על פיה השתלטו כוחות מהרובע על עמדות מפתח שפינו הבריטים. בין המקומות שנתפסו הייתה "עמדת הצלב" על גג הכנסייה היוונית ברובע הארמני. הארמנים פנו לגורמים המדיניים בירושלים ודרשו לפנות את העמדה תוך התחייבות לשמור על נייטרליות ולא לאפשר לערבים לתפוס את העמדה. בהוראת דוד שאלתיאל מפקד המחוז פונתה עמדת הצלב והערבים תפסו אותה מייד והחלו לצלוף על הרובע. פינוי עמדת הצלב העמיד את העמדה בשער ציון במצב נחות ואף היא פונתה.

ב-16 במאי החלה מתקפה של הערבים הבלתי סדירים על הרובע ועד ליום שני ה-17 במאי הצליחו לכבוש כשליש משטחו. נציגים של תושבי הרובע דרשו ממפקד ההגנה להיכנע, ומפקד ההגנה אישר להם לברר את תנאי הכניעה (על פי טענה אחרת ניהל את המו"מ על הכניעה ההיסטוריון ד"ר יהושע פראוור). המפקדים הערביים הודיעו כי ירשו לאזרחים לעבור לירושלים החדשה וכי הלוחמים יילקחו בשבי. אלא שעקב הטבח שנערך בכפר עציון דרש הצד היהודי להיכנע ללגיון הערבי בלבד.

בניסיון אחרון לפרוץ את המצור על הרובע ערכו כוחות ההגנה של ירושלים התקפה על שער יפו, ונשלחו כוחות הסחה להר ציון ולשער החדש. ההתקפה על שער יפו נכשלה, אך הכוח הערבי שהגן על השער עמד בפני התמוטטות ונשלחו שליחים דחופים למלך עבדאללה בניסיון לשכנעו שישלח את הלגיון הערבי לירושלים ולא, תיפול זו בידי היהודים. המלך עבדאללה נעתר להפצרות ובבוקר יום שלישי, 18 במאי, הגיעו ראשוני הכוחות הירדניים לעיר העתיקה.

לעומת הכישלון בשער יפו, כוח ההסחה שנשלח להר ציון הצליח לכבוש את ההר. בלילה שלמחרת פרצה מחלקת פלמ"ח מחטיבת הראל בפיקודו של דוד אלעזר את שער ציון, נכנסה לעיר העתיקה והגיעה לרובע היהודי. יחד אתה הגיעה תגבורת בת 80 איש לכוחות התשושים של ההגנה. אלא שהכוח שנותר לשמור על שער ציון לא קיבל את התגבורת שהבטיח לו דוד שאלתיאל והחליט לפנותו, הכוח של דוד אלעזר נאלץ לסגת מהרובע, והשער נפל בידי אנשי הלגיון. הרובע היה שוב מנותק.

הלגיון החל להפגיז את הרובע היהודי ולאט לאט הודקה טבעת המצור. ראשון נפל בית הכנסת "ניסן בק" והערבים פוצצו אותו בכדי למנוע את כיבושו מחדש. בהדרגה הלך השטח שבשליטת המגינים והצטמצם. חלק גדול מתושבי הרובע, התרכז בתנאים קשים בקומפלקס תת־קרקעי שכלל ארבעה בתי כנסת שהיה מוגן יחסית מאש הערבים. ביום חמישי, 27 במאי (ל"ג בעומר), הפך מצב הרובע לנואש, באותו יום הצליחו הערבים לכבוש את בית הכנסת "החורבה", שהיווה 25% משטח הרובע, ופוצצו אותו. התחמושת כמעט ואזלה, ובאוויר עמדה צחנת המתים שלא ניתן היה לקבור.

ב-28 במאי נותרו מבין מאה וחמישים הלוחמים שהיו בתחילת הקרבות ו-84 אנשי התגבורת רק 43 גברים שאינם פצועים. במצב זה החליטה מפקדת הרובע להיכנע. מפקד הערבים עבדאללה אל תל סיכם: "נתברר כי היהודים הקנאים מגלים התנגדות רבה ומיטיבים להתגונן. אני מעיד כי יהודי העיר העתיקה נשאו את סבלות המלחמה בצורה שלא תתואר". תנאי הכניעה היו: כל הגברים הכשירים יילקחו בשבי, הפצועים יילקחו בשבי או ישוחררו בהתאם לפציעתם והשאר יישלחו לעיר החדשה.

כך מתארים דומיניק לה פייר ולארי קולינס את פינוי היהודים מהרובע במלחמת השחרור בספרם "ירושלים ירושלים":

"הגלות הקצרה והעגומה ביותר בהיסטוריה החדשה של היהודים החלה סמוך לפני שקיעת השמש. שנים־שנים יצאו אלף ושבע־מאות תושבי הרובע היהודי לדרך חמש־מאות המטר שהפרידתם משער־ציון ומן העיר החדשה. עם יציאתם בא קץ על קרוב לאלפיים שנה של ישוב יהודי רצוף – שהופסק רק לתקופה של חמישים שנה במאה הט"ז – בתוך חומותיה העתיקות של ירושלים. .... כשעברו הפליטים בשער־ציון התעופפו השמיימה ניצוצות מראשוני בנייניהם המובערים באש."

[עריכה] לקריאה נוספת

• אהרון לירון, ירושלים העתיקה במצור ובקרב, הוצאת מערכות, 1957 (מאז יצאו כמה מהדורות נוספות). אהרון לירון היה אחד ממגיני הרובע בתש"ח וערך בשבי מחקר יסודי של האירועים בקרב חבריו הלוחמים והמפקדים.
• דומינק לאפייר ולארי קולינס, ירושלים ירושלים, תרגם אהרון אמיר, הוצאת שוקן ,.1978. הקטעים הקשורים לרובע מפוזרים בספר העוסק במערכה על ירושלים במלחמת השחרור ויש לגשת למפתח שבסוף הספר באות רי"ש – (ה)רובע (ה)יהודי על מנת למוצאם.
• יצחק לוי (לויצ'ה), תשעה קבין: ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, הוצאת מערכות, 1986 – לוי היה ראש הש"י במחוז ירושלים וסגן מפקד גדוד מוריה בחטיבת עציוני שהיה אחראי על הרובע
• רמי יזרעאל, הרובע היהודי במלחמת העצמאות: מסלולי סיורים, יד יצחק בן־צבי, ירושלים, 1991. הספר מתבסס על סיפרו של לירון ומציע מסלולי סיורים ברובע, תוך התמקדות בסיפורי הקרבות.
• משה ארנוולד, מצור בתוך מצור – הרובע היהודי בירושלים העתיקה במלחמת העצמאות מכון בן־גוריון, 2004.