הסימפוניה הפנטסטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

הסימפוניה הפנטסטית (Symphonie Fantastique), אופוס 14 היא סימפוניה שנכתבה ע"י המלחין הצרפתי הקטור ברליוז בשנת 1830, והיא היצירה המוכרת ביותר של מלחין זה. כמו כן, היא נחשבת לאחת היצירות החשובות והמייצגות ביותר של התקופה הרומנטית המוקדמת, ומבוצעת תכופות בקונצרטים ברחבי העולם.

[עריכה] מבנה

הסימפוניה כתובה כיצירת מוזיקה תוכניתית. היא מספרת את סיפורו של אמן צעיר ורגיש - ברליוז עצמו - הרואה בדמיונו מראות שונים תחת השפעת אופיום. ביצירה חמישה פרקים, מבנה אשר נחשב לבלתי רגיל באותה תקופה (ראה: סונטה (מוזיקה)), וכל פרק מייצג חיזיון שונה:

Rêveries - Passions (חלומות ותאוות)
Un bal (נשף)
Scène aux champs (תמונה בשדות)
Marche au supplice (לצעוד אל הגרדום)
Songe d'une nuit de sabbat (חלום על שבת של מכשפות)

המוטיב המרכזי (idée fixe) חוזר בכל אחד מהפרקים בצורה שונה, ומייצג את אהבתו הנכזבת של האמן.

[עריכה] פרק ראשון: Rêveries - Passions

הסימפוניה נפתחת בקטע איטי, אשר מוביל אל המוטיב המרכזי (בתיבה מס' 71 - ראו תווים למטה). לאחר פיתוחים סוערים של המוטיב, הפרק נגמר כפי שהתחיל, במנגינה איטית. פרק זה הוא קיצוני במבנהו ההרמוני, והמלחין "מטייל" בסולמות רבים לפני שהוא חוזר בסופו של דבר לסולם המקורי. צורת כתיבה זו דומה לצורת הסונטה של היצירות הקלאסיות המוקדמות יותר, אך נחשבה לחידוש בזמנה. לכל אורך הפרק מוצגים מוטיבים ומלודיות בצורה פשטנית. ניתן להשוות זאת למוטיבים של בטהובן - רעיונות שהיו יכולים להתפתח עוד, לו המלחין היה בוחר לעשות זאת. סיבה אפשרית היא שברליוז נמנע מכתיבת מלודיות סימטריות שהיו אז באופנה, וחיפש כאלה שהיו "כה עזות בכל תו ותו, שההרמוניה המסורתית לא יכלה להן" (ציטוט מאת רוברט שומאן, מלחין בן זמנו של ברליוז)

[עריכה] פרק שני: Un bal

פרק זה מנוגד לחלוטין באופיו לפרק הראשון, וכתוב בסגנון ואלס ובצורה דומה לרונדו. מנגינת הולס נגזרת בתחילה מהמוטיב המרכזי, אך מבצעת בו שינויים רבים בהמשך. הפרק מכיל מנגינות עולות ויורדות רבות. למרות שמבקר אחד כינה את הפרק "המוני" בזמנו, כוונתו של המלחין הייתה לתאר דמות בודדת וגלמודה בתוך השמחה והעליזות של הנשף. המוטיב המרכזי קיים בתיבות 120-162 בצורתו המלאה, ובתיבות 302-319 בצורה מקוצרת יותר.

[עריכה] פרק שלישי: Scène aux champs

הפרק השלישי נפתח עם דיאלוג בין הקרן האנגלית, המייצגת את האמן, לבין האבוב (הנמצא רחוק מהבמה) המייצג את אהובתו. זהו הפרק האמצעי וגם המרכזי בסימפוניה, והוא מהווה מעבר בין הדמיון וההזיה בפרקים הקודמים לסיוט בפרקים הבאים. המוטיב המרכזי מופיע בתיבות 90-102, בעיצומה של אפיזודה סוערת, ולאחר מכן שוב באווירה רגועה יותר בתיבות 150-154. בסיום ישנה חזרה למנגינת הקרן והאבוב שפותחת את הפרק, עם שימוש חדשני לזמנו בטימפני - ארבעה נגנים המגנים על שני סטים של טימפני, ומדמים צליל של רעם מרוחק.

[עריכה] פרק רביעי: Marche au supplice

פרק זה, שברליוז טען שנכתב במהלך לילה יחיד (אך למעשה נלקח מפרוייקט קודם בלתי גמור - האופרה "Les Francs Juges"), מלא בקרנות עוצמתיות ומנגינות מהירות, אשר יופיעו לאחר מכן גם בפרק החמישי. הפרק כתוב בסגנון מארש ומייצג חלום, בו האמן מוצא להורג באשמת רצח אהובתו. ניתן לשמוע בפרק זה גרסאות מעוותות של המוטיב המרכזי, תוך שימוש בטכניקת התיזמור המעולה של ברליוז: פיציקטו במיתרים, סטקטו בכלי הנשיפה מעץ, אקורדים בכלי הנשיפה ממתכת ומכה יחידה וחזקה על כלי ההקשה - כל אלה יוצרים סדרה מיוחדת ובלתי רגילה של צבעים צליליים. סצנת ההוצאה להורג נגמרת באקורד סול מינור יחיד בפורטיסימו, המייצג את המכה הסופית: נפילת הדלת מתחת לגרדום, או אולי נפילת הגליוטינה על ראשו. מיד לפני המכה הסופית, ניתן לשמוע תזכורת קטנה למוטיב המרכזי, המנוגן סולו ע"י הקלרינט, ומייצג את מחשבתו האחרונה של האמן לפני מותו: הזיכרון של אהובתו (תיבה 165). אך המחשבה נקטעת בצורה פתאומית כאשר האמן מת. לאחר המכה הסופית ניתן לשמוע את צהלות הניצחון של הקהל שחזה בהוצאה להורג, המיוצגות ע"י אקורד סול מז'ור המנוגן באמצעות כל הכלים, ונגינת טימפני רועמת.

[עריכה] פרק חמישי: Songe d'une nuit de sabbat

פרק זה הוא החופשי ביותר מבין כל פרקי הסימפניה, ונחשב לחדשני מאוד בתקופתו - הוא מגיע בתעוזתו מעבר לכל מה שנעשה במוסיקה תזמורתית עד אז. הוא מבוצע לעתים בנפרד, כיצירה העומדת בפני עצמה. הפתיחה הסהרורית מייצגת את הרוחות הצועדות על אדמת בית הקברות. המוטיב המרכזי מופיע לרגע בצורה ריקודית מעוותת במקצת בתיבות 21-28, שוב בקלרינט סולו, אך אובד ומיטשטש באקורד פורטיסימו רועם. בהמשך ניתן לשמוע את צלצול פעמוני הכנסיה (תיבה 102 והלאה), פרודיה על שיר כנסיה ידוע (Dies Irae) בתיבות 127-221, ופוגה בתיבות 241-347 שנועדה לייצג, כפי שהודה ברליוז לאחר מכן, אורגיה רחבת היקף ("שבת של מכשפות"). ניתן לשמוע שימוש באפקטים רבים (כולל Col Legno, נגינה על כלי הקשת עם העץ במקום עם השערות של הקשת) המייצגים את ביעבוע הקדרות של המכשפות ואת זרמי הרוח. הסיום גם הוא מיוחד: ברליוז משלב את מנגינת ה-Dies Irae הקודרת עם הפוגה הפרועה של שבת המכשפות.

[עריכה] גרסאות

היצירה הולחנה, כאמור, בשנת 1830 ובוצעה לראשונה בדצמבר של אותה שנה. במהלך השנים הבאות ערך אותה ברליוז ושינה בה חלקים נרחבים. הגרסה שאנו מכירים כיום פורסמה רק ב-1845. כמו כן, הסיפור עליו מבוססת הסימפוניה השתנה גם הוא במהלך השנים והגרסה הסופית המתוארת למעלה נקבעה בשנת 1855. בשנת 1831 הלחין ברליוז יצירה עבור קריין ותזמורת בשם Lelio, אשר מהווה המשך לסימפוניה הפנטסטית, אך היא לא זכתה לפופולריות רבה.

[עריכה] חשיבות

בסימפוניה הפנטסטית נעשה שימוש נרחב ברעיון המוטיב המרכזי - מלודיה אחת שחוזרת על עצמה בכל פרק ופרק. ברליוז קרא למלודיה הזו idée fixe (צרפתית: "רעיון קבוע"). שיטה זו כבר הייתה בשימוש בעבר ע"י קרל מריה פון ובר, אשר השתמש באופרות שלו במלודיות חוזרות כדי לציין דמויות או אובייקטים מסויימים. דוגמאות מאוחרות יותר ניתן למצוא למשל אצל רוברט שומאן, סזר פרנק וריכרד ואגנר.

חשיבות נוספת ניתן למצוא בשימוש האגרסיבי של ברליוז בכלי התזמורת, אשר אפילו אויביו העידו שהיה גאוני - גם מבחינת גודל והיקף, וגם בפירוט המדוייק של ההוראות לנגנים: מתי להשתמש במקלות מסוגים שונים על התופים, מתי להרכיב או לפרק משתיקים וכו' - הכל כתוב בפירוש בפרטיטורה. היבט זה של היצירה היווה נושא מרכזי למחקר מאז ועד היום.

לאונרד ברנשטיין הגדיר את הסימפוניה כיצירה המוסיקלית הפסיכדלית הראשונה, בגלל אופיה ההזייתי הדומה לחלום, ובגלל הסברה שברליוז הלחין לפחות חלק מהיצירה תחת השפעת אופיום.

[עריכה] תיזמור

הסימפוניה כתובה עבור תזמורת המורכבת מפיקולו, 2 חלילים (חליל שני מכפיל את הפיקולו), 2 קלרינטים, 2 אבובים, 4 בסונים, 4 קרנות צרפתיות, 2 חצוצרות, 2 קורנטים, 3 טרומבונים, 2 טובות, 2 זוגות טימפני, תוף סנר, תוף בס, מצילות, פעמונים בדו ובסול, 2 נבלים וכלי מיתר.

[עריכה] הארייט סמיתסון

בתאריך 11 לספטמבר 1827 התאהב ברליוז בשחקנית אנגליה בשם הארייט סמיתסון לאחר שצפה בביצוע של המחזה המלט מאת שקספיר, בו שיחקה בתפקיד אופליה. מכתבי האהבה הרבים ששלח אליה לא זכו לתשובה, ולבסוף עזבה השחקנית את פריז. בעקבות זאת, כתב ברליוז את הסימפוניה כדי להביע את אהבתו הנכזבת. הארייט לא נכחה בפרמיירה של הסימפוניה, ב-5 לדצמבר 1830 בפריז, אך בשנת 1832 היא שמעה את היצירה והבינה שהיא הייתה ההשראה מאחוריה. לבסוף נפגשו השניים ונישאו ב-3 לאוקטובר 1833. נישואיהם היו מאושרים, אך כעבור 9 שנים הם התגרשו, בין השאר בגלל מחסום השפה שהפריד ביניהם.

[עריכה] טריוויה

בפס הקול של סרטו של סטנלי קובריק, "הניצוץ", ניתן לשמוע גרסה מסונתזת של Dies Irae (מתוך הפרק החמישי),בעיבודה של וונדי קרלוס. בסרט עצמו מופיעה המנגינה בזמן כתוביות הפתיחה.

ניתן לשמוע חלק מהיצירה בסרט בכיכובה של ג'וליה רוברטס, "לישון עם האויב".