הסיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית, אשר הביאו לנפילת המשטר המלוכני בצרפת. צרפת ב-1789 הייתה בין הארצות העשירות והחזקות באירופה. רק בבריטניה וארצות השפלה האזרחים היו בעלי זכויות וחירויות רבות יותר. למרות כל האמור לעיל, המשטר הישן הופל בהפיכה. חלקית בגלל אופיו הקשיח, שלא הצליח להשתנות עם הזמן, חלקית בגלל האמביציות האישיות של הבורגנות העולה, אשר כרתה ברית עם האיכרים העשירים. אליהם הצטרפו האינטלקטואלים, שהושפעו מרעיונות תנועת ההשכלה. עם התקדמות המהפכה, הכוח עבר מהמלוכה לעבר גופים נבחרים והאינטרסים הסותרים של הקבוצות שבאו בברית נגד המשטר הישן, הם שהביאו בסופו של דבר לשפיכת דמים רבה ובסופו של דבר לקץ המשטר הרפובליקני בצרפת עם הכתרתו של נפוליון לקיסר בשנת 1804.
תוכן עניינים |
[עריכה] אבסולוטיזם וזכויות היתר
בשנת 1789 בצרפת הייתה, לפחות בתאוריה מלוכה אובסולוטית, שיטת משטר לא פופולרית באותה תקופה. בפועל המלך נבלם על ידי האצולה והכמורה, שאריות הישנות של הפיאודליזם. גם האיכרים חמדו את הזכויות הרבות יותר, שהיו לעירוניים.
מעמד הביניים המתרחב וחלק מהאצולה והפועלים ספגו את האידאולוגיה של שוויון וחירות של הפרט, שהובאו על ידי פילוסופים כמו וולטר, דני דידרו, טורגו ואחרים, שפעלו בעידן הנאורות. הדוגמה של המהפכה האמריקאית הראתה, שהרעיונות של תנועת ההשכלה הנוגעים לארגון המשטר יכולים לבוא לידי ביטוי הלכה למעשה. המגע בין חיל המשלוח הצרפתי לארצות הברית בעת מלחמת העצמאות האמריקאית הפיץ את הרעיונות המהפכניים ברחבי צרפת. הם תקפו את אופיו הלא דמוקרטי של המשטר, דרשו את חופש הביטוי, קראו תיגר על סמכויות הכנסייה הקתולית וזכויות היתר של האצולה.
[עריכה] הסיבות הכלכליות
[עריכה] החוב
משנת 1614 המלוכה הצרפתית פעלה ללא רשות מחוקקת. המלך היה הרשות המחוקקת והמבצעת גם יחד. על מנת לטפל בבעיות כלכליות, נהגו להגדיל את נטל המס על המעמד השלישי ומכירת תארי אצולה, קרקעות, דרגות קצונה, מינויים למושל וכו'. דרך נוספת לגיוס כסף הייתה ללוותו ממקורות חיצוניים. היות ואצילים לא שילמו מסים, מכירת תארי אצולה צמצמה בסופו של דבר את השכבה העשירה מבני המעמד השלישי, ששילמה את מירב המסים. הדבר גרם למשבר כלכלי חמור בצרפת.
המשבר הכלכלי הפך למחלה כרונית של צרפת לאורך כל המאה ה-18. ערב המהפכה, המשבר היה כה עמוק שצרפת הייתה על סף פשיטת רגל. ההוצאות הכבדות של לואי הארבעה עשר לבניית ארמונו בורסאי והוצאות הכבדות, שנגרמו על ידי מלחמת שבע השנים, תמיכה בארצות הברית בעת מלחמתה באנגליה והרפתקאות צבאיות אחרות.
בריטניה גם כן הייתה בחוב כבד עקב המאורעות האלה, אך הבסיס הכלכלי של בריטניה היה יציב בהרבה יחסית לצרפת. בצרפת לא הייתה מקבלה לבנק אנגליה, והקפיטליזם היה מתקדם יותר באנגליה, מאשר בצרפת. כמו כן היקף המסחר האנגלי היה גדול בהרבה מהיקף המסחר הצרפתי.
אדמונד בורק, שלא נמנה עם תומכי המהפכה, כתב ב-1790:
- "...הציבור, בין אם הוא מיוצג על ידי המלך או הסנאט, יכול להבטיח רק את הרכוש הציבורי; רק הרכוש אשר נובע מחלוקה צודקת לגבי כלל האזרחים יכול להיחשב לשלו..."
האצולה הצליחה להגן על זכויות היתר שלה. כתוצאה מכך, חסרו למלך עם כל כוונותיו הטובות, היכולות להטיל מיסוי צודק ומדורג. השאיפה לעשות זאת הובילה לכינוס אספת המעמדות בשנת 1789.
[עריכה] המיסוי
בניגוד לאומות אחרות בעלות מסחר מפותח, צרפת לא הסתמכה על המכסים מהמסחר כמקור הכנסה ראשי של האוצר. למרות ששיעור המס הממוצע בבריטניה היה גבוה יותר, הנטל על שכבות הביניים היה כבד יותר דווקא בצרפת.
המסים נגבו לפי תעריף שונה בכל פרובינציה, מה שמנע התפתחותה של שיטת מיסוי אחידה במדינה. מסים אחדים היו מאוד לא פופולריים דוגמת המס בשם "גאבל", שהוטל על מלח. המסים מהסוג הזה נגבו על ידי "גובי מס", שהיו צריכים לספק לאוצר סכום כסף מסוים בשנה, וכל מה שנגבה מעבר לאותו סכום נשאר בכיסם. ברור שהשיטה הזאת קראה לניצול לרעה של סמכויות הגביה. מסי כתר נוספים והמסים הסניוריים נגבו בצורת עבודה כמו עבודות ציבוריות ועבודות הקשורות לאחוזתו של האציל.
לפי אותה שיטה האצולה והכמורה לא הצטרכו לשלם מסים פרט ל"היטל חכירה" צנוע על הקרקע. כל נטל המס נפל על האיכרים, בעלי העסקים ובעלי המקצועות החופשיים. הקבוצות האלו לא רק שילמו את המס, אלא היו גם מנותקות ממוקדי הכוח של השלטון, דבר שגרם מורת רוח רבה בקרב שכבות האוכלוסייה האלו.
[עריכה] ניסיון לרפורמות
במהלך שלטונו של לואי החמישה עשר (שלט בין 1715 - 1774) ולואי השישה עשר (שלט בין 1774 - 1792) שרי אוצר שונים ניסו לערוך רפורמות במערכת המיסוי. הבולט ביניהם הוא טורגו, שהציע להטיל את המס על האצולה, הצעתו נתקלה בהתנגדות עזה של האריסטוקרטיה ונגוזה. אחרי טורגו שני שרי אוצר נוספים שרטן דה מאלשרבס וז'אק נקר ניסו לבצע רפורמות במיסוי, אך שוב ללא הצלחה. אפילו הניסיון היותר צנוע של נקר לצמצם את הפזרנות של חצר המלוכה נכשל.
לעומתם, שארל אלכסנדר דה קאלון, שר האוצר, שהתמנה לתפקיד בשנת 1783 חזר על המדיניות של הפזרנות המופרזת בחצר המלוכה. עד שהוא נזכר לכנס את הוועדה שתדון במשבר בתחילת 1787, המצב הכלכלי בצרפת הגיע לידי פשיטת רגל. אף אחד לא הסכים להלוות סכומים נוספים לצרפת.
בעקבות כישלונותיו, קאלון הוחלף באטיין שארל לומני דה בריאן, הארכי בישוף של סן, אך הוא לא הצליח לרפא את תחלואי השיטה. הוא ניסה לגבות מסים נוספים על תירס, מס בולים חדש, אך ללא הועיל.
[עריכה] תגובת האצולה
המאבק נגד הפרלמנט היה ניסיון חסר תועלת של האצולה למנוע את פירוק המשטר הישן. במאבק שפרץ, הפרוטסטנטים דרשו את זכויותיהם שהגיעו להם לפי האדיקט של נאנט, אשר בוטלה על ידי לואי הארבע עשר. גורמים אחרים דרשו לכנס את אספת המעמדות.
הפרלמנט הוקיע את המדיניות הזאת כ"רודנות ממשלתית". בתגובה למדיניות זו, מספר אריסטקרטים לא הורשו להשתתף בדיוני הפרלמנט. הם מצידם החריפו את המאבק בפרלמנט.
אומנם צרפת הייתה מונרכיה אבסולוטית, היה ברור מעל כל צל של ספק, שהמשטר הנוכחי לא מסוגל להתמודד עם בעיותיה של צרפת ללא שינויי חקיקה מפליגים כמו ביטול זכויות היתר של האצולה. כך המשבר הכלכלי התפתח גם למשבר פוליטי.
[עריכה] הרעב
הבעיות החריפו בגלל חוסר במזון בשנות ה-80 של המאה ה-18. סיבות שונות הביאו ליבולים דלים בעשור זה, אשר גרמו לעליה דרמטית במחירי הלחם ומוצרי יסוד אחרים. העדר המזון היה הקטר הראשי של המהפכה. התנאים הקשים באזורי הספר גרמו להקצנה נוספת בעמדות האיכרים והמהפכה הייתה הדרך היחידה, בה הם יכלו לשחרר את זעמם.
