האדיקט של נאנט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האדיקט (צו) של נאנט פורסם ב-13 באפריל 1598 על ידי מלך צרפת, אנרי הרביעי, על מנת להעניק לפרוטסטנטים של צרפת (שנקראו גם הוגנוטים) זכויות דת מהותיות במדינה שנחשבה עד אז לקתולית.
הסיבה המרכזית להולדת הצו היה דאגתו של המלך לאחדות הנושאים האזרחיים. הצו בעצם הפריד את האחדות האזרחית מהאחדות הדתית, ובפעם הראשונה התייחס אל הפרוטסטנטים כשווים ולא ככופרים או פלגנים. באותה מידה העמיד הצו כשוות-ערך גם את החילוניות והעלה על נס את הסובלנות. בהביעו תמיכה בחופש המצפון לאזרחים, גרם הצו למתן זכויות שונות לפרוטסטנטים כמו חנינה, הכרזה מחודשת על זכויותיהם (כולל הזכות לעבוד בכל תחום ואף בשירות המדינה) , הזכות להעלות תלונות על קיפוח ישירות בפני המלך וכן פירוט של כמאה מקומות בטוחים עבור הפרוטסטנטים, כמו לה רושל (La Rochelle). החוק הסובלני נחשב לחדשני בזמנו באירופה, בה רווח המנהג שעל האזרחים להאמין באותה אמונה דתית כמו השליט, תוך הסתמכות על הפתגם הלטיני "Cuius regio, eius religio" ("מי ששולט – אמונתו").
אחת המטרות העיקריות של הצו הייתה לסיים את מלחמות הדת הצרפתיות, שנמשכו כמחצית המאה וגרמו לשסעים רבים ולקורבנות בחברה הצרפתית. למלך אנרי הרביעי היו גם סיבות אישיות לתמיכה בצו: טרם עלותו על כס השלטון הוא עצמו הוגדר כפרוטסטנטי (אמו הייתה פרוטסטנטית גאה) והנושא היה תמיד קרוב ללבו. בשנת 1593 המיר המלך את אמונתו בקתוליוּת, אך ורק על מנת לבסס את מעמדו כמלכהּ של האומה הצרפתית כולה, והיטב נחרתה אמרתו "Paris vaut bien une messe" ("פריז מצדיקה אפילו מיסה קתולית"). הצו הוכתר כהצלחה עם השיבו את השקט והאחדות לעם הצרפתי למשך שנים רבות.
הצו המקורי אשר פורסם ב-30 באפריל והופץ נעלם מצרפת עם השנים ובארכיון הלאומי בפאריס נשאר רק עותק מקוצר ומעודכן על ידי הכמורה והפרלמנט, אשר נחתם ב-1599. עם זאת, עותק מן הצו המקורי נשלח בזמנו לז'נבה הפרוטסטנטית למשמרת והוא שמור שם עד היום.
הצו של אנרי הרביעי בנוי מטקסטים בסיסיים, כאשר הטקסט העיקרי הכולל יותר מתשעים סעיפים מבוסס על חוזי-שלום שנכשלו ושגובשו עקב אירועים שונים בשנים שקדמו לפרסום הצו. הצו כולל גם 56 סעיפים "מיוחדים" הדנים בזכויותיהם וחובותיהם של הפרוטסטנטים. למשל: המדינה הצרפתית מתחייבת להגן על פרוטסטנטים השוהים בחו"ל בפני האינקוויזיציה. הדברים הגיעו עד כדי כך שהאפיפיור קלמנט השמיני טען עם פרסום הצו כי סעיף זה "צולב אותו".
בפועל, הצו חיזק את מעמדה של הקתוליוּת כדת המרכזית בצרפת: הפרוטסטנטים לא קבלו שום הנחה מתשלום המעשר הנהוג וחויבו לכבד את החגים הקתוליים וכן מנהגים שונים הקשורים לנישואין. הרשויות הגבילו את חופש הפולחן של הפרוטסטנטים לאזורים גיאוגרפיים מחוץ לחומות העיר. בהקשר זה בלט בהיעדרו מן הצו יחס המדינה לדתות היהודית והמוסלמית.
באוקטובר 1685, המלך לואי ה-14 (נכדו של אנרי הרביעי) התכחש לצו והכריז על הפרוטסטנטיות כלא-חוקית על ידי האדיקט של פונטנבלו ("Edict of Fontainebleau"). צו מאוחר זה, אשר ידוע יותר בשם "הביטול של צו ננט" גרם נזק רב לצרפת. למרות שמלחמות הדת לא הוצתו מחדש, פרוטסטנטים רבים בחרו לברוח מצרפת (רובם לבריטניה, גרמניה והרפובליקה ההולנדית). עזיבה המונית זו כללה אזרחים מיומנים וחרוצים רבים, שמרגע זה סייעו לפתח את יריבותיה של צרפת.
הביטול של צו ננט גם נזק עצום לתדמיתו של המלך לואי ה-14 עצמו בעיני שכנותיו, והדברים הגיעו אף לכדי עוינות במדינות הפרוטסטנטיות שגובלות בצרפת.
פרידריך וילהלם, השליט הקלוויניסטי הפרוסי ניצל את ההזדמנות וקרא לפרוטסטנטים ("האדיקט של פוטסדם") לבוא בהמוניהם לברנדנבורג, דבר שחיזק את התפתחותה הטכנית והתעשייתית של פרוסיה. וילהלם הבטיח לפרוטסטנטים מעבר חופשי לגרמניה, פטור של עשר שנים ממסים וזכות להתפלל בשפה הצרפתית. אחת מהתפוצות היותר מפורסמות של הפרוטסטנטים שברחו באותם ימים היא הקבוצה שעלתה על ספינה לדרום אפריקה והביאה לפיתוחה של כף התקווה הטובה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- History Guide - תוכן הצו
- The National Huguenot Society - חמישה מאמרים ותרגום חדש
- Angelus - מאמר: חירות דתית או רק סובלנות ?
